איתא בגמ' שבת פח, א: "ויתיצבו בתחתית ההר, אר"א אר"ח מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר ר' אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא".

וידועה קושית המשנה למלך בפ"י מהל' מכירה ה"א, דלהסוברים דבאונס מיתה לא מהני טענת אונס, דמחמת אונס מיתה גמר ומקני, א"כ מהו ה"מודעא רבה לאורייתא", (שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם יש להם תשובה שקבלוה באונס - פרש"י), והרי מחמת אונס מיתה גמר ומקני, ונשאר בצ"ע.

והנה החת"ס עה"ת פ' יתרו מיישב ע"פ מ"ש התוס' דיראו מפני האש הגדולה וחשבו שנכנסים לסכ"נ בעונשים מרים וקשים, וכמו שאמרו "למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת", "ואילו לא כפה ההר כגיגית היו בורחים מהאש, אלא שעכשיו שכפה הר כגיגית אמרו בנפשם מה לי הכא מה לי התם .. נמצא דבזה לא שייך דאגב אונסי' דמיתה גמר ומקני, שהרי לא חשבו להמלט ממיתה בכניסתם לאש".

ואולי ע"פ המבואר בלקו"ש ח"ט עמ' 149 יש ליישב קושית המל"מ באו"א, וז"ל: "הגם אז די התעוררות האהבה והביטול ביי כנס"י איז געקומען מצד דעם גילוי מלמעלה, און ניט מצ"ע, האט דאס אבער אויפגעטאן אהבה ורצון ביי זיי ביז אז הקדמת נעשה ונשמע איז געווארן די מציאות פון אידן". ובהערה 53 שם מובא מתו"א שזהו פי' מודעא רבה לאורייתא - כי התעוררות זו בליבם לקבלת התורה בבחי' מס"נ וביטול ... לא הי' מצידם בבחירה ורצון אשר מעצמם לבד, אלא שע"י הגילוי מלמעלה דבחי' אהבתי אתכם עי"ז דווקא נתעורר בהם הרצון והאהבה.

ועפ"ז יש ליישב קושית המל"מ, דאינו דומה הדין דתליוהו וזבין, שממכרו ממכר, לכפי' במ"ת, שע"ז אומרת הגמ' דהוי מודעא רבה. דבתליוהו וזבין הרי לפועל הסכים ונתרצה למכירה, ולכן ההלכה שמכור; משא"כ במ"ת גם הרצון שהי' בהם הי' ע"י גילוי מלמעלה, כמו שמבואר בהערה שהרצון שנתעורר בהם לא הי' מצדם אלא ע"י גילוי מלמעלה.

ולכן אומרת הגמ' דהוי "מודעא רבה לאורייתא", שיש להם תשובה שקבלוה באונס, כי גם הרצון שהי' להם לא הי' מצדם, ואינו דומה למכירה ששם לאחרי הכפי' יש הסכמה מצד האדם הקונה.

(ולהעיר מלקו"ש חל"ג עמ' 32 שמתרץ קושית התוס' - על מאחז"ל כפה עליהם הר כגיגית, והרי כבר הקדימו נעשה ונשמע לפנ"ז - שאמירת נעשה ונשמע אין זה בתורת קבלת המצוות, וקבלת המצוות דישראל היתה בשעת עשה"ד, ואז הי' זה באופן ד"כפה עליהם הר כגיגית". והיינו דהכפי' אינה קשורה עם הקדמת נעשה ונשמע שנאמר לפני מ"ת ברצונם.

אמנם בלקו"ש חי"ג עמ' 165 מבאר הרבי דיש מדרשות חלוקות בענין הקדמת נעשה ונשמע. דמש"כ בתו"א שע"י שכפה עליהם הר כגיגית באו להקדמת נעשה ונשמע - הוא ממדרש תהלים ד, א, ובמכילתא דרשב"י ובמדרש תנחומא ובתוס' מוכח דהקדמת נעשה לנשמע הי' קודם כפיית ההר. ועפ"ז י"ל דהמבואר שהאהבה ורצון של בנ"י הי' ע"י גילוי מלמעלה, זהו להדעה שהקדמת נעשה לנשמע הי' לאחרי כפיית ההר. משא"כ בלקו"ש חל"ג הרבי מתרץ קושיית התוס', דלשיטתו הקדימו נעשה לנשמע קודם כפיית ההר והקדמת נעשה נשמע הי' מרצונם, (ואעפ"כ קבלת המצוות בזמן עשה"ד הי' באופן דכפה עליהם הר כגיגית. הביאור בזה עיין בלקו"ש שם בארוכה).

