*) ובאמת יש מקום לחלק בין בן עיר ובן כרך ל"אע"פ שיצא מוציא", והוא די"ל דדין ערבות הוי המשך מחיובו העצמי; ולפי"ז בבן עיר ובן כרך, כיון שזמנם חלוקים זמ"ז, נקרא אינו מחוייב בדבר - כיון שחיובו העצמי היא בי"ד, ונמצא דהערבות היא גם באותו יום ואינו יכול להוציא בן כרך. משא"כ ב"אע"פ שיצא מוציא", כיון שחיובו העצמי הוא באותו יום, הנה אע"פ שיצא כבר מ"מ לא נגמר עדיין חיובו לגמרי, ולכן יכול להוציא אחרים מדין ערבות. ויש להאריך בזה. ואכ"מ.

ידוע ביאורו של הרבי בלקו"ש חכ"ח לר"ח סיון, דבר"ח סיון (יומא קמא) לא אמר להם ולא מידי, דהיינו שמשה לא אמר כלום לישראל משא"כ בימים שלאח"ז היו מצוות פרישה והגבלה וכו', והטעם היא משום חולשא דאורחא.

ומבאר בהשיחה, דהכוונה ב'חולשא דאורחא' היא לא חולשא בגשמיות, אלא ברוחניות. ועי' בסוף השיחה דזהו גם הפירוש "דביומא קמא לא א"ל ולא מידי", דהכוונה בזה היא דהכנה כזאת של חולשא ברוחניות ולמעליותא - קשור עם עבודה של שתיקה וביטול: "לא אמר להו ולא מידי", עבודת הביטול.

- וילה"ע דכדברים אלו ממש, מבואר בספר 'תפארת שלמה' ('מועדים' - ע' קלג), וז"ל: יומא קמא לא א"ל ולא מידי, פי' שא"ל שיהיו בבחינת ענווה שלא יהיו חשובים בעיניהם לכלום ולא מידי, ככלי ריקן אין בו מאומה, ואז יהיו ראוים לקבל התורה. יעוייש"ב.

בגליון של יא ניסן ש.ז. (תשצה - ע' 29) העירו שהביאור של הרבי ב"קם רבה שחטיה לר' זירא" וכו' - מופיע בעיקרו בשל"ה. והוסיף, שבהשיחה שם הסביר רבינו דיוק לשון הגמרא "שחטי' לר' זירא" (ולא "קטלי'" וכיו"ב), כי תוכן ענין השחיטה הוא משיכה והעלאה, וכן בעניננו, שרבה משך והעלה את ר' זירא לדרגא נעלית שלא בערך, ובשל"ה כאן מצינו ביאור נוסף לדיוק הלשון "שחטי'", ובאמת ששני הביאורים בהלשון "ושחטי'" עולים בקנה אחד, יעויי"ש.

- ויש לציין לספר 'דברי יחזקאל' (להרה"ק משינווא), שמבאר ה"ושחטי'" ממש כמבואר בהשיחה, ד'אין ושחט אלא ומשך' - והעלה לר' זירא לדרגתו וכו', יעויי"ש.

א. בלקו"ש ח"א פר' אמור הביא דעה שימי ספירה מצוה א' היא, והק' כ"ק אדמו"ר דא"כ לא הוה צריך לעשות ברכה עד יום האחרון מחשש ברכה לבטלה. ומסיק שבאמת כל יום מצוה היא וכו' עיי"ש.

ולכאו' צ"ע קושייתו, דהא י"ל שהספירה היא מצוה א' ועדיין בעי ברכה בהתחלה, ובהקדים: במצוה שנאמר בה שיעור, ועשה פחות משיעורה - יש כמה דעות בזה; הרמב"ם הל' חו"מ פ"א הל' ז כ': "האוכל מן החמץ וכו' כל שהוא ה"ז אסור כו'", והמל"מ הביא הרא"ם שמפרש המחלוק' ר"י ור"ל בדין ח"ש, וכ' ש'אכילה' - כל דהוא משמע, אלא דלגבי עונשין אתא הילכתא ואפיקתי' משמעותי', אבל לאיסורא כדקאי קאי. והטעם דר"י, ד"חזי לאיצטרופי", היא שלא ס"ד שגם לאיסורא אתא הילכתא ואפיקתי' משמעותי'. ומק' המל"מ ע"ז, שלפי"ז במ"ע, שהאוכל פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום א"כ, כי אתא הילכתא עקרי' לקרא מכל וכל. הרי דלפי המל"מ פחות משיעור במצוה לא עשה ולא כלום.

