בגליון הקודם הקשה הת' מ.מ.א. בשיחת חיי שרה ה' חט"ו ותוכן קושייתו בקיצור:

א. מה הביאור (להאופן שנתוסף באיכות השמן) שבכל יום היה נס אחר לכאורה הנס היה חד פעמי?

ב. למה גם להאופן הנ"ל (שנתוסף באיכות השמן) שייך הקושיא דאסור להדליק בשמן של נס?

והנראה לומר בכ"ז, דהנה מסגנון השיחה משמע דבאמת להאופן דנתוסף באיכות השמן אין חילוק מהותי (חידוש), בין הנס דנרות שרה ורבקה וחנוכה. עיי"ש באות ב': ועפי"ז יוצא, לכאורה, דהבירור בהנ"ל ~ אם נרות חנוכה הם באותו סוג נס דנרות שרה ורבקה ~ תלוי בב' אופנים הנ"ל. וממשיך דלהאופן הנ"ל הם באותו סוג.

ועפי"ז מובן מ"ש רבינו "והחילוק ביניהם" ולא והחידוש בחנוכה וכיו"ב, ומובן למה זה בא בחצאי רבוע, ועפי"ז אין החילוק דווקא באיכות הנס אלא שלפועל הנס בחנוכה נראה ז"פ שונות.

ובנוגע להקושיא השניה אולי י"ל דהגם שהשמן נשאר אותו שמן זית, מכיון שהיה בו שום התערבות של נס (שנתוסף באיכותו) אין יכולים להדליק בשמן זה כי זה לא נקרא שמן זית סתם.

דהנה בהחילוק בין נס חנוכה לנס קרי"ס מבאר כ"ק אדמו"ר בהערה 38 (שם בהשיחה) דבחנוכה אי"ז טבע הפכית לטבעו הקודם אלא הוספה באיכות וכח שמן זה ולכן מבאר בהפנים דהנס היה רק ברגע אחד.

ועפי"ז י"ל דאם הנס היה באופן שנשאר טבעו הקודם, שפיר נמצא כאן מציאות של שמן זית וכו', אבל מכיון שהנס היה שבאותו שמן זית טבעי נעשה (נתוסף בו משהו ע"י) נס, שוב אין כאן מציאות של שמן זית.

והנה באגה"ק ח"א, בע' ע"ט ביאר כ"ק אדמו"ר שלשנה הבאה אגלאי מילתא למפרע שהיה בכח שמן זה לדלוק ח' ימים ולכן מובן הטעם דבית שמאי דמדליקים לפי ימים הנכנסים. והק' המקשה דאולי י"ל דבאמת לא היה בכח השמן להדליק לח' ימים והנס היה במשך כל הח' ימים, וע"ז מתרץ לו כ"ק אדמו"ר בע' קל"ד דלפי"ז הרי אפושי ניסא למיגנא למה לו וע"ד הנס דמי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ כו' ואת"ל דבכל רגע היה הנס צ"ב למה דלק ביום כו' עי"ש. (ועי' בארוכה שיחת וארא חכ"ו).

ולפי"ז צ"ב דאם נאמר דנעשה נס בהשמן עצמו ומצד זה אין שוב מציאות של שמן זית למה הנס הזה הוא פחות נס מאם היה הנס בכל רגע ורגע ונשאר טבעו הקודם ועד שזה נק' "למגנא" ללוא צורך, והרי הטעם דלא עביד ניסא למיגנא הוא מצד שינוי סדרי בראשית. (ומופרך לומר דיש טירחא בנס תמידי) וא"כ באופן שהנס היה ברגע הראשון ועד שאין זה בגדר שמן זית הכשר הו"ל שינוי יותר מאם נתוסף טבע ועדיין נשאר הטבע הקודם?

דהנה בהא דלא עביד הקב"ה ניסא למיגנא עי' בח"ד ואתחנן הערה 3: "ראה דרשות הר"ן ח"ד: "ההקדמה הא' שחפץ הש"י לקיים מנהגו של עולם בכל מה דאפשר ושהטבע יקר בעיניו לא ישנהו אלא לצורך הכרחי", וראה שבת נ"ג, ב'" ע"כ. ושם אביי אמר כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית.

