כתב המחבר סתע"ג ס"א, מוזגין לו כוס ראשון ומקדש עליו ומברך שהחיינו וכו', ובמג"א שם סק"א כתב שהחיינו, ואם לא בירך בליל ראשון מברך כל שבעה וה"ה בכל יו"ט (עירובין דף מ') ונראה לי דאפי' בירך בראשונה ולא בירך ביו"ט שני של גליות מברך כל שבעה, עכ"ל, ובחק יעקב שם סק"א מוסיף, ונראה דה"ה בעצרת אע"ג דהוא רק שני ימים מ"מ יש לה תשלומין כל שבעה וכו', והובאו דבריו בבאר היטב שם סק"א.

והנה בשו"ע אדה"ז שם ס"ב, מביא דין המג"א, דמברך כל שבעה, ואינו מביא הוספת הח"י דשייך גם לעצרת, וז"ל, "ואם שכח לברך שהחיינו בקידוש ליל שני אפי' אם בירך כבר בליל ראשון חייב לברך אימתי שנזכר בכל שבעת ימי החג דהיינו עד סוף י"ט האחרון של גליות" עכ"ל, ובאמת לא כתב אי שייך דין תשלומין כל שבעה, לשאר יו"ט בכלל, כלשון המג"א הנ"ל וה"ה בכל יו"ט, ובפשטות י"ל דסמך על מה שיכתוב אח"כ, ואכן בהל' סוכה סי' תרמ"ג ס"ה כתב, וז"ל "אם לא בירך שהחיינו בליל הראשון ונזכר למחר אומר בשעה שנזכר אפי' שלא על הכוס ואם לא נזכר למחר וגם בליל ב' שכח ולא בירך שהחיינו ונזכר בא' משאר ימי החג יברך אימתי שנזכר שברכת שהחיינו יש לה תשלומין כל שבעה וכו'.

אמנם בסי' תשכ"ד, בהלכות דשבועות אינו מביא דיני שהחיינו כלל, וע"כ משום דסומך אמ"ש לעיל בסי' תע"ג בנוגע לפסח, וה"ה לשבועות, וא"כ לכאורה אפ"ל דכמו"כ הדין תשלומין שהביא בפסח שייך גם לשבועות, והא דחזר עלי' בהל' סוכה, י"ל דהוא משום חידוש שנתחדש בה, שצריך לברך בסוכה, עיי"ש,

ובאמת י"ל, דלפי ביאור כ"ק אדמו"ר זי"ע בגדר ברכת הזמן על המועדים לדעת אדה"ז, מוכח דלא ס"ל דשייך תשלומין כל שבעה בעצרת, וי"ל דמדוייק באריכות לשונו הזהב בסי' תע"ג הנ"ל, וכדלקמן.

בלקו"ש חל"ז (ימים אחרונים של פסח, ע' 14 ואילך) מדייק רבינו באריכות לשון הרמב"ם, בטעם שאין מברכין שהחיינו בשביעי של פסח, שכתב (הל' שבת פכ"ט הכ"ג) "מפני שאינו רגל בפ"ע וכבר בירך על הזמן בתחלת הפסח", דלכאו' הטעם מפני שאינו רגל בפ"ע מספיק. ועד"ז מדייק בלשון אדה"ז שכתב (סי' ת"צ סי"ב) "כיון שכבר אמרו בב' לילות הראשונים של פסח", והשמיט הטעם דלא הוי רגל בפ"ע, ובפרט שכבר הביא טעם זה בנוגע לאמירת הלל רק "בב' ימים טובים הראשונים של פסח אבל לא בחוש"מ וי"ט האחרונים".

ומבאר בהקדים מה שיש להסתפק בגדר הזמן על המועדים, דיש לבארה בב' אופנים, א) דהוא מצד החידוש בהגיע זמן מיוחד זה, ע"ד ברכת שהחיינו על פרי חדש, ב) דיש חיוב ברכה על עצם זמן המועד.

היינו לא מצד חידושו אלא בגלל עצם היותו זמן מועד. והנפקותא בין שני אופנים אלו, הוא בגדר התשלומין של ברכת הזמן שיכול לברך כל שבעה, דלאופן הא', זמן החיוב של הברכה הוא בליל ראשון של חג, בעת הגעת החג אלא שאם לא בירכה אז משלימה כל שבעת ימי החג, ולאופן הב' כל רגע ורגע של המועד חייב בהברכה, אלא שהברכה בליל ראשון פוטרת כל החג, וכשמברך בשאר ימי החג, אין הפי' שבירך בזמן דתשלומין אלא כל המועד הוא זמנה, (ועיי"ש שמביא נפק"מ להלכה כשנאנס אח"כ).