השאג"א סי' ק והריט"א הל' בכורות פ"ה אות פא, וכן במנ"ח סי' רנח, ס"ל, שכשם שח"ש באיסורים אסור מה"ת מטעם ד"חזי לאיצטרופי" - כן ח"ש במצוות יש בו קצת מצוה מה"ת. ואם אין לו אלא פחות מכשיעור מצה עד"מ, חייב מה"ת לאכלו. וכן מבואר גם באבני נזר או"ח סי' שפג בהג"ה, עיי"ש.

ב. וי"ל באמת שבזה חלוקים רש"י ותוס' בביצה לו, ב, דתנן התם: "כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב ... ואלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין כו'". ומקשה הגמ': "ולא מקדשין - והא מצוה קעביד. ל"צ דאית לי' אשה ובנים". ופירש"י שקושיית הגמ' היא - "אמאי קא קרי לי' רשות"; אמנם תוס' מפרש שהקושיא היא "אמאי גזרו". וצ"ב סברת מחלוקתם.

וי"ל ע"פ שי' רש"י לעיל מיני' בד"ה 'כל שחייב עליו', שכותב: "רשות - שיש בו קצת מצוה". ובד"ה 'ואלו הן משום רשות' כותב: "כלומר שהי' לנו להתירן משום שהן קרובין למצוה". ולפ"ז מובן מה שמפרש רש"י קושיית הגמ' שהוא "אמאי קא קרי לי' רשות", דהא לשיטתו רשות ומצוה בהמשנה שוין הן, ורק דרשות יש בו רק קצת מצוה ומצוה היא מצוה גדולה או מצוה ממש (עיי"ש ברש"י), וא"כ הרי א"א לומר שכוונת הגמ' היא להקשות "אמאי גזרו", דא"כ הי' צריך להקשות גם על "רשות" גרידא - "אמאי גזרו", דהרי כנ"ל יש בו קצת מצוה. לכן רש"י מפרש שהקושיא היא רק אמאי קרי לי' רשות ולא מצוה. ולפי תי' הגמ' שנק' "רשות" משום ד"אית לי' אשה ובנים", מובן, שלדעת רש"י גם כשאית לי' אשה ובנים (דאז ליכא מצוה לפרות ולרבות) מ"מ קצת מצוה יש לה.

אכן תוס' י"ל דס"ל כשי' המאירי שכ': "כלומר שיש במינן צד מצוה", עכ"ל. היינו דבדבר רשות ליכא בה שום לחלוחית או קצת מצוה רק דיש במינן - כשלית לי' אשה ובנים - מצוה. וא"כ לדעת תוס' יש נפקותא גדולה בין מצוה ורשות, ולפי"ז מובן פירושם שקושית הגמ' היא - התינח רשות יכולים החכמים לגזור עליהם, דלית להו שום מצוה רק במינן מצוה, אבל לקדש אשה ה"ז מצוה - "ואמאי גזרו". וע"ז מתרץ הגמ' "ל"צ דאית לי' אשה ובנים", ולכן אין שום מצוה כלל.

הרי לפי"ז י"ל שרש"י ותוס' פליגים אם ח"ש במצוה יש בה קצת מצוה: דלדעת רש"י לקדש אשה כשאית לי' אשה ובנים - שה"ז כמו חצי שיעור מצוה, וכמו אכילת פחות משיעור מצה, שהמעשה מצוה הוא אלא חסר מהכמות או האיכות של המצוה (עיי"ש חקרי הלכות ח"ה ע' יא) - ה"ז קצת מצוה. ולכן פי' ש"רשות" נמי יש בה קצת מצוה, ולכן מפרש שקושית הגמ' היא - "אמאי קא קרי לי' רשות", וכנ"ל דבאמת אין חילוק בין רשות ומצוה כ"כ. אמנם לדעת תוס' ליכא בח"ש מצוה שום מצוה, ולכן מפרש שהקושיא הוא ואמאי גזרו וכנ"ל.

ולפי"ז יש לכאו' לבאר דברי התוס' בב"ב ח, ב ד"ה 'לשנותה', שכ' שאם על דעת בני העיר נותנים הממון מותר לשנותה אפי' לדבר הרשות. ומביא ראי' מהנהגת ר"ת שהי' נוהג לתת מעות הקופה לשומרי העיר לפי שע"ד בני העיר נותנים אותם.

