א. בשיחת יום ב' דחה"ש תש"ד סיפר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע שהבעש"ט חיבב מאוד את היום השני דחג השבועות והיה עושה סעודה וכו', והרב המגיד ביאר שהטעם של החביבות היא כי יום ב' דחג השבועות היא המעת לעת הראשון אחרי שבני ישראל קבלו את התורה, והמגיד הוסיף שבפרט לדעת ר' יוסי שמתן תורה היה בשביעי בסיון הרי זה מעלה נפלאה.

ומקשה רבינו (בלקו"ש ח"ד עמ' 1028) דלכאו' ב' הטעמים שאמר הרה"מ עומדים בסתירה אחד לשני. שהרי אם החביבות דיום השני היא בגלל שהיא היום הראשון אחרי מתן תורה, כטעם הא', א"כ לדעת ר' יוסי שמתן תורה היתה בז' סיון היתה החביבות צריכה להיות ביום השמיני בסיון - היום הראשון לאחרי מתן תורה, ומצד שני אם החביבות היא מצד שבאותו היום ניתנה התורה כטעם הב', - הרי לדעת רבנן היתה צ"ל ביום א' שבו ניתנה התורה לדעתם.

ומבאר רבינו שתוכן ענין מתן תורה ע"פ חסידות היא שאז התחיל האפשריות לבנ"י ע"י עבודתם לברר את המטה, וענין זה מתבטא דוקא ביום שני דשבועות מצד ב' הטעמים הנ"ל. להטעם שחביבות הבעש"ט היתה מצד שיום ב' הוא המעל"ע הראשון לאחרי שבנ"י קבלו את התורה, החידוש הוא שבמתן תורה הי' "מלמעלה למטה - וירד הוי'", ורק ביום שלאחרי זה התחיל עבודת בנ"י לזכך המטה;

ולהטעם שהחביבות היתה מצד שלדעת ר' יוסי ניתנה התורה ביום ב', הענין דהעבודה מלמטה למעלה מתבטא ע"פ מ"ש בגמרא שבת (פז, א) שלדעת ר' יוסי הוסיף משה יום אחד מדעתו והקב"ה הסכים על ידו, נמצא שלפ"ד ר' יוסי היום שבו ניתנה תורה היתה תלוי' בעבודת המטה.

וזה מדוייק ג"כ בכללות הענין דיום ב' של כל חג שהיא מדרבנן, הקשור שוב עם עבודת המטה - החכמים קבעו שהיום יהי' קדוש.

זהו תורף דברי רבינו הנוגעים לענינינו.

ב. והנה לכאורה הדברים דורשים קצת ביאור, שהרי עבודת המטה [-מלמטה למעלה] פירושו בדרך כלל שע"י עבודתם, מזככים בנ"י חומריות העולם ומעלים אותו לרוחניות וקדושה, וא"כ צריך ביאור איך אומר שהענין ד"הוסיף יום אחד מדעתו" והענין ד"יו"ט שני" שהיא מדרבנן מבטאות את תוכן ענין העבודה מלמטה למעלה. לכאורה הרי אלו אלו ב' דברים שונים - עבודה להעלות המטה, ועבודה מצד [-ביוזמת] המטה.

עוד צריך ביאור, דבתחילה כשמסביר המעלה של יום ב' דחג השבועות לדעת רבנן אומר, שהעבודה מלמטה למעלה התחיל בפועל רק אחרי מתן תורה, ואח"כ כשמסביר המעלה בז' סיון לדעת ר' יוסי אומר שזה שהוסיף יום אחד מדעתו לפני מתן תורה היא עליה מלמטה למעלה.

ועוד פלא הבולט כשלומדים השיחה, שאם העילוי והחביבות של יום ב' דשבועות קשורה עם זה ש"הוסיף יום אחד מדעתו", לכאו' הי' העילוי והחביבות צריכה להיות ביום שהוסיף ולא ביום שבפועל ניתנה התורה!

ג. ואולי אפשר לבאר כל זה בהקדים הידוע[3] שהטעם מדוע לא היתה לבני ישראל את הכח להעלות ולשנות גשמיות העולם לפני מתן תורה היא, כי בכללות העולם הוא נברא ומוגבל, והקב"ה - הבורא - הוא בלתי בעל גבול, ולכן מצד הבריאה עצמה לא היה אפשרי להעלותה ולשנותה להיות כלי לאלוקות שלמעלה ממדוה"ג דעולם, כי כל פעולה שהנברא תעשה תהיה מוגבלת בעולמה המוגבלת של הנברא, והדרך היחידה שיוכל לשנותה להיות כלי לאלקות שלמעלה ממדוה"ג דעולם הוא רק אם זה מתחיל מהבורא. אשר לכן רק לאחרי מתן תורה התחיל אמיתית ענין עבודה זו של עלי' מלמטה למעלה. נמצא שהחשיבות היחידה של "הוסיף יום אחד מדעתו", אף שהיתה לפני מתן תורה, היא ש"הקב"ה הסכים על ידו".

ד. וע"פ הקדמה זו יש לבאר בדרך אפשר את שלשת הדיוקים שהקשינו.

הא דהק' שבתחילת השיחה אומר שהעבודה מלמטה למעלה התחיל רק לאחרי מ"ת, ואחרי זה אומר שהעבודה ד"הוסיף יום אחד מדעתו" - שהיתה לפני מ"ת נחשב לעבודה מלמטה למעלה, י"ל שאף שהעבודה ד"הוסיף יום אחד מדעתו" היתה לפני מ"ת עדיין נחשבת לעבודה מלמטה למעלה, כי החידוש של העבודה לאחרי מתן תורה על העבודה שלפני' היא (כאמור) שאחרי מ"ת קיבלה העבודה חשיבות ע"י שהקב"ה קבע ונתן לנו את הכח שיהי' אפשר להתקשר אליו ע"י עבודה בתומ"צ. ואותו החשיבות והערך שיש להעבודה לאחרי מ"ת הי' גם ב"הוסיף יום אחד מדעתו", מזה ש"הקב"ה הסכים על ידו".

וזהו מה שבשיחה קורא לעבודה מצד [-ביוזמת] המטה - "הוסיף יום אחד מדעתו" - ג"כ עבודה מלמטה למעלה, כי אין הכי נמי שעבודה מצד [-ביוזמת] המטה היא שונה מהעבודה לברר ולזכך המטה, אך מכיון שבסופו של דבר "הסכים" הקב"ה לדעת המטה הרי קיבלה עבודה הזאת חשיבות, וזה גופא הוא עלי' להמטה, שהמטה מתקשר עם הקב"ה ע"י שמקבל הסכמה וחשיבות מהקב"ה. ולכן גם "הוסיף יום אחד מדעתו" היא כעין זיכוך המטה - עבודה מלמטה למעלה.

וזהו גם מה שהחביבות היא לא באותו יום ש"הוסיף מדעתו", כי אם ביום מתן תורה (לדעת ר' יוסי) שאז גילה הקב"ה לכל ש"הסכים על ידו", כי כל החביבות של הבעש"ט היתה מצד העבודה דמלמטה למעלה, והעבודה ד"הוסיף יום אחד מדעתו" נחשב לעבודה מלמטה למעלה רק מעת ש"הסכים הקב"ה על ידו", כנ"ל.

[3] עיין לדוגמא לקו"ש חכ"ה לך לך (א) ובהנסמן שם.