ועד"ז יש לתמוה לכאורה על הנס דקריעת ים סוף אשר מבאר כ"ק אדמו"ר בכ"מ שהיה באופן שנשאר טבעו הקודם ולכן הוצרך ל"ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה" (עיין בשלח ב ח"ו ובכ"מ) דלכאורה מצד דלא עביד הקב"ה ניסא למיגנא הו"ל לשנות חומר המים פ"א ותו לא?

אלא שזה יש ליישב: אחד מהחילוקים בין שתי אופנים הנ"ל הוא דבאופן שמשנה טבע המים לגמרי, הנה בכדי שהדבר יחזור כמו שהיה לפני הנס צריך נס שני [וע"ד הנס דוהנה ידו מצורעת כשלג (עי' וארא חכ"ו)] משא"כ לאופן שטבע המים נשאר כמקודם אין צריכים נס אחר לחזור לאיתנו הראשון כי איתנו הראשון לא נשתנה אף בשעת הנס.

ולפי"ז י"ל, דבקרי"ס, מכיון שהיה צריך להשיב את הים לאיתנו הראשון (ובפרט שעי"ז נטבעו המצריים), היינו צריכים לשנות את הטבע ב"פ, פ"א בשביל הנס ופעם שניה בשביל לחזור לטבע המים ולכן הנס היה באופן ש"ויולך ה'" וכו' כי הגם שמצד הזה הנס הוא תמידי בכל רגע כו' מ"מ הנס הוא רק אחד.

[משא"כ בהנס דפח השמן שהנס היה רק פעם אחת הנה י"ל דלכן יותר טוב שהנס יהיה פ"א ותו לא ממה שיהיה הנס בכל רגע ורגע].

ובדוחק נראה ליישב דהגם שנעשה נס עד שאין כאן שמן זית סתם מ"מ, מכיון שהנס עצמו היה הוספה בכח ושמן זה הו"ל שפיר נשאר טבעו הקודם לענין זה שלא יחשב נס יותר מאם הנס היה באופן תמידי.

במילים אחרות: לענין הנס נוגע עד כמה היה הנס במציאות הטבע, וע"ז י"ל דהנס לא נגעה בו בטבע אלא הוסיפה מעלה בתכונתו אבל לענין ההלכה שצ"ל שמן זית ולא שמן של נס נוגע האם בפועל מדליקים בשמן זית שאין בו שום שייכות לנס או שיש בו תערובת נס (אע"פ שנשאר בטבעו). ולפי"ז י"ל דגם אם הנס היה באופן שנשאר טבעו הקודם וכו' צ"ע אם יכולים להדליק בו אם לא.

משא"כ לפי הסבר כ"ק אדמו"ר שהיה נכלה ואינו נכלה ביחד ~ "נמנע הנמנעות" הגם שיש כאן נס, אין הנס שייך כלל לההדלקה שנעשית ע"י השמן שהרי נכלה, והנס היה שאעפ"כ לא נכלה. וממילא כל הח' ימים הוי כמו שמדליק ביום הראשון.

אך מ"מ נשאר קשה למה עדיף הנס הזה מהנס באופן שנשאר טבעו הקודם והנ"ס היה באופן תמידי ~ למה זה נקרא יותר שינוי סדרי בראשית?

ובדוחק י"ל דאם הנס היה באופן שנשאר טבעו הקודם הנה מצד הענין דלא עביד כו' היה צ"ל דלא היה הנס אלא מיום ב' ואילך וע"ד הענין דמי שאמר לשמן וידלוק כו' דמזה שדלק ביום השבת הוי ראיה דלא היה הנס תמידי כנ"ל מהאגרת.

אך כנ"ל זהו דוחק כי מהאגרת משמע דזהו טעם נוסף על עצם הענין שמוכרח מצ"ע, ולא שזה גופא (שדלק בשבת) כל ההכרח דלא היה הנס תמידי.

ונראה ליישב באו"א והוא דבמנהגו של עולם שני ענינים: א. שמנהג העולם ישאר כמות שהוא (טבע המים להגרר, טבע השמן להיות נכלה וכו'). ב. דדבר שנהיה בו טבע, אינו משנה הטבע שלו לטבע אחר (אלא ע"י נס).