וצ"ע, דבאו"ח סי' שא כ' המחבר שמותר לעבור אמת המים בשבת בשביל שמירת ממונו שזהו מצוה קצת, (אבל לא לחזור כמו מצוה ממש כגון מקבל פני רבו).

הרי דלפי"ז שמירת ממון היא מצוה קצת, וא"כ מהי הראי' מהנהגת ר"ת שמותר לשנותה אפי' לדבר הרשות, הרי ר"ת נתן המעות לשומרי העיר שזהו קצת מצוה?

ולפהנ"ל מובן שתוס' לשיטתי' קאזלי שדבר הרשות ליכא בה שום מצוה, וא"כ שמירת ממונו הוא דבר הרשות שליכא בו שום מצוה. אכן לדעת המחבר שלשי' רש"י קאזלי ס"ל ששמירת ממונו הוא דבר הרשות, ודברי רשות יש להו קצת מצוה, לכן מותר לעבור אמת המים בשבת.

לפכ"ז מובן שבמצוה שנאמר בה שיעור, ועשה פחות משיעורה - נחלקו ראשונים ואחרונים אם יש בה מצוה מה"ת.

ג. והנה להסוברים שיש בה מצוה יש לעיין אם מברכים ע"ז. השאג"א סי' ק הביא שאלה בכריכה שאנו עושין זכר למקדש כהלל - אם צריך ליקח כזית מרור עם המצה או אפי' בכ"ש מרור נמי סגי לי', ומסיק דהדבר ברור דאע"ג דאין מברך עלי' אפ"ה אינה פחות מכזית, עיי"ש. ושם מבאר שבטיבול ראשון יש סוברים דאינו אלא משום היכרא וא"צ כזית. וכותב, דאפי' פחות מכשיעור מן המצוה אין ראוי לאכול בלתי ברכת המצוה, וטעמיה היא, דכמו דקי"ל ח"ש של איסור אסור מה"ת מטעמא כיון דחזי לאיצטרופי איסורא אכיל, ה"נ פחות מכשיעור מן המצות בלא ברכה לאו שפיר עביד כיון דחזי לאיצטרופי, ואילו השלים לכשיעור - האי משהו נחשב מן המצוה, עיי"ש.

וכן לכאו' ס"ל אדה"ז, דבהל' ציצית סעיף כו כ': "מי שהי' לבוש טלית ונפל ממנו .. אם מקצתו נשאר על גופו אע"פ שנפל רובו א"צ לחזור ולברך כיון שנשאר עליו קצת מן המצוה". ובחקרי הלכות ח"ה ע' י כ': מבואר מד' רבינו שאע"פ דהמצוה הוא דוקא אם נתעטף בטלית כל גופו, מ"מ קצת גוף אם נתכסה הוי קצת מצוה, עיי"ש בארוכה.

והנה י"ל שמזה שכ' אדה"ז שא"צ לברך אח"כ, מובן שבשעה שרק מקצת מהטלית נשאר על גופו עדיין חל עליו הברכה שברך מתחילה. א"כ מובן דס"ל שגם על קצת מצוה (ח"ש) חייב לברך.

ולפכ"ז צ"ע קושיית כ"ק אדמו"ר הנ"ל, דהא י"ל דימי הספירה היא אכן מצוה א', ואפי' אם שכח לספור לילה א' באמצע הספירה - י"ל כדעת הפוסקים דס"ל שח"ש במצוה היא קצת מצוה, ולדעת השאג"א - ולכאו' ס"ל גם אדה"ז - צריך לברך עליו, - וא"כ לא הוי ברכה לבטלה כלל, שאפי' כשרק חזי לאיצטרופי צריך לעשות ברכה.

ד. ואולי יש לתרץ, בהקדים, שיש חילוק בין חצי שיעור וחצי מלאכה (מצוה) - שחצי מלאכה אינה מלאכה (ראה לקו"ש חי"ד פר' ואתחנן). דהנה במצות תקיעת שופר כ' השו"ע או"ח סי' תקצג סעיף ב: "אם אינו יודע לתקוע אלא חלק מסדר התקיעות לא יתקע כל עיקר".

והשד"ח (מערכת ח כלל יב) מבאר בשם 'דרך המלך', שהתקיעה והתרועה הן גוף המצוה, - ולכן אם יעשה תקיעה או תרועה בלבד אין זה חצי שיעור אלא חצי מצוה, ואינה כלום.

