עה"פ מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת איתא בירושלמי (מו"ק פ"א ה"ז), מכאן שאין מערבין שמחה בשמחה, ובלקו"ש ח"א פ' ויצא מבאר דאין הלימוד מהפסוק דבנישואין בענין שמחה כ"כ עד שלא יהא בו שום ערבוב שמחה אחרת, שזהו חידוש ואין למידין מלפני מ"ת, ודין זה ידעינן מסברא דלא גרע משאר מצוות התורה, דבעינן שהאדם יקיימן בשלימות עם כל רצונו, וכמאמר עשה רצונך כרצונו, וכמאמר הבעש"ט במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא, ובמילא דכדי שהוא יקיים בשלימות צריך לזה כל רצונו, ומהפסוק אין למידין אלא תכונת נפש האדם דשמחה אחרת מגרע משמחת הנישואין, ותו לא הוה דין, ושפיר יש ללמוד מלפני מ"ת.

והנה בגמ' מו"ק ח. נחלקו ר' חנינא עם רבה בר הונא ורב, דאין נושאין נשים במועד, דלרבה בבר רב הונא הטעם הוא נפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו, ויליף לה מ"ושמחת בחגך" ולא באשתך, ולר' חנינא הטעם הוא מפני שאין מערבין שמחה בשמחה, ויליף לי' מדכתיב גבי' שלמה המלך ויעש שלמה...שבעת ימים ושבעת ימים.

ועי' ברש"י על הרי"ף דאיכא נ"מ טובא בין רבה בר רב הונא ור' חנינא דלר' חנינא, דוקא שמחת נישואין הוא דקא מגרע משמחת יו"ט דמתוך חביבותה מניח שמחת הרגל, משא"כ לרבה בר"ה אפי' כל שמחה שבעולם, נמי כדיליף משלמה דלא הוה שמחת נישואין אלא שמחת חנוכת הבית.

והנה הרמב"ם בפ"ז מהל' יו"ט הל' ט"ז כתב וז"ל אין נושאין נשים ולא מייבמין כדי שלא תשתכח החג בשמחת הנישואין...

וכתב ה"ה דהרמב"ם ס"ל כרבה בר רב הונא דלמידים מהפסוק ושמחת בחגך ולא באשתך דלא ישתכח שמחת החג משום דרב ס"ל כוותי'.

והקשה בלח"מ שם דבפרק י' מהל' אישות כתב הרמב"ם דאין נושאין נשים במועד מפני שאין מערבין שמחה בשמחה שנאמר מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת והיינו כדברי ר' חנינא, ואע"ג דגמ' דידן (מו"ק שם) מפיק לה מקראי אחרינא, הרי כתבו התוס' דבירושלמי מפיק לי' מהכא.

והנראה לומר בזה דהפלוגתא דר' חנינא ורב, הוא דין בהל' יו"ט ונחלקו בשיעור השמחה בפועל גרעון בשמחת יו"ט דלרב הוא דוקא בשמחה גדולה כשמחת הנישואין אז חוששין שיניח שמחת הרגל וכדיליף בחגך ולא באשתך ולר' חנינא אפי' השמחה בעלמא נמי חשיב גרעון בשמחת המועד, וכדיליף משלמה, והרמב"ם בהל' יו"ט פסק כרב וכמ"ש ה"ה.

אבל בהל' אישות כתב הרמב"ם דין חדש בהל' נישואין דמצד הל' נישואין אין נושאין נשים במועד מפני שמגרע משמחת הנישואין, ואין מערבין שמחה בשמחה, וזה ליכא למילף מושמחת בחגך דהוה דין בהל' יו"ט, ולהכי הביא הרמב"ם הפסוק מהירושלמי דמלא שבוע זאת דילפינן מיני' דשמחת נישואין בעינן יהא בו עירוב שמחה אחרת.

היוצא מזה דלהרמב"ם הלימוד מהפסוק אינו רק על תכונות נפש האדם וכמ"ש בלקו"ש הנ"ל, אלא דלהרמב"ם הוא לימוד על גוף חיוב השמחה דבשמחת הנישואין בעינן שיעור כזה, כנ"ל.