ובזה מבאר אריכות לשון הרמב"ם, דאם הי' כותב רק ד"אינו רגל בפ"ע", הו"א דס"ל כאופן הא', דמכיון דאינו רגל בפ"ע, ואין כאן חידוש, מעיקרא אין חיוב לברך שהחיינו, לכן הוסיף "וכבר בירך על הזמן בתחילת הפסח", דכל רגע ורגע של המועד חייב בברכה כאופן הב', אלא מכיון דשש"פ אינו רגל בפ"ע, נפטר בזמן שבירך בתחילת הפסח, ועד"ז מבאר הא שהשמיט אדה"ז "שאינו רגל בפ"ע" וכתב רק "כיון שכבר אמרו בב' לילות הראשונים של פסח" להדגיש שאינו דומה להלל, דבעצם יש חיוב שהחיינו בשש"פ ואחש"פ והא דאין אומרים, הוא משום שנפטר בברכתו כשיטות הראשונים, עכת"ד הקדושים.

והנה מהשיחה משמע, דלדעת אדה"ז אין גדר תשלומין כלל בברכת שהחיינו, והא דמברך כל שבעה, הוא משום דהחיוב הוא בכל רגע של היו"ט, ועפ"ז פשוט דל"ש תשלומין כל שבעה בעצרת, דהרי הם ימי חול, ופשוט דאינו יכול לפטור חיוב שהחיינו מחמת היו"ט, בזה שיברך בחול, אחרי זמן החיוב, ואף דבסידורו כתב אדה"ז דאין אומרים תחנון עד י"ב סיון, הרי זה רק מצד דין תשלומין דקרבנות דלכן אומרים תחנון בי"ג סיון, כמ"ש רבינו באג"ק ח"כ ע' רנ"א, הובא בלקו"ש ח"ד ע' 1312 בהערה, דמצד קרבנות אין ספיקא דיומא, ואדרבא מבואר בכמה שיחות שימי התשלומין דשבועות הם ימי חול בדוקא, עי' לקו"ש חכ"ח ע' 76 ואילך, (ומ"מ גם בשבועות, אם שכח שהחיינו בקידוש, חייב לברך כשנזכר עד סוף יו"ט שני).

וי"ל דכ"ז מרומז בדיוק לשון אדה"ז בסי' תע"ג הנ"ל, שכתב, "חייב לברך אימתי שנזכר בכל שבעת ימי החג דהיינו עד סוף יו"ט האחרון של גליות" ויש לדייק למה האריך כ"כ, ולא כתב בקיצור דמברך כל שבעה כלשון המג"א הנ"ל, אלא דרוצה להדגיש דהא דמברך כל שבעה אינו בגדר תשלומין, אלא משום דיש חיוב בכל רגע של המועד, וכשמברך פוטר שאר המועד, וזהו שכתב "חייב לברך כו' בכל שבעת ימי החג" ומה שהוסיף "עד סוף יו"ט האחרון של גליות", י"ל בפשטות דבא להוציא מהי"א דאינו מברך באחש"פ, כיון דבקיאין בקביעה דירחא, אבל אי משום זה בלבד, כבר השמיע לנו בזה שכתב "ואם שכח לברך שהחיינו בקידוש ליל שני אפי' אם בירך כבר בליל ראשון חייב לברך" וכו', ואי משום דבקיאין בקביעא דירחא אין לברך, א"כ גם הכא לא יהא חייב לברך על יו"ט שני, אחרי שבירך בראשון, כששכח עכ"פ, וע"כ דאין מתחשבין כלל בזה דבקיאין בקביעא דירחא, וא"כ מה בא להוסיף כאן דמברך עד סוף יו"ט האחרון של גליות, ועל פי הנ"ל י"ל, דמדין הקודם לא שמעי' הא דאין מתחשבין בהא דבקיאין בקביעות דירחא, רק גבי הא דיש חיוב שהחיינו גם ביו"ט שני, ובאופן דחייב להשלימה בזמן המועד, אבל גבי עצם זמן התשלומין, שצ"ל בזמן המועד כנ"ל בארוכה אפשר אמרי' דכיון דבקיאין בקביעא דירחא, אינו יכול לברך ביו"ט שני של גליות, לכן הוסיף, דמברך אימתי שנזכר עד סוף יו"ט האחרון של גליות, דחשיב זמן המועד, ולכן חייב לברך שהחיינו אז בכדי לפטור חיובו על זמן המועד.