והנה בהנס דפח השמן, שהיה באופן שנתוסף באיכות וכח שמן זה, שינוי מנהגו של עולם היה בזה שנתוסף תכונה בהשמן, וזה היה ברגע שנעשה בו נס, אבל אח"כ שוב נהיה לו טבע חדש, ומצד מנהג העולם הב' הנ"ל, צריך שישאר כך.

אבל להאופן שהנס היה תמידי בכל רגע ורגע הנה כל רגע שהשמן היה לו טבע אחד והנס פעל להתנהג באופן אחר, ה"ז נקרא שינוי מנהגו של עולם מצד האופן הב' הנ"ל. ולכן מצד דלא עביד הקב"ה ניסא למיגנא צ"ל שהשינוי היה באופן חד פעמי, ולא שינוי בכל רגע ורגע באופן תמידי.

בלקו"ש ח"ה (נח ~ ב) ע' 50 הערה 25 בסופה (ע' 51) כותב וז"ל: "מוכרח לומר ש(נח) לא הי' צולע, כי בעל מום אינו עובד עבודה, ומפשטות הכתוב (ח,ב) מוכח שנח עצמו הקריב". ע"ש.

וראה אנציקלופדי' תלמודית חלק ג' ערך "במה" בהערה 208, שמביא שם דעה (חזון יחזקאל) דהא דבעל מום אינו עובד עבודה בבמה קטנה, זהו רק בכהן, אבל זר (שמותר לעבוד בבמה קטנה), אפילו בעל מום מותר לעבוד. ע"ש.

וראה שם בדף שמ. ע"א בקטע האמצעי דזה שנח בנה מזבח והקריב עליו הי' לזה גדר של במה קטנה. ודו"ק.

בלקו"ש חל"ה ע' 172 ואילך (שיחה לפרשת וישב ~ חנוכה תש"נ) מקשה רבינו על היתר החשמונאים לצאת במלחמה נגד היונים, ותורף הדברים, דאף שמדברי הרמב"ם בריש הל' חנוכה ("בבית שני כשמלכו יון גזרו גזירות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות . . וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול"), נראה, שדינו של מצב ימי חנוכה הוא כשעת השמד, שאז צ"ל יהרג ואל יעבור על כל המצוות (כמ"ש בהל' יסוה"ת פ"ה ה"ג), מ"מ, זהו רק אם כופים אותו לעבוד על מצוות התורה, אבל לכאורה אין לומר שיש חיוב לצאת במלחמה נגד המלכות הרשעה שגזרה גזירות אלו. יעויין שם.

[ודרך אגב, הנה שמעתי מקשים על סברא זו, דהרי י"ל בפשטות, שסיבת יציאת בנ"י למלחמה היתה בגלל ידיעתם שאם יבואו היונים לכפותם לעבור על מצוות יצטרכו למסור את נפשם ע"ז, ולכך יצאו למלחמה כדי להציל את עצמם. ולכאורה ההסברה בזה עפמ"ש לקמן בלקו"ש שם, דכיון שהמדובר בנדו"ד אודות מעטים נגד רבים וחלשים נגד גיבורים, הרי ע"פ טבע לא הי' מקום כלל שינצחו, וא"כ גם המלחמה הוי סכנה ודאית. ולפ"ז א"ש קושיית רבינו, דמוטב שישבו בביתם ולא יצאו למלחמה, שאז עכ"פ יש ספק שיחיו (אם היוונים לא ישתדלו לכפותם לעבור על המצוות), ולא לצאת למלחמה, דהוי מיתה ודאית (ע"פ טבע). ~ [ולכאורה צע"ק הלשון בלקו"ש שם "ועוד זאת כו'". ואבקש מקוראי הגליון לעיין בזה].

ולהעיר שסברא זו אמרה רבינו גם בד"ה וישב יעקב ובשיחת נר חמישי דחנוכה תשי"ב (שנדפסה בשיחות קודש, ובהתוועדויות תשי"ב ח"א ע' 522), יעו"ש. וראה מ"ש לקמן].