והנפק"מ אם הדין דאין נושאין נשים במועד הוא רק משום שמחת יו"ט או שהוא גם דין בנישואין, דהנה הרמב"ם (הל' אישות פ"י הל' יג) כתב וז"ל תקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהי' שמח עמה שבעת ימים... והנראה דהוה חיוב על הבעל כלפי אשתו, וא"כ בזה הנושא אשתו במועד, קמ"ל הרמב"ם בהל' אישות דלא הוה רק חסרון בשמחת החג, אלא גם בשמחת הנישואין מגרע, ולכן האשה יכולה לתבוע לדין אם לא שמח עמה כדין, משא"כ מצד הל' יו"ט אין לה תביעה, דאינו אלא חיוב בינו לבין קונו, וכמעשה הידוע עם אחד שהתלונן בפני ר' חיים מבריסק על שהניחו החברא קדישא את אביו הנפטר וטיפלו בנפטר קודם אחר (שנפטר לאחרי אביו), וטען דלכאורה יש לו דין קדימה, ופתח ר' חיים רמב"ם הל' אבילות ועיין בו וענה לו שאיה"נ נהגו שלא כדין אבל לך אין זה נוגע, ופי' דהסתכל אם הדין הוא רק חשש אין מעבירין על המצוות או גם משום כבוד המת, וראה שאינו בהל' אבילות, ולכן אף שהם נהגו שלא כדין אין לו דין תביעה עליהם, וה"ה הכא.

בלקו"ש חלק כ"ח, שיחה א' לפ' חוקת, מבאר, שמה שכתב הרמב"ם בהל' פרה אדומה ספ"ג "המלך המשיח מהרה יגלה אכי"ר", הוא ללמדנו הלכה: עד כמה צריכים לחכות למשיח. שאפילו כשזה בא בדרך אגב, צריך "ארויסרופן" תפלה ובקשה, "מהרה יגלה אכי"ר."

ומבאר השייכות של הלכה זו להל' פרה אדומה, כי כללות ענין הגלות הוא מצב של טומאת מת; כי סיבת הגלות הוא "מפני חטאינו". דהיינו, שחסר בהדביקות בה', וממילא חסר בה"חיים כולכם היום". ואפר הפרה מרמז על הגאולה מן הגלות ~ הטהרה מהמצב של פירוד מדביקות בה' אלקים חיים.

ולהעיר, שמצינו עוד קשר בין פרה אדומה לגאולה העתידה, והיא בד"ה ועמדו רגליו תשח"י. דמבאר שם, דהר הזיתים שייך לגאולה העתידה, כדכתיב "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים." ומזה שפרה אדומה נעשית על הר הזיתים דוקא, מובן, שגם היא קשורה עם גאולה העתידה.

ומבאר, שאפר הפרה הו"ע הבירורים הנעשים בחוץ, היינו בירור במדריגות התחתונות ביותר, שזה רומז לענין עבודת הבירורים ואתהפכא סט"א, שעי"ז באים להגילויים דלעתיד לבא ב"ב אכי"ר.

בלקו"ש ח"ה ע' 142-43, אי': נאך א תירוץ איז דא, אז יעקב האט זיי גענומען עפ"י הדיבור בכדי להעמיד י"ב שבטים. אבער אויך דער תירוץ איז לפי דרך הפשט ניט אויסגעהאלטן און במילא אויך ניט בהתאם מיטן דרך פון רש"י: ווייל... מען געפינט ניט אין ערגעץ אז יעקב איז נצטווה געווארן פון דעם אויבערשטן צו נעמען רחל, בלהה און זלפה. ואדרבה, פון פשטות הכתובים איז מורה, אז דאס וואס יעקב האט שפעטער גענומען רחל'ען איז געווען א תוצאה פון דעם וואס ער האט זי געוואלט נעמען נאך פריער (איידר ער האט גענומען לאה'ן)... עכלה"ק.