ולפ"ז י"ל שדווקא באכילת מצה, שכל אכילה בעצם אכילה היא, ובפרט לפי הרא"ם הנ"ל שהובא בהמל"מ ש'אכילה' משמע כל דהוא אלא דאתא הלכתא ואפיקתא ממשמעותי', מובן שי"ל בח"ש - דחזי לאצטרופי, וקצת מצוה יש בה ואפי' חייב לברך עליו. אכן בתקיעות שופר, ועד"ז י"ל בספירת העומר - באם סוברים שמצוה א' היא, היינו שהוא גוף א' שצ"ל "תמימות" - דליכא למימר חזי לאיצטרופי ויש בה קצת מצוה.

ועפ"ז יש לחלק בין מ"ש אדה"ז בהל' ציצית לכאן, שהתם י"ל אם נשאר עליו קצת מהמצוה עדיין חייל עליו הברכה שעשה, דיש לו קצת מהמצוה, ומשא"כ כאן.

בלקו"ש חלק ד עמ' 1206 כותב כ"ק אדמו"ר נשיא דורינו: "און בשעת ביי אים איז דער אפלייג און פעסטער באשלוס אז זיין חלק און גורל איז געטליכקייט איז ער ניט שייך צו טאן אן עבירה".

ומעיר ע"ז שם בהערה 20 מתניא פרק יט, וז"ל:

"וכמ"ש בתניא שם שכשמעורר את בחינת החכמה שבנפשו, כל הקליפות בטלים ומבוטלים והיו כלא היו".

ועד"ז כותב בלקו"ש חלק כב עמ' 139-140, וז"ל:

"מסירת נפש איז א ענין וואס נעמט דורך די מענטשן אינגאנצן. ווען איינער שטייט אין מסירת נפש, בלייבט ניט קיין זאך בנפשו וכו' וואס זאל ניט דורכנעמען ווערן פון דער מסירת נפש".

ברם מצינו לכאורה בענין זה באופן אחר, דהנה בלקו"ש ח"ח עמוד 5 כותב, וז"ל:

"אז אויך נאכדעם ווי עס ווערט ביי אים נתגלה די נקודת היהדות - ביז צום ארויסרופן ביי אים די גרייטקייט אויף מס"נ בפועל ממש, בלייבט פארט זיינע כוחות הפנימיים (שכל וכו') אזוי ווי זיי זיינען געווען פריער.

"על דרך דוגמא ווי דאס וואס ווערט ארום גירעדט אין תניא אז אויב א קל שבקלים איז זיך מוסר נפשו על קידוש השם - און דאך ווערט ער אנגערופן א "קל שבקלים" אויך דאן ווען ער שטייט אין גרייטקייט אויף מסירת נפש ממש (ווארום ס'איז רעכט אז אויף אנדערע עבירות זאל ער עובר זיין)".

ומעיר ע"ז שם בהערה 27 מהמבואר בקונטרס העבודה פ"ה, שהאדם שבא לידי מסירת נפש בפועל ממש על קידה"ש, ומאיזה סיבה מהשי"ת ניצל מזה, הנה בלי שום ספק וספק ספיקא שאדם זה נתהפך מן הקצה אל הקצה וכו', עיי"ש, ומבאר הרבי שאין זה הכרח לענינים פרטים של האדם.

ועד"ז כותב בלקו"ש חלק ג עמ' 817-818, וז"ל:

"אפילו אויב די מסירת נפש בפועל ווירקט נישט אויף מקיים זיין תורה ומצוות (פונקט ווי ביי נר חנוכה ווען ער איז בפועל נישט מאיר די מענטשן), איז עס ניט קיין חיסרון אין דער מסירת נפש, נאר ס'איז א חסרון אין די כחות הגילויים וואס זיי זיינען ניט כלים צו באווירקט ווערן פון דער מסירת נפש, אבער די מסירת נפש האט ער אנגעצונדן [ניט נאר אז עס איז בא עם אלעמאל גאנץ בכח, כמאמר רז"ל: "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא"]".

ובהערה 40 שם כותב: "וע"ד גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא, שגם בשעה שאמונתו בה' מאירה בגילוי וקורא רחמנא, הוא עושה מעשה הגניבה בכחות הגילוים שלו. וכן אפשר שבשעת מסירת נפש בפועל על קדה"ש, לא יזהר באיזה מצוה (ועדיין קל שבקלים הוא) מצד כחות הגילויים [ועיין קונטרס העבודה פ"ה ואכ"מ]".