ומתרץ בזה, שבני חשמונאי הלכו במס"נ גם בענינים שע"פ חיובי התורה אין מקום לזה, וההיתר בזה הוא ע"פ מ"ש הפוסקים (נמוק"י סנהדרין עד, ב, הובא בכס"מ שם ה"ד. ועוד), שגם לדעת הרמב"ם שכל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג פירושו שאסור ליהרג, הנה "אם הוא אדם גדול וחסיד יר"ש ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כו'". יעו"ש.

וראיתי להעיר, שהדברים מפורשים להדיא בתוספת חדשים למגילת תענית פ"ו. דהנה במג"ת שם מספר אודות גזירת היוונים על בנות ישראל, ובהמשך הדברים שם: "ובת אחת היתה למתתיהו, וכשהגיעה זמנה להנשא בא הקסטרין לטמאה, ולא הניחו אותו, וקנאו מתתיהו ובניו כו'", וכ' בתוספת חדשים שם, וז"ל: "יש להקשות אמאי הכניסו הם עצמם בספק סכנת נפשות, ובדרך הטבע אילולא ונעשה להם נס הוי ספק הקרוב לודאי, והא אין אנו מצוים ליהרג ואל יעבור אלא על ע"ז וג"ע ושפ"ד, ועכומ"ז הבא על ארוסה לאו בכלל גילוי עריות, ואף בפרהסיא ובשעת גזירה לא ניתן להצילה במס"נ מטעם דאמרו אביי ורבא במסכת סנהדרין דף ע"ד ע"ב . . וצ"ל כמ"ש הנ"י דאף הרמב"ם מודה דאדם גדול וחסיד יר"ש רשאי לקדש א"ע ולימסר אפילו על המצוה קלה כו'", עכ"ל.

אלא, שבתוספת חדשים הקושיא אינה מהטעם שבלקו"ש שם, אלא מטעם אחר, והוא, דכיון שבגזירה זו לא היתה משום גילוי עריות, הרי "לא ניתן להצילה במס"נ מטעם דאמרו אביי ורבא כו'". וכוונתו בזה, דבסנהדרין שם הקשו "והא אסתר פרהסיא הואי", ומשני, "אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה, רבא אמר הנאת עצמן שאני".

ברם, ע"ד קושיא זו הקשה רבינו בד"ה וישב יעקב ובשיחת נר ה' דחנוכה הנ"ל, אלא, דבתוספת חדשים הקושיא היא מצד זה ש"עכומ"ז הבא על ארוסה לאו בכלל גילוי עריות", ולכאורה כוונתו לשיטת ר"ת הידועה בתוד"ה והא בסנהדרין שם, וכן בתוד"ה לידרוש בכתובות ג, ב, שלפי שיטה זו ב' התירוצים דאביי ורבא בהיתר אסתר להבעל לאחשורוש הם אך ורק בגלל זה שבמעשה כגון דא ליכא משום איסור עריות. משא"כ במאמר ושיחות הנ"ל הביא רבינו סברת אביי ד"אסתר קרקע עולם היתה" גם אי נימא שהגזירה בימי חנוכה היתה על איסור עריות, ויתירה מזה, שבשיחה הנ"ל הביא גם סברת רבא ד"הנאת עצמן שאני". וכנראה דקאי לפי השיטות שסברת אביי ואפילו סברת רבא שייכות גם באיסור עריות (הובאו ונסמנו באנציקלופדי' תלמודית ערך גלוי עריות ע' קט).

והנה, יעויין בתוספת חדשים שם שהביא תירוץ נוסף לקושייתו הנ"ל, וז"ל:

"א"נ י"ל כמ"ש הלח"מ לפרש דברי הרמב"ם שם ה"ג כשגזרה על ישראל לבד לבטל דתם יהרג ואל יעבור, ונ"ל מטעם דהוי דלעבור על דת קא מתכוין, והא הכא [בימי חנוכה] על ישראל לבד הי' הגזירה ולא על שאר אומות נמי כמו גזירת אחשורוש. ודו"ק היטב".

