בלקו"ש חלק ד עמ' 1206 כותב כ"ק אדמו"ר נשיא דורינו: "און בשעת ביי אים איז דער אפלייג און פעסטער באשלוס אז זיין חלק און גורל איז געטליכקייט איז ער ניט שייך צו טאן אן עבירה".

ומעיר ע"ז שם בהערה 20 מתניא פרק יט, וז"ל:

"וכמ"ש בתניא שם שכשמעורר את בחינת החכמה שבנפשו, כל הקליפות בטלים ומבוטלים והיו כלא היו".

ועד"ז כותב בלקו"ש חלק כב עמ' 139-140, וז"ל:

"מסירת נפש איז א ענין וואס נעמט דורך די מענטשן אינגאנצן. ווען איינער שטייט אין מסירת נפש, בלייבט ניט קיין זאך בנפשו וכו' וואס זאל ניט דורכנעמען ווערן פון דער מסירת נפש".

ברם מצינו לכאורה בענין זה באופן אחר, דהנה בלקו"ש ח"ח עמוד 5 כותב, וז"ל:

"אז אויך נאכדעם ווי עס ווערט ביי אים נתגלה די נקודת היהדות - ביז צום ארויסרופן ביי אים די גרייטקייט אויף מס"נ בפועל ממש, בלייבט פארט זיינע כוחות הפנימיים (שכל וכו') אזוי ווי זיי זיינען געווען פריער.

"על דרך דוגמא ווי דאס וואס ווערט ארום גירעדט אין תניא אז אויב א קל שבקלים איז זיך מוסר נפשו על קידוש השם - און דאך ווערט ער אנגערופן א "קל שבקלים" אויך דאן ווען ער שטייט אין גרייטקייט אויף מסירת נפש ממש (ווארום ס'איז רעכט אז אויף אנדערע עבירות זאל ער עובר זיין)".

ומעיר ע"ז שם בהערה 27 מהמבואר בקונטרס העבודה פ"ה, שהאדם שבא לידי מסירת נפש בפועל ממש על קידה"ש, ומאיזה סיבה מהשי"ת ניצל מזה, הנה בלי שום ספק וספק ספיקא שאדם זה נתהפך מן הקצה אל הקצה וכו', עיי"ש, ומבאר הרבי שאין זה הכרח לענינים פרטים של האדם.

ועד"ז כותב בלקו"ש חלק ג עמ' 817-818, וז"ל:

"אפילו אויב די מסירת נפש בפועל ווירקט נישט אויף מקיים זיין תורה ומצוות (פונקט ווי ביי נר חנוכה ווען ער איז בפועל נישט מאיר די מענטשן), איז עס ניט קיין חיסרון אין דער מסירת נפש, נאר ס'איז א חסרון אין די כחות הגילויים וואס זיי זיינען ניט כלים צו באווירקט ווערן פון דער מסירת נפש, אבער די מסירת נפש האט ער אנגעצונדן [ניט נאר אז עס איז בא עם אלעמאל גאנץ בכח, כמאמר רז"ל: "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא"]".

ובהערה 40 שם כותב: "וע"ד גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא, שגם בשעה שאמונתו בה' מאירה בגילוי וקורא רחמנא, הוא עושה מעשה הגניבה בכחות הגילוים שלו. וכן אפשר שבשעת מסירת נפש בפועל על קדה"ש, לא יזהר באיזה מצוה (ועדיין קל שבקלים הוא) מצד כחות הגילויים [ועיין קונטרס העבודה פ"ה ואכ"מ]".

וראה גם בסה"מ מלוקט חלק ד עמוד קסח בנוגע למסירת נפשם של היהודים בימי הפורים: "ועד"ז הוא בנוגע לזה שעמדו במסירת נפש כל השנה, דכיון דהמס"נ שלהן באה מצד ההסתר, שע"י ההסתר מתעורר ההעלם בנשמה שלמעלה מגילוי, אין זה שייך (כ"כ) לכחות הגלויים, ובנוגע לכחות הגלוים היו (גם לאחרי המס"נ) במצב דלילה ההוא".

וראה גם בהערה 49 שם.

והנראה לומר בזה, ובקיצור עכ"פ, שיש מצבים שונים של האדם המוסר נפשו, והחילוק בעיקר הוא: אם המסי"נ הוא ענין שנתעורר בו בשעת מעשה (תניא פרק יח); או שזו דרגות עבודתו - בעת ההיא עכ"פ - (תניא פרק יט). ועל דרך המסי"נ המבואר בלקו"ש חכ"ב הנ"ל בנוגע תשוקתו של ר"ע בענין המסי"נ; או כמו שנראה ברור בסה"מ הנ"ל: "כיון שהמסירת נפש באה מצד ההסתר" דבלילה ההוא, היינו שלא זו היא אופן עבודתם.

ויש להוסיף ולהעיר בזה: שבפרק יח מתבטא כ"ק אדה"ז בהלשון "קל שבקלים", משא"כ בפרק יט כותב שבוחר ה' "לחלקו ולגורלו", ש"חלק" מורה על עבודה שע"י טעם ודעת בכוחות פנימים, שכל ומדות, ו"גורל" מורה על העבודה שלמעלה מטעם ודעת, בכוחות המקיפים וכו', - עיין בלקו"ש חלק יט עמוד 279.