וראה גם בסה"מ מלוקט חלק ד עמוד קסח בנוגע למסירת נפשם של היהודים בימי הפורים: "ועד"ז הוא בנוגע לזה שעמדו במסירת נפש כל השנה, דכיון דהמס"נ שלהן באה מצד ההסתר, שע"י ההסתר מתעורר ההעלם בנשמה שלמעלה מגילוי, אין זה שייך (כ"כ) לכחות הגלויים, ובנוגע לכחות הגלוים היו (גם לאחרי המס"נ) במצב דלילה ההוא".

וראה גם בהערה 49 שם.

והנראה לומר בזה, ובקיצור עכ"פ, שיש מצבים שונים של האדם המוסר נפשו, והחילוק בעיקר הוא: אם המסי"נ הוא ענין שנתעורר בו בשעת מעשה (תניא פרק יח); או שזו דרגות עבודתו - בעת ההיא עכ"פ - (תניא פרק יט). ועל דרך המסי"נ המבואר בלקו"ש חכ"ב הנ"ל בנוגע תשוקתו של ר"ע בענין המסי"נ; או כמו שנראה ברור בסה"מ הנ"ל: "כיון שהמסירת נפש באה מצד ההסתר" דבלילה ההוא, היינו שלא זו היא אופן עבודתם.

ויש להוסיף ולהעיר בזה: שבפרק יח מתבטא כ"ק אדה"ז בהלשון "קל שבקלים", משא"כ בפרק יט כותב שבוחר ה' "לחלקו ולגורלו", ש"חלק" מורה על עבודה שע"י טעם ודעת בכוחות פנימים, שכל ומדות, ו"גורל" מורה על העבודה שלמעלה מטעם ודעת, בכוחות המקיפים וכו', - עיין בלקו"ש חלק יט עמוד 279.

בגליון דש"פ פקודי (תשצג - עמ' 28) הביא הרב יוסף קאלאדני מ"ש כ"ק אדמו"ר שחטא העגל פעל ירידה במשה, אע"פ שלא הי' בידו למחות כלל, משום שמשה וישראל הם אחד. והקשה הנ"ל ע"ז, שהרי שפיר הי' למשה שייכות ישירה לחטא העגל בזה שקיבל (מעצמו) את הערב רב, וכמ"ש רש"י (תשא לב, ז, בד"ה שחת עמך).

ואולי י"ל בזה, שיש לחלק בין פעולת העשי' של העגל לפעולת ההסתה לעבוד אותו. שהרי אילו לא קיבל משה את הערב רב, היו נשארים במצרים כעובדי ע"ז גמורים, ובודאי היו ממשיכים לעשות להם פסלים ומסכות ולעבוד להם, כמו שעשו מקדמת דנא. וא"כ יוצא מזה שאין לזקוף לחובת משה את פעולת עשיית העגל (שעשו בני הערב רב), כ"א רק זה שהסיתו והשחיתו את בנ"י עצמם (שהי' נבצר מהם לעשות כן אילו לא יצאו ממצרים עם בנ"י).

ובזה גופא, אפ"ל שדוקא הערב רב הם שהשתחוו לו וכו', וכמ"ש רש"י שם לדייק (שהערב רב בנאוהו) מהא דכתיב "אלה אלהיך ישראל" ולא כתיב "אלה אלהינו".

וא"כ, יצא לנו שכל חטאם של בנ"י בזה הי' שלא מיחו בידם של הערב רב. ובזה שפיר י"ל שמשה עצמו נקי מזה כיון שלא הי' שם כלל, וכדברי כ"ק אדמו"ר.

בגליון דש"פ צו (תשצד - עמ' 21) הביא הרא"נ סילבערבערג מ"ש הגרי"ז הלוי בענין ב' הגדרים דכתיבת המגילה (עבור מצות הקריאה, וכחלק מכתבי הקודש), שלכן חזרו אנשי כנה"ג וכתבו את המגילה והוסיפו דיוקים שונים בה (כגון "וי"ו דויזתא"), כדי לקדשה בקדושת כתה"ק. והאחרונים הוסיפו על דבריו, שאחרי תקנה זו, אין המגילה כשירה למצות הקריאה עד שתיכתב בהתאם לכל הדינים והדיוקים האלו.