ולכאורה יש להבין הטעם דנחית להכי. דלכאו' הול"ל בפשטות דאם הטעם שנצטווה עפ"י הדבור לישא ב' אחיות הוא בכדי להעמיד י"ב שבטים, הלא מאשה אחת יכול להעמיד י"ב שבטים ~ כנראה במוחש ~ וכדאי' ברש"י כ"ט, כ"א "... ואימתי אעמיד י"ב שבטים וזהו שנאמר ואבואה אליה (לשון יחיד).

ואוא"ל שהכל עולה בקנה אחד. והכוונה בלקו"ש שם הוא ד"מפשטות הכתובים איז מורה, אז דאס וואס יעקב האט שפעטער גענומען רחל'ען איז געווען א תוצאה פון דעם וואס ער האט זי געוואלט נעמען נאך פריער" ולהעמיד הי"ב שבטים ממנה והלקיחה עכשיו הוא לא משום העמדת י"ב שבטים שזה יכול להיות ע"י לאה. ועדיין יל"ע בכ"ז.

בלקו"ש ח"י ע' 92 אי': וצלה"ב... רש"י מפרש שהטעם לקריאת שם ראובן הוא משום ש"אמרה ראו מה בין בני וכו'", היפך פשוטו של מקרא: "ותקרא שמו ראובן" ~ כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי". ואף שפירושו זה של רש"י, בכללות, מקורו בגמרא הרי ידוע הכלל שנקט לו רש"י בפירושו... ואני לא באתי לפרש אלא פשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו" היינו שצ"ל צורך בישוב והיישוב צ"ל על אופניו (כנו וסדר התיישבותו) של המקרא.

ועיין בע' 96 שם שכ': ועפ"ז יומתק מ"ש רש"י: "רבותינו פירשו" ולא "אמרו רבותינו" וכיו"ב. דאין כוונת רש"י לשלול הטעם המפורש בהכתוב כ"א לפרשו, לפרש (ולתרץ) הדורש ביאור בטעם שבכתוב ~ איך שבודאי ע"י הולדת ראובן "יאהבני אישי" ~ וע"ז מביא רבותינו פירשו... עכלה"ק.

דהיינו, דמה שהקשה לעיל "רש"י מפרש... היפך פשוטו של מקרא", תירץ שבאמת לא פי' היפך פשש"מ, כ"א רצה לפרשו...

ועפי"ז תימה גדולה, ד(בכ"ט ל"ד) פרש"י: "קרא שמו לוי"... ויש מדרש אגדה באלה הדברים רבה ששלח הקב"ה גבריאל והביאו לפניו וקרא לו שם זה ונתן לו כ"ד מתנות כהונה ועל שם שלוהו במתנות קראו לוי" ~ היפך הטעם המפורש ~ "עתה הפעם ילוה אישי אלי"... ואעפ"י שיש צורך ביישוב ~ כמ"ש בתחלת דבריו "דכולם כתיב ותקרא וזה כתב בו קרא" שלכן פי' שבאמת הקב"ה קרא לו זה ~ הלא הפירוש צריך להתיישב על אופני המקרא וא"כ, למה פי' ש"על שם שלוהו במתנות קראו לוי": א) בקרא כתוב: עתה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים על כן קרא שמו לוי ~ ואעפ"י שכתב רש"י שכל מי שנאמר בו על כן מרובה באוכלסין... הלא אין מקרא יוצא מידי פשוטו ~ שילוה אישי אלי ~ הוא נתינת טעם לקריאת שם זה. ב) מאי נפק"מ למה קרא הקב"ה שם זה ~ הלא ביעקב (תולדות כ"ה, כ"ו) פרש"י: "ויקרא שמו יעקב" הקב"ה (אמר אתם קריתון לבכורכם שם אף אני אקרא לבני בכורי שם הה"ד ויקרא שמו יעקב). ד"א אביו קרא לו יעקב על שם אחיזת העקב" (רק בלך י"ז, י"ט פרש"י "וקראת את שמו יצחק" על שם הצחוק. וי"א על שם... ואכ"מ). דהיינו, בקריאת שם מהקב"ה אינו בהכרח שיש בו טעם, ובפרט הכא דהוא נגד פשטות הכתוב, לא הול"ל כ"א שהקב"ה קרא ותו לא. (דהיינו, לאה אמרה ילוה אישי אלי, והקב"ה קרא שם ~ שהלווים הם במקום הבכורים, וכמו שקרא הקב"ה ליעקב (בכורו), בלי טעם, כמו"כ קרא ללוי בלי טעם. ודו"ק.

