בהדרן על הש"ס שי"ל כ"א אדר תשמ"ח (נדפס בהוספות לסה"ש תשמ"ח ח"ב), מבאר הפלוגתא דב"ש וב"ה בענין כח ופועל לשיטתייהו בכל הש"ס, ומביא דוגמא (בס"ז) ממחלוקתם בנוגע לנרות חנוכה, שב"ש אומרים ביום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך, וב"ה אומרים ביום הראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסין (העתידים לבוא), וטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאין (שיצאו כבר, וזה שהוא עומד בו נמנה עם היוצאין). שלב"ש אזלינן בתר בכח ולב"ה אזלינן בתר בפועל.

ומוסיף, שהשייכות ד"ימים הנכנסין" ו"ימים היוצאין" לבכח ובפועל הוא גם בהנס שהי' בפך השמן (שלזכר נס זה תקנו הדלקת נר חנוכה), שלאחרי ש"נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים", אגלאי מלתא למפרע שהי' בכחו של השמן לדלוק שמונה ימים, ומיום ליום הי' כח השמן "פוחת והולך". אבל, הנס בפועל הי' רק כשהדליקו ממנו ואז הי' הנס (בפועל) באופן שמיום ליום "מוסיף והולך".

ובהערה 37 מעיר על מ"ש "אגלאי מילתא למפרע" וזלה"ק: ומכיון ש"לשנה אחרת קבעום" (שבת שם) ~ הרי אז איגלאי מילתא כו'. וי"ל, שגם בשנה הקודמת, כשהי' הנס שמצאו פך השמן ~ ידעו שהשמן ידליק שמונה ימים (עד שיהי' שמן טהור), שהרי אין מקום לומר שהנס שעשה הקב"ה (שמצאו פך השמן) הי' בכדי שידליקו בשמן טהור רק יום אחד. ועפ"ז מתורץ מה שהקשו על הב"י (או"ח סי' עת"ר בתירוץ הא') שחילקו את השמן שבפך לח' חלקים. עכלה"ק.

ולהעיר מפני יהושע פרק במה מדליקין, שמפרש, למ"ד פוחת והולך, עיקר הנס לא נעשה אלא בפך, שבלילה ראשונה לא הורק ממנו אלא חלק שמינית ומזה נתמלא כל נרות המנורה וכיון שנשארו שבעה חלקים, כאילו כבר היה ניכר ונרגש בפך שיאריך זמן הנס עוד שבעה ימים. ומש"ה ראוי להדליק שמונה (וכ"ה גם בפר"ח או"ח סי' עת"ר סק"א ד"ה עוד תירץ).

ועפ"ז מובן, שגם בשנה הראשונה בתחלת ההדלקה, ידעו שהי' בכחו של השמן לדלוק ח' ימים.