וביאור דבריו, הנה התירוץ על מה שהקשה ע"פ סברת רבא דהנאת עצמן שאני, א"ש בפשטות, דבשלמא בזמן אחשורוש הי' בגדר הנאת עצמו, משא"כ בימי חנוכה ש"לעבור על דת קא מתכוין". אבל לכאורה בהתירוץ על מה שהקשה מסברת אביי דאסתר קרקע עולם היתה יש כאן חידוש אלימתא, דהרי בפשטות יש מקום טובא לומר, שאפילו בשעת השמד יש היתר לקרקע עולם, כיון שיסוד ההיתר דקרקע העולם הוא שהאשה לא עשתה מעשה כלל, וכמבואר בארוכה בתוס' סנהדרין וכתובות הנ"ל (וראה גם אנציק' תלמודית שם. וש"נ). והעירני ח"א לבאר, דיסוד האיסור דשעת השמד הוא אפילו אם לא הי' כאן שום מעשה, וע"ד (ולא ממש) ערקתא דמסאני (שבסנהדרין שם). אבל בכל אופן לע"ע לא מצאתי חבר לסברא זו של התוספת חדשים, ואבקש מקוראי הגליון, ובפרט אלה הבקיאים בספרי האחרונים, להעלות עלי גליון את ידיעותיהם (או סברותיהם) בנידון זה.

ודא"ג יש להעיר, שבזה תליא גם ענין אחר. דהנה במאמר ובשיחה הנ"ל הקשה רבנו לכל לראש, שגזירות חנוכה היו על מצוות שיעבור ואל יהרג, ומוסיף, שאפילו בנוגע לעריות, הרי ישנה סברת אביי דאסתר קרקע עולם היתה. ועוד זאת מוסיף להקשות, דכל זה הוא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד יהרג ואל יעבור.

וכבר מזמן הוקשה לי אם קושיית רבינו אודות שעת השמד קאי רק אלפני פניו (אודות המצוות שבד"כ יעבור ואל יהרג ~ שבשעת השמד שאני) או גם אפניו ממש (עריות, שבשעת השמד בטלה סברת אביי). ולפי סברת התוספת חדשים הנ"ל שפיר י"ל דקאי גם אפניו.

עוד יש להעיר, ובהקדמה, דבלקו"ש שם פשיטא לי' דדינו של ימי חנוכה הי' כשעת השמד, ובכל זאת לא הוצרכו לצאת למלחמה. וכן נקט להדיא במאמר ובשיחה הנ"ל [ומה שהובא בשיחה הנ"ל סברת רבא דהנאת עצמן שאני (וכ"ה בתוספת חדשים שם בקושייתו כנ"ל), ה"ז: (א) רק לגבי גזירת עריות. (ב) יש לומר, כנ"ל, שהמשך הדברים אודות שעת השמד מבטל סברא זו שהי' בזה משום הנאת עצמו, וכמובן לכאורה גם מתירוץ הב' בתוספת חדשים שם. ע"ש].

אבל בשיחת ש"פ מקץ תשכ"ד (שאגב לקו"ש הנ"ל מיוסד הוא בחלקו על חלק משיחה זו) ישנו, לכאורה, חידוש נפלא בנידון זה (שיחות קודש תשכ"ד ש"פ מקץ ריש ע' ו), ומהלשון והסגנון שם נראה לפענ"ד שהוא "לשון אדמו"ר בעצמו", וז"ל: "ואף אשר בשעת הגזירה יהרג ואל יעבור אפילו על אחת משארי מצות . . מלשון הרמב"ם (ריש הל' חנוכה) משמע דהכוונה היתה ללחוץ כו' ולכן בטלו וכו', אבל לא כוונת העברת על האמונה. [ועיין ביסוה"ת פ"ה, ה"ג: ויגזור גזירה לבטל דתם. אבל בהל' חנוכה: גזרו גזירות ובטלו דתם. ~ ב' ענינים נפרדים]", עכ"ל.

[ובתור מאמר המוסגר יש להעיר לחידודי עכ"פ, שהתיבה "היתה" נכתבה כאן ביו"ד אחת. וד"ל].

ולא באתי בכ"ז אלא להעיר, ואבקש ~ כאמור ~ מקוראי הגליון לעיין ולהעיר בסברת תוספת חדשים הנ"ל.