בהעו"ב גל' תתט (עמ' 18) שם העיר פרופ' א.נ. דבלקו"ש (ח"ה עמ' 155 הע' 39) מביא הרבי מקור לאיסור לבזות אב (ונוסף למצוות כיבוד אב) וז"ל "גם י"ל שהמקור לזה הוא מזה עצמו שחם נענש על מה שבזה את אביו, וכמו המקור לע"ע - לתנא דבי מנשה (ראה סנה' נז, רע"א. תוס' שם)"

והקשה הנ"ל דלכאו' יש להביא מקור לענין כזה שמהעונש לומדים האיסור מגמ' נדה יג, א "א"ר יוחנן כל המשז"ל חייב מיתה, שנאמר "וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותה". ולכאו' אדרבה דעת ר' יוחנן נלמדת להלכה, משא"כ בגמ' סנהדרין אשר דעת דבי מנשה היא דעת יחיד. עכ"ד.

והנה בפשטות נראה דקושיא מעיקרא ליתא, דהא ר"י לא הביא מקור לאיסור הוצאת שז"ל אלא לעונש (חייב מיתה), ובגמ' שם הובא זה כהסבר למה ר"א הקפיד בזה כ"כ עד כדי להוציא לעז על בניו. ומה שהעיר שהובא להלכה הנה אה"נ דבעין משפט ציין לרמב"ם סמ"ג טוש"ע, אבל בפוסקים הנ"ל לא הובאו דברי ר' יוחנן אלא עצם האיסור וכן בנו"כ מצויין לנדה ד' לג, ובפשטות הסיבה הוא משום דמכללות הסוגיא (וכן מדברי ר"י עצמו) מוכח דאסור, אבל דוחק לומר דמקור האיסור הוא מפסוק הנ"ל ומלבד בהגהות הגר"א לא צויין (בכ"מ שראיתי) לדברי ר"י (ואף את"ל דכן למדו מר"י בכ"ז). ומשא"כ בסנהדרין שם דמפורש הוא כן.