ועוד הביא מ"ש כ"ק אדמו"ר (בלקו"ש חכ"ו) בשם הגאון הרוגצ'ובי, שהתקנה דקריאת המגילה היתה שהדברים יהיו אמורים וכתובים בתמידיות. ועפי"ז מבאר הרב הנ"ל בדברי האחרונים דלעיל, שלא היתה בזה תקנה חדשה בקריאת המגילה, כ"א שתקנת אסתר היתה מלכתחילה שתמיד תהא קריאת המגילה בהאופן שנכתבת בזמן ההוא.

ויש להוסיף בזה, שגדולה מזו מצינו בנוגע להוספת פסוקים שלמים בהמגילה. דהנה כ' הרי"א הלוי בספרו "דורות הראשונים" (חלק תקופת המקרא, ע' 263 ואילך) שמגי"א שבידינו נכתבה בג' שלבים: (א) מיד לאחר הנס כתב מרדכי את רוב המגילה, מתחילתה עד תיאור ה"שמחה ומשתה ויום טוב" (ט, יט); (ב) לשנה האחרת, הוסיף את הפסוקים אודות תקנת היו"ט (ט, כ-כב) - ולכן בפס' כב כתיב "ימי משתה ושמחה" ונשמט "יום טוב", שהרי מלאכה לא קבילו עלייהו, כדאיתא בגמ' (מגילה ה, ב); (ג) אחר זמן, הוסיפו אנשי כנה"ג את תיאור קבלת ימי הפורים וגדולת אחשורוש (ט, כג - י, ג). ולפי"ז יוצא שבשנים הראשונות שלאחר הנס היתה המגילה קצרה בכמה פסוקים לעומת המגילה שבידינו כיום, ואעפ"כ הי' אדם יוצא יד"ח בשמיעת מגילה "חסרה" זו.

אבל באמת יש להעיר על דבריו של הרב הנ"ל, דדבר כזה איתא גם לגבי ס"ת עצמה, כדלהלן. וא"כ אולי אין לתלות זה בתקנה חדשה של אסתר לענין המגילה, כ"א זהו הגדר של כתיבת ספר מכתבי הקודש, שצריכה שתיכתב בהתאם להאופן המקובל על חכמי הדור.

דהנה איתא בגמ' (ב"ב טו, א): "'וימת שם משה עבד ה' - אפשר משה חי וכתב 'וימת שם משה'? אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע, דברי ר' יהודה, ואמרי לה ר' נחמי'. אמר לו ר"ש: אפשר ס"ת חסר אות אחת, וכתיב 'לקוח את ספר התורה הזה'? אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב; מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע".

והנה, האי קרא דר"ש מאי עביד לי' ר"י (או ר"נ)? ואפשר לומר בזה, דר"י סבירא לי' שכיון שעדיין לא ניתנו פסוקים אלו ליכתב, לא מיקרי ס"ת חסר1. וע"ד מ"ש כ"ק אדמו"ר (לקו"ש ח"ט ע' 52-53), שלפי דעת רש"י, לבשו ישראל במדבר תפילין עם ב' בתים ריקים, כיון שעדיין לא ניתנו פרשיות שמע ווהא"ש - ואעפ"כ היו יוצאים ידי מצות תפילין.

ולפי"ז יצא לנו שלשיטת ר' יהודה חל שינוי כזה (שמצינו במגילת אסתר) בדיני ס"ת, שהס"ת שכתב משה היתה כשרה לשעתה אך נפסלה אח"כ בלי שום תקנה חדשה, כיון שגדר "ס"ת שלימה" עצמו נשתנה.

ובזה יש לבאר ג"כ הא דאיתא בירושלמי (תענית פ"ד ה"ב): "שלשה ספרים מצאו בעזרה... בא' מצאו כתוב 'מעון אלקי קודש' ובשנים כתיב 'מענה אלקי קדם', וקיימו שנים וביטלו אחד" - שבפשטות, עד שביטלו את הס"ת הא', היתה כשרה לקרות בה בציבור. וכ"ה גם בענין החילוקים שבין בן אשר ובן נפתלי במסורת המקרא (שלבסוף נפסקה הלכה, ברוב המקרים, כבן אשר), ועוד.

1) ואולי י"ל עוד בזה דר' יהודה סב"ל כר' יוחנן, דאמר תורה מגילה מגילה ניתנה (גיטין ס, א). אלא שיש לדון בזה, דאולי אפי' ר' יוחנן לא קאמר שנקראה הס"ת שלימה עד שניתנה המגילה האחרונה. ואכ"מ.