ואוי"ל דהיא הנותנת ~ מאחר ש"על כן" הוא נתינת טעם, ויש הכרח מן הכתוב שהקב"ה קרא לו שם זה דבכולם כתיב ותקרא צריכים לומר שלהקב"ה ג"כ הי' טעם. (משא"כ ביעקב נאמר ואחר יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב ~ שאין בזה הכרח הטעם. ורק נתן טעם למה קרא לו יצחק שם זה). ולכן כתב ע"ש שלוהו במתנות.

וי"ל שזה ג"כ מרומז בהפסוק: א) לקמן (ט"ז, ט"ו) פרש"י "וימצאהו איש" זה גבריאל שנאמר (דניאל ט) והאיש גבריאל. ב) י"ל שבתיבת אישי נרמז המתנות כהונה. (ע"ד הדרוש כמו אישי מזבח וכהנים משולחן גבוה קא זכו). וזהו כוונת הכתוב ~ שגבריאל הביאו לפניו (להקב"ה) וילוה אישי אלי ~ שלוהו במתנות (אישי).

ועפי"ז יש להבין למה לא פרש"י בקיצור: גבריאל הביאו לפניו ונתן לו כ"ד מתנות כהונה ועל שם שלוהו במתנות קראו לוי. אלא כוונת רש"י תחילה הוא להכריח שהקב"ה קרא לו שם זה ~ עי"ז שבכולם כתיב ותקרא וזה כתב בו קרא. ואחר שידעינן שהקב"ה קרא לו שם זה, צריכין אנו טעם ~ דכתיב על כן קרא. ולכן פי' שנתן לו כ"ד מתנות כהונה ועל שם שלוהו במתנות קראו לוי. וכ"ז בדא"פ.

והנה, שם בע' 96 אי': השמות של השבטים ניתנו ע"י האמהות. ובהע' 35 שם: לבד מבנימין שויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני ואביו קרא לו בנימין (וישלח ל"ה, י"ח)... עכלה"ק.

וצע"ג, דבכ"ט, ל"ד, פרש"י: "קרא שמו לוי" בכולם כתיב ותקרא וזה כתוב בו קרא... ששלח הקב"ה גבריאל והביאו לפניו וקרא לו שם זה...

בלקוטי שיחות ח"ה פ' ויצא ע' 137, מבאר כ"ק אדמו"ר את הסיפור מהגמ' בסוף הוריות, ובברכות, כשרב יוסף, ויתר על משרת ראש הישיבה, ונתמנה רבה, לראש הישיבה.

ובהמשך כל אותם הימים לא בא אומן לתוך ביתו, ומביא פי' הרמ"ה היינו שלא הי' צורך לאומן, לא הוא ולא אנשי ביתו, אע"פ, שע"פ הטבע, במשך תקופות שנים, לא יתכן, שלא יצטרכו (לצורך בריאות הגוף לאומן), עכ"ז הוא לא הי' צריך משום שהתנהג בענוה, ומסביר ע"ז שבגלל שהתנהג בהנהגה שלמע' מהטבע, התנהגו עמו מן השמים, למע' מהטבע, ע"ש. והיינו שחיות גופו הי' למע' מהטבע.

ויש לעיין דזהו ביאור רק בנוגע לחיות גופו של ר' יוסף, אבל אכתי אינו מבואר בנוגע לבני ביתו דאיך פעל זה גם עליהם שחיות גופם הי' למע' מדרך הטבע. וצ"ע.