ob

בלקו"ש חי"ג בהעלותך (ב) מבאר[1] כ"ק אדמו"ר את הפ' "והאיש משה עניו מאד גו'" ([2]יב, ג) - גדר הענווה דמשה, וסיום מס' סוטה "לא תיתני ענווה דאיכא אנא . . לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא""[3]. במאחז"ל זה ישנם ב' אמוראים: ר' נחמן ורב יוסף, שכ"א אומר ע"ע כי לא בטלה מעלת ענווה (או יראת חטא) כי "איכא אנא".

והנה, באות ב'[4] שם מקשה כ"ק אדמו"ר כמה קושיות על מאחז"ל זה, וקושיא א' מתבססת על-כך ש"שניהם, ר"י ור"נ, היו בדור אחד, ומסתבר שכאו"א מהם הכיר במעלות של חברו". ובהערה 15 שם מסביר כ"ק אדמו"ר ש"גם לדעת התוס' (גיטין לא, ב ד"ה אנא לא צריכא, וש"נ[5]) דסתם רב נחמן אינו ר"נ בר יצחק (כדעת רש"י שם) כ"א ר"נ בר יעקב, הרי היו בדור אחד".

רואים אנו מכאן דדברי רבינו מסתדרים גם לשי' רש"י וגם לשי' תוספות.

והנה, באות ואי"ו[6] שם מסביר כ"ק אדמו"ר מדוע לדעת ר"י לא הייתה היר"ח דר"נ היראה שהייתה לפני"ז (בעת ש"מת רבי"), כיוון שלא הייתה יר"ח "בעצם ליבו ונפשו", והראי' לזה מביא ממה ש"מסופר בגמרא[7]" "דאימי' ר"נ בר יצחק[8] אמרי כלדאי בריך גנבא הווה, לא שבקתי' גלויי רישי' אמרה לי' כסי רישיך כי היכא דתיהוו עלך אימתא דשמיא ובעי רחמי", וע"פ שיטת התוספות דלעיל, הרי ר"נ דמסכת סוטה אינו הר"נ המדובר בכאן, מאחר דזה "בר יצחק" וזה "בר יעקב", וממילא נפל תירוצו של רבינו (לשיטתם), וכיוון דלפנ"ז ראינו שרבינו מנסה ליישב שיטתו עם שיטת התוספות, הרי פה הדבר אינו מסתדר עם שיטתם.

ואני בעניות דעתי לא זכיתי להבין זה בשיטת רבינו, ואשמח אם-מי מהקוראים-המעיינים יפשוט הדבר.