וכן יש להעיר מהמבואר בלקו"ש חל"ו עמ' 12, שהענין דקבלת התורה "התחיל" מהשתוקקות וגעגועים של ישראל לקבלת התורה עוד בהיותם במצרים, שדבר זה בא מרצונם ובחירתם. וזה גופא גילה שגם מעשה הקבלה שלהם בהר סיני לא היה ענין הכרחי בכפי', אלא יש בזה גם מעשה קבלה מצד רצונם ובחירתם.

ועיי"ש בהמשך השיחה שמבאר ע"פ חסידות דאין סתירה מזה שבשעת מ"ת כפה עליהם הר כגיגית, כי הכפי' הוא המשך לתשוקתם וביטולם להקב"ה כהכנה למ"ת, עיי"ש באורך הביאור).

בגליון דיום הבהיר תשצה (עמ' 13) העיר הרב יהודה לייב שי' שפירא במבואר בדברי כ"ק אדמו"ר זי"ע בדברי הרמב"ם בענין כוס החמישי, שהכוונה הוא שאומר עליו הלל הגדול ואינו שותה ואינו חותם בברכה, דלשון הרמב"ם הוא "ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו...וכוס זה אינו חובה כמו ד' כוסות", ומפרש הרבי דמל' הרמב"ם משמע "...אז עס איז טאקע דא א חיוב, אבער ס'איז נישט ממש א מצוה (עכ"פ) מן המובחר (און דערפאר זאגט דער רמב"ם נאר "ויש לו למזוג כו'")": דנראה מפשטות דברי הרבי דהלשון "מצוה מן המובחר" הוא ענין דחיוב (וע"ז כותב הרמב"ם שאין ענין דכוס ה' "חובה" כמו בענין מצוה המובחר -וכפי שביאר הרבי לאח"ז בהשיחה-).

(ודן יותר באריכות בהא שהרבי מבאר למה לא כתב הרמב"ם דכוס חמישי הוא מצוה מן המובחר (כיון שאין מגדר הכוסות והוא ענין אחר), דלכאורה כיון דהרבי ביאר שהרמב"ם סובר שע"פ ההלכה יש לו למזוג כוס זה (ולא לשתות) כר"ט מהו ההו"א שיכתוב "שהיא מצוה מן המובחר", אלא וודאי שהרבי לומד בפשטות שהיה להרמב"ם לכתוב כן במקום "ואינו חובה כמו ארבעה כוסות"1).

והעיר הרב הנ"ל דלכאורה סברא זו תמוהה, דמכמה מקומות נראה דהכוונה ב"מצוה מן המובחר" שגם בלי עשייה זו יצא, ואין חסר שום דבר מעיקר הדין אלא שלא עשה מן המובחר.

בפשטות נראה דכוונת הרבי היא: דיש עדיפות בלשון "מצוה מן המובחר" על הלשון "ויש לו לעשות..." בענין זה דל' מצוה המובחר כולל בו ענין דמצוה (בנוסף להחובה שבה).

גם אם נאמר שכוונת הרבי היא (גם) לומר שיש בו יותר בענין החובה מ"מ הוא רק לגבי לשון ד"ויש לו ל..."עשות כך וכל (אבל לא לגבי לשונות "בדיעבד לא יצא", ואפי' לא לגבי לשונות "לכתחילה" יעשה כך וכך שבזה מדובר בהלשונות שציטט הרב הנ"ל).

ויש להביא סמוכין ד(דהגם ד"מצוה מן המובחר" הוא חיוב פחות ומועט לגבי ענין החיוב בענין ד"דיעבד" ואפי' לגבי "לכתחילה", מ"מ) יש בו ענין דחיוב קצת, (ועדיפות לגבי לשון ד"ויש לו ל..." כך או כך (כשאין חובה בעשיית דבר ההיא) בלשון אדמה"ז בסי' ש' ס"ג לענין סעודת מלוה מלכא: "...וא"צ להקדים סעודה ג' בשביל שיאכלו סעודה זו כראוי, שסעודה זו אינו חובה כל כך אלא מצוה מן המובחר בלבד", שהגם שעניינו הוא "מצוה מן המובחר בלבד" מ"מ יש בו קצת חובה (אלא שאינו חובה "כל כך" שבשביל יצטרך להקדים סעודה ג').

ועדיין ישל"ע בלשונות בפוסקים ובפרט לשונות אדמה"ז בלשון "מצוה מן המובחר" והלשון "ויש לו..." וכו'2.

דא"ג יש להעיר: לשון רש"י תמורה ה' ע"א (על הגמ' "ה"א הכי אמר רחמנא עביד מצוה מן המובחר ואי לא עביד חוטא לא מיקרי"): "...דליכא אלא איסורא בעלמא".

והיינו דגם בענין דאיסור (שלא לתרום מן הרעה על היפה) שייך הלשון "מצוה מן המובחר".