נתבאר בכ"מ בהשיחות דמלחמת החשמונאים מה שיצאו ללחום נגד היוונים לא הי' חיוב עפ"י תורה, ולא עוד אלא דמכיון שלא הי' מקום כלל בטבע שינצחו, לכאורה אין היתר לצאת למלחמה זו, אלא שאצל חשמונאי היתה מסירת נפש בלי מדידה ושיעור לכן הלכו במסירת נפש גם בענינים שעפ"י התורה אין מקום לזה שיצאו למלחמה לסכנה ודאית נגד היוונים, וזהו מה שמדגישים שהתשועות והנסים וכו' היו ע"י "כהניך הקדושים", דדינם כאדם גדול וחסיד שמותר למסור נפשו בכל זמן גם כשאין זה ע"פ חיובי מסי"נ ע"פ תורה כדי שיראו העם וילמדו (מובא בכס"מ הל' יסודי התורה פ"ה ה"ד).

למה לא הי' חיוב ללחום נגד היוונים

והנה בטעם הדבר שלא הי' אז חיוב עליהם לצאת במלחמה נגד היונים, הנה בשיחת קודש ש"פ מקץ תשכ"ד אמר הרבי משום דיהרג ואל יעבור הוא רק על ג' העבירות ולא בשאר עבירות, [ולדעת הרמב"ם אסור ליהרג על שאר העבירות] וגזירת היוונים היתה על חודש ומילה ושבת ולא על הג' עבירות, ואף שכתב הרמב"ם (הל' יסוה"ת שם ה"ג) דכל זה הוא שלא בשעת השמד, אבל "בשעת השמד" יהרג ואל יעבור על כל מצוה ואז לכאורה הי' זה "שעת שמד"? הנה ע"ז ענה אז הרבי וזלה"ק: מלשון הרמב"ם (ריש הל' חנוכה) משמע דהכוונה הי' ללחוץ כו' ולכן בטלו וכו', אבל לא כוונת העברת על האמונה [ועיין ביסוה"ת פ"ה ה"ג: ויגזור גזירה לבטל דתם, אבל בהל' חנוכה: גזרו גזירות ובטלו דתם ~ ב' ענינים נפרדים]. עכלה"ק. (הובא גם בגליון תתג ע' 17, עיי"ש מ"ש בזה הגרי"ל שפירא שי').

אבל בלקו"ש חל"ה (וישב חנוכה) ע' 173 מבואר הטעם באופן אחר, שהביא שם לשון הרמב"ם בריש הל' חנוכה, וכתב דמפשטות לשונו נראה שהמצב של ימי חנוכה אכן הי' "שעת השמד", דכנ"ל חייבים למסור נפשם על כל אחד משאר מצוות התורה, אבל זהו רק אם כופים אותו לעבור על מצות התורה חייב למסור נפשו, אבל לכאורה אין לומר שיש חיוב לצאת במלחמה נגד מלכות הרשעה שגזרה גזרות אלו, וממשיך: ועוד זאת כיון שהיו מעטים וחלשים וכו' ועפ"י טבע אין מקום שינצחו והוה סכנה ודאית לכאורה אין היתר וכנ"ל.

וכן בלקו"ש ח"י ע' 144 וח"ה ע' 452 מפרש דעת הרמב"ם בהא שכתב שפשטו ידם בממונם ובבנותיהם שזה הי' כתוצאה מזה שגזרו גזרות ובטלו דתם, ז.א. שהלחץ גופני הי' משום גזרה על הדת, דהמכוון שלהם הי' גזירה על הדת, ובגלל זה לחצום לחץ גשמי, בחשבם שעי"ז ישיגו מטרתם בביטול הדת, וזהו באופן שונה מהמענה הנ"ל, ששם מבואר שעיקר מטרתם הי' הלחץ, וביטול הדת הי' בכדי ללחצם, וכאן מבואר שמטרתם היתה לבטל דתם והלחץ גופני הי' בכדי להשיג מטרה זו, ויש להעיר קצת בענין זה.

ביטול הדת בשביל תועלת אחר אם הוה "שעת שמד"

הנה ממענת הרבי הנ"ל יוצא ברור דאפילו אם בפועל יש גזרת מלכות בביטול הדת, אלא דאין זה מצ"ע המכוון, דהמכוון הוא ללחוץ את ישראל בכלל, וביטול הדת הוא רק בשביל הלחץ אין זה בגדר "ד"שעת גזרה" ובמילא לא אמרינן יהרג ואל יעבור על כל שאר מצוות התורה, והנה מצינו עד"ז מחלוקת הראשונים בביטול דת בשביל הנאת עצמן אם זהו בגדר שעת גזרה או לא.

דבחי' הרמב"ן (כתובות ג,ב) הקשה בנוגע להגזירה דתיבעל להגמון תחילה דהק' הגמ' ולדרוש להו דאונס שרי וז"ל: איכא דקשיא ליה והא דינא הוא שתהרג ואל תעבור דהא פרהסיא הוא ושעת שמד היא, ואיכא למימר להנאת עצמן היא ואפילו בשעת השמד תעבור ואל תהרג דהא ודאי הנאת עצמן, מדלא גזרי תהרג וגזרי תבעל אלמא אינהו גופייהו להנאת עצמן מתכוונין ואפילו בשעת השמד שרי וכו' עכ"ל, ועי' גם בחי' הרשב"א שם, (וכוונתו דכ"ש דגזרה שהיא מעיקרא "להנאת עצמן" אינו יכול לפעול שיהי' "שעת שמד" עיי"ש היטב), וכ"כ בחידושי הר"ן (סנהדרין עד,א) דהיכא שהכותים עושין הגזרה להנאת עצמן בין בצנעא ובין בפרהסיא כל שהן משאר ג' עבירות לא אמרינן יהרג ואל יעבור והכי איתא בירושלמי במסכת שביעית (לגבי עבודה בשביעית) בראשונה היתה המלכות אונסת כו' אימור לא אתכוון מגזרתן לא אתכוון אלא למגבי ארנונין כלומר שאין רצון המלכים להוביר השדות ולא עשו אותה שעת גזרה מפני שלא הי' להעביר עיי"ש.

אבל ברא"ה שם (הובא בשטמ"ק וכן בחי' רבנו קרשקש שם ועוד), כתב דמשום הך עבירה גופא ה"ז שעת שמד עיי"ש, אף שגזרו משום הנאת עצמן, משמע דסב"ל דכשגוזרים להעביר על דת אפילו אם הוא משום הנאת עצמן ה"ז שעת שמד.

ובנוגע לדעת הרמב"ם הנה בס' עבודת מלך שם וכן בס' מקראי קודש שם מדייקים מלשון הרמב"ם בהל' ג': "שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחביריו ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצות וכו'" דסב"ל דרק כשכוונתם הוא להעביר דתם ה"ז "שעת שמד", אבל אם הוא להנאת עצמן לא, וכ"כ בס' בית אב בשם הפר"ח. (ויש שכתבו יתירה מזו, דלדעת הרמב"ם אפילו אם הוא כבר "שעת שמד", אלא דבעבירה פרטית אונסים אותו בשביל הנאת עצמן יעבור ואל יהרג ולא כדעת הראב"ד והרשב"א שם דכיון שהוא בשעת שמד לעולם אמרינן יהרג ואל יעבור, והר"ן שם כתב שכן סב"ל גם להרמב"ם, אבל האחרונים הביאו בזה מ"ש הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת ס"ג) וז"ל: שכל מי שבקשו ממנו לעבור על דבר ממצות התורה בשעת השמד והי' האונס מתכוין להעביר הנה הוא חייב להתיר נפשו עיי"ש, דמשמע מזה דאפילו בשעת שמד גופא יהרג רק אם מתכוון בכדי להעביר, וראה בעבודת מלך שם בארוכה ובס' אור גדול סי' א' על הרמב"ם שם ועוד, וראה ב"י וב"ח טיו"ד סי' קנ"ז בענין זה), ולפי"ז מובן שפיר מענת הרבי לשיטת הרמב"ם דכשביטול הדת הוא בשביל לחץ כללי (דדומה להנאת עצמן) אין זה שעת שמד.

גזירות היוונים אי הוה שעת שמד

אלא דבמ"ש בהמענה דמ"ש הרמב"ם "ובטלו דתם" לא הי' זה המכוון אלא בכדי ללוחצם, הנה מהלשון בועל הנסים כשעמדה מלכות יון הרשעה וכו' להשכיחם תורתיך ולהעבירם מחוקי רצוניך וכו' משמע שזה גופא הי' המכוון שלהם, ועי' מעשה רקח ברמב"ם שם שהקשה: לא ידעתי מהיכן הוציא הרמב"ם דבטלו הדת ולא היו מניחים לעסוק בה ובמצותיה שהרי מבואר שביטלו מהם שבת מילה ור"ח משמע דזה דוקא וכ"כ בס' מנורת המאור, אבל מביא שבס' יוסיפון כתוב כהרמב"ם, ומסיים דאפשר שמשם הוציא כן רבינו, אבל בשו"ת תשובה מאהבה (ח"ב סי' רפ"ה) תמה עליו דלמה נכנס בדחוקים גדולים, דנראה פשוט שהרמב"ם הוציא זאת מנוסח אשר יסדו "להשכיחם תורתיך ולהעבירם על חוקי רצוניך" וכן במד"ר (בראשית פ"ב ד) איתא וחשך על פני תהום זו מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהם שהיתה אומרת כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל ועוד בכ"מ, ועי' גם באגרת תימן שכתב הרמב"ם: וכן בבית שני כשגברה מלכות יון הרשעה וגזרו שמדות גדולות ומשונות על ישראל לאבד הדת וכו', ועד"ז כתב באגרת השמד, דמכל זה לכאורה משמע דזה הי' עצם מטרתם?

עוד יל"ע דאי נימא שלא היתה אז "שעת גזירה" כי לא הי' כוונתם בכדי להעבירם, איך באמת מסרו נפשם על מילה וכו' כדאיתא במגילת בני חשמונאי, הרי רק בג' עבירות אמרינן יהרג ואל יעבור ולא בשאר המצוות כשאינו מתכוון להעבירו, ולדעת הרמב"ם במקום שהדין הוא יעבור ואל יהרג אסור לו ליהרג.

ובהא דדייק בהמענה בלשון הרמב"ם: "גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם" ולא כתב "לבטל דתם", לכאורה יש לפרש שגזרו כמה גזירות גם להנאת עצמן וכדמפרש הרמב"ם אח"כ שפשטו ידם בממונם ובבנותיהם, לכן לא שייך לומר "לבטל" שהי' משמע מזה שכל הגזירות היו רק בכדי לבטל דתם, וזה אינו, וכ"כ בס' סדר משנה (הל' חנוכה שם) וז"ל: ומ"ש שפשטו ידיהם בבנותיהם יצא לו כן מכתובות ג,ב, דאמרי בתולה הנישאת וכו' ולא הי' כוונתם להעברה על דת אלא להנאת עצמן הוא שגזרו כן, ולכן פירטו הרמב"ם בפני עצמו וגם כתבו אצל פשיטות ידיהם בממונם ולא הניחו בכלל בטול דתם עכ"ל.

ואפילו לפי המבואר בלקו"ש ח"י בהערה 18 וח"ה כנ"ל, דזה שפשטו ידם בממונם וכו' היתה כתוצאה מזה שגזרו גזרות ובטלו דתם שכתב לפני זה, נמצא דגם זה שפשטו ידם בממונם וכו' הי' המטרה בכדי לבטל דתם, א"כ שוב הי' הרמב"ם צ"ל "לבטל דתם", אכתי י"ל דכיון דמבאר שם דלדעת הרמב"ם הם "ימי שמחה" גם בגשמיות משום דסב"ל דקובעים שמחה גם על הצלה מלחץ גופני הבא כתוצאה מגזירה על הדת, היינו דלדעת הרמב"ם גזרות אלו נחשבים גם לדבר בפני עצמן, ובמילא י"ל דמצד טעם זה גופא חילק הרמב"ם וכתב: "גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם", כיון שלשיטתו הגזרות דפשטו ידם בממונם וכיו"ב שאין בהן עצמן ביטול הדת, נחשבות לגזרות בפ"ע שמשום זה קבעום גם לימי שמחה. (וראה לקו"ש ח"כ ע' 438).

עזרת ישראל מיד צר הוה מלחמת מצוה

ב) ובלקו"ש חל"ה כתב טעם אחר כנ"ל, דאעפ"י שבשעת השמד "יהרג ואל יעבור" הרי זהו רק כשכופים אותו לעבור על מצות התורה חייב למסור נפשו ולא לעבור, אבל לכאורה אין לומר שיש חיוב לצאת במלחמה נגד המלכות הרשעה שגזרה גזירות אלה עיי"ש.

ויש להעיר במ"ש הרמב"ם (הל' מלכים פ"ה ה"א) דעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם ה"ז מלחמת מצוה עיי"ש, ולפי"ז לכאורה י"ל דמשום זה באמת הי' מצוה לצאת במלחמה נגד מלכות הרשעה, ובס' הררי קדם סי' קנ"ח ביאר הגריד"ס ז"ל לשון הרמב"ם בהל' חנוכה: "וצר להם לישראל מאד" דכוונתו בזה לומר דמלחמת החשמונאים היתה מלחמת מצוה, ויל"ע.

אלא דלפי מ"ש אח"כ בהשיחה, דכיון דבני חשמונאי היו מעטים נגד רבים וחלשים נגד גבורים וכו' וע"פ טבע אין מקום כלל שינצחו דהוה סכנה ודאית, ולכאורה אין היתר לצאת למחלמה כזו, ובהערה 38 הביא דמכ"ש הוא ממ"ש הרלב"ג שופטים (סוף פ"ט בתועלת התשיעי) לגבי מלחמת גדעון שאם לא יתבאר לו שינצח לא ימסור עצמו לסכנה עיי"ש, דיוצא מזה דאף במלחמת מצוה אם לא ברור שיש סיכויים לנצח לא יכנס למלחמה, וכן כתב בס' חמדת ישראל (קונטרס נר מצוה אות צ"ה, צויין בהערה 37) לפרש מ"ש החינוך (מצוה תכ"ה) לגבי מלחמת ז' עממין דהעובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכול להרגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו ביטל עשה זו, ותמה עליו המנ"ח במ"ש: "מבלי שיסתכן בדבר", הלא כל מלחמה הוא סכנה ואעפ"כ חייבה התורה מלחמה זו? וביאר החמדת ישראל כוונת החינוך דאם יודעים ע"י אורים ותומים וכיו"ב שלא יצליחו ליכא חיוב במצוה זו עיי"ש, וזהו כמו הרלב"ג הנ"ל (ועי' בס' קול יהודא ע' קצ"ב ותחומין כרך ד' ע' 58 ועוד).

הנה גם לפי"ז יש לבאר לשון הרמב"ם: "וצר להם לישראל" כנ"ל, דכוונתו דמצד המצב שצרו להם לישראל הי' דרוש מלחמה דעזרת ישראל מיד צר שהיא מלחמת מצוה, אלא דבפועל "אריה הוא דרביע עלי'" שלא הי' אז שום מצוה כיון שהיו מעטים נגד רבים וחלשים נגד גבורים ולא היו סיכויים שינצחו, דבכה"ג פטרתם התורה ואין אפילו היתר לצאת למלחמה כנ"ל, אבל מ"מ כיון שהי' מצב של עזרת ישראל מיד צר שצריך ללחום מלחמת מצוה, הלכו החשמונאים במסירת נפש בכדי לקיים מלחמת מצוה זו, וכפי שנתבאר בהשיחה שגדרם הי' כאדם גדול וחסיד שמותר לו למסור נפשו.

ואולי אפשר לבאר עפ"ז הא דאיתא בס' חשמונאים: "ויצו יהודא ויתקעו בשופרות וכו' ויעבור קול במחנה לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו או ארש לו אשה ולא לקחה וכו' ילך וישוב לביתו וכו'", ולכאורה אי נימא שהיתה זו מלחמת מצוה בפועל, הלא פסק הרמב"ם שם דבמלחמת מצוה הכל יוצאים אפילו כלה מחופתה וא"כ איך הכריזו כנ"ל שישובו לביתם? אבל לפי המבואר דמצד המצב בפועל שהיו חלשים וכו' לא הי' אז מצוה ללחום, אלא שהלכו במסירת נפש, לכן אתי שפיר שהכריזו כנ"ל כיון שלא הי' אז מצוה בפועל.

וראה 'הערות וביאורים' גליון תקכ"ד ע' 14 שהובא שם מ"ש בס' החשמונאים (מובא בס' "דורות הראשונים" ח"א ע' 342) דמתתיהו והאנשים אשר היו עמו שמעו אשר עשו לאחיהם ויועצו יחדיו לאמר אם לא נתיצב בפני הגוים בעד נפשנו עוד מעט והשמידו אותנו ולכן הכינו להם צבא וחיל להלחם שלא ימותו כגוע אחינו בהמערות עיי"ש, ולפי דבריו יוצא שחשבו שמוכרחים לצאת למלחמה כי רק עי"ז לא ילכדו מן הארץ, ומסירת נפש שלהם הי' במה שעמדו חזקים בקיום תומ"צ דרק משום זה הוצרכו ללחום להציל א"ע.

בלקוטי שיחות חי"ד (עמ' 186): "ווען אידן (ערוואקסענע אדער קליינע) קלייבן זיך צוזאמען - דארף מען דאס, צום אלעם ערשטן, פארבינדן מיט אן ענין פון תורה און אידישקייט (אזוי ווי אלע אנדערע זאכן - "מתאים להפס"ד בשו"ע (או"ח סרל"א) כל מעשיך יהיו לשם שמים" - הערה 2 שם)", עכל"ק.

ולכאורה יל"ע למה לא מביא מקור לזה (ולא רק "מתאים") מהגמ' מגילה (יב, ב): "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין, אטו עד השתא לא טב לבי' בחמרא? אמר רבא יום השביעי שבת הי', שישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת ובדברי תשבחות, אבל עכו"ם שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות וכו'".

ברם עי' בחדא"ג מהרש"א שם שהבין בגמ': "משא"כ ישראל דלא הי' אז טב לבם בחמרא, אלא שאחר שאוכלין ושותין מתחילין בד"ת כו'" - אולם לפמ"ש בלקו"ש, לכאורה בהחלט יש להבין את הגמרא דמיירי, שמתחילין בד"ת כו' לפני שאוכלין ושותין.

ואמנם בס' מגיד מישרים פ' בהר כתב: "וצריך אתה להתנהג בהם דרך פרט בזה האופן, קודם שתאכל תקרא פרק א' וכן אחר האכילה פרק א' ... קודם ברכת המזון, ואם תהרהר במשניות בשעת האכילה, הנה מה טוב ומה נעים, ויחשב אכילתך ושתייתך כקורבנות ונסכים לפני הקב"ה", עכ"ל. - ולפי"ז יל"ע מנין למהרש"א דהכוונה בגמ' הוא שמתחילין בד"ת רק לאחר שאכלו ושתו.

[וגם המגיד מישרים, הוא לכאורה מקור למ"ש בלקו"ש]. - יתכן דממה שסיים "אבל עכו"ם כו'" - דבפשטות מיירי אחרי שאכלו ושתו, משמע דה"נ מיירי בישראל, וצע"ק.

והעירני ח"א ממ"ש בחיי אדם (כלל מה ס"ד): "יזהר מאד לומר דברי תורה על השולחן, שכל שלחן שלא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים.. ועכ"פ יאמר איזה מזמור, ומנהג טוב לומר אחר ברכת המוציא מזמור לדוד ה' רועי שהוא תורה וגם תפלה..", עכ"ל (הובא במשנה ברורה סק"ע סק"ב).

בלקוטי שיחות חכ"ה (ע' 216) איתא: "עפ"י האמור יש ליישב נאך א תמי' אין פרש"י בהמשך הכתובים הנ"ל" - בפסוק "וירא אדוניו (פוטיפר) כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו" (לט, ג) ורש"י מפרש: "כי ה' אתו - שם שמים שגור בפיו".

דלמה מוציא רש"י את המילים "ה' אתו" מפשוטו - שהקב"ה אתו, ומפרש "שם שמים שגור בפיו" ובפשטות לא הי' צריך (לפי"ז) לפרש כאן כלום,

ויתירה מזו, בפסוק שלפניו "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח", רש"י לא מפרש מאומה, כלומר שלומד את הדברים כפשוטן (ולא "שם שמים שגור בפיו") - ועד"ז בפסוק שאח"כ (שם כג) "אין שר בית הסהר רואה את כל מאומה בידו כאשר ה' אתו גו'" שרש"י מפרש "באשר ה' אתו - בשביל שה' אתו" - א"כ מנין לרש"י בנדו"ד שפירושו "שם שמים שגור בפיו"?

ומתרץ, שכאן כתוב "וירא אדוניו כי ה' אתו" ונשאלת השאלה, נניח שפוטיפר ראה הצלחתו העל טבעית של