ב"הגדה של פסח עם ליקוטי טעמים ומנהגים" מציין כ"ק אדמו"ר זי"ע כי טובלים את הכרפס במי מלח או בחומץ. "אבל לא בחרוסת - דכיון דבטיבול שני [של המרור] חרוסת מצוה - [אם כן, האם מתאים אשר] לאחר שמילא כריסו ממנו [מן החרוסת, שלא לשם מצוה] יביאנה למצוה?! אתמהה. (רא"ש שם)".

במילים פשוטות: כוונת הרבי היא להצביע על המקור לדברי אדה"ז, שהטבלת הכרפס היא במי מלח ולא בחרוסת. והוא: הרא"ש בפסחים (קיד, א, סי' כה) - אשר מסביר, כי לא ניתן לאכול מן החרוסת כאשר אין בכך מצוה, ולאחר שמילא כריסו ממנו - יבוא לקיים באכילתו גם מצוה.

ונראה להעיר:

א. למעשה, בעניין זה קיימות חמש שיטות מהו כרפס - ה"טיבול הראשון": 1) שהטיבול הוא בחרוסת. 2) או בחרוסת או בחומץ או במי מלח. 3) בחרוסת - אם לוקח חזרת, ובחומץ או במי מלח - בשאר ירקות. 4) אסור לטבל בחרוסת. 5) שיטה חדשה בראשונים, שפירוש המילה מטבל הוא: לאכול (ולא להטביל). ראה בכל זה באריכות בהגדה שלמה (לרמ"מ כשר) עמ' 101-106.

כנראה, הרבי אינו מציין לדיון זה, כיון שהוא אינו נוגע לשיטת רבינו הזקן בזה, שהרי כבר נקבע מראש ליקח בצל או תפו"א1 (ובכל אופן - ירקות) ולטובלו במי מלח (או חומץ). ככתוב לעיל בד"ה הכרפס. ואם כן, מזה עצמו מובן: א) ברור שאין זה כמו השיטה שמטבילין בחרוסת. ב) זה מסתדר (גם) עם הדעה שאם לוקח ירקות, יטביל במי מלח. ג) זה לא כמו השיטה ש"מטבל" היינו לאכול (ולא להטביל).

ב. אבל נשאר לא ברור: מהי, עקרונית, שיטתנו (אדה"ז) לשאלה - האם אסור לטבל בחרוסת; או שהטיבול הראשון צ"ל או בחרוסת או במי מלח, ואנו רק "העדפנו" את מי מלח?

על זה מביא הרבי - "אבל לא (מטבל) בחרוסת". וטעמו בצידו שם (שכיון שחרוסת בטיבול השני מצוה, איך יאכל וימלא כריסו מן החרוסת כבר בטיבול הראשון?!) מהרא"ש.

ג. אלא שלכאורה על פי זה תמוה מה שהרבי אינו מציין להרשב"ם, שכן לכאורה, הוא המקור הכי ראשוני להשיטה שאין לטבל בחרוסת. ותמורת זאת מציין (רק) להרא"ש.

וזו לשון המשנה (בפסחים קיד, א) המתארת סדר ליל פסח: "הביאו לפניו - מטבל בחזרת...", וזו "ההבאה" הראשונה שבלילה זה, מיד אחר הקידוש. לפי הרשב"ם, קטע זה מתייחס ל"כרפס" - ומכאן ראיתו שהטיבול אינו בחרוסת: "הביאו לפניו הירקות, אחר שבירך על היין .. שכל מאכלם - על ידי טיבול. והאי טיבול לאו בחרוסת הוא, כדתניא [רק] לקמן [שם במשנה]: הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת. מכלל, דעדיין לא הביאו [החרוסת]...", וכיון שעדיין לא הביאו לפניו חרוסת (וזה מגיע רק אח"כ), פשיטא שאין מטבילין את הכרפס בחרוסת.

והרא"ש כתב: "פירש הרשב"ם דטיבול זה לא היה בחרוסת, מדלא מדכר חרוסת עד טיבול שני. וכן היה נוהג ר"ת שלא היה מטבל טיבול ראשון בחרוסת. דהא קיי"ל כר' אלעזר בר צדוק דאמר, חרוסת מצוה זכר לתפוח או זכר לטיט. אם כן, בשעת טיבול המרור, שהוא טיבול של מצוה, ראוי לטבל בו [בחרוסת] ולא [לטבל בחרוסת בעת הטיבול] הראשונה דלאחר שמילא כריסו ממנו [מן החרוסת] יביאנו למצוה2?"

מעיון שטחי נראה, שהרא"ש מפרש את שיטת הרשב"ם. ותמוה, מדוע לא מציין הרבי גם לרשב"ם, שהוא המקור הראשוני של השיטה שאין מטבילין בחרוסת.

אבל האמת היא, שלרא"ש יש פה שיטה חדשה. (וזהו הטעם שמציין הרבי רק אליו, כיון ששיטת הרא"ש - היא מקור שיטתנו).

ובהקדים, שהרבי לא יכול לציין לרשב"ם. כי: יסוד שיטת הרשב"ם שאין להטביל בחרוסת, נעוצה בעובדה שלפי שיטתו, הרי, ה"הביאו לפניו" שבמשנה - משמעותו: הביאו את הירקות. ואם כן מפורש עולה, שהכרפס הגיע לפני החרוסת, ואיך אפוא יטבילו הכרפס בחרוסת - והחרוסת עוד איננה פה?!

אבל, לפי שיטת אדה"ז, ה"הביאו לפניו" שבמשנה זו (עליה רשב"ם כותב שמה שהביאו - הוא הירקות דכרפס) הוא כשיטת הר"ח - החולק על הרשב"ם - שהביא לפניו היינו, את השולחן! וכמו שהרבי מבאר בד"ה יסדר על שולחנו קערה.

הלוא לפי שיטת הר"ח יתכן בהחלט, שהכרפס הונח כאשר כבר הביאו את הכרפס ממקודם (דלא כמ"ש הרשב"ם). והסיבה שאוכלים הכרפס תחילה, היא, כי כל מהותו של הכרפס היא להתמיה התינוקות, שישאלו מה נשתנה (לפני אכילת המרור). בכך אפוא, נשמטת כל ראיית רשב"ם שאין מטבילין הכרפס בחרוסת,

ואיך נאמר שהא דלא מטבילין הכרפס בחרוסת, מקורו הוא שיטת הרשב"ם (שאינה מקובלת על אדה"ז)?!

לכן מציין הרבי (רק) לשיטת הרא"ש!

כי למעשה, הרא"ש סובר דלא כהרשב"ם. נכון שגם לרא"ש אין מטבילין בחרוסת, אבל מטעם אחר: דהיות והטבלת מרור בחרוסת היא מצוה, "איך ימלא כריסו ממנו [בהטבלת הכרפס בחרוסת], ואחר כך יביאנו למצוה"?!

יש לציין עוד, שיתכן ולכן הרבי הדגיש את תיבת ה"אתמהה" בסיום העתקת דברי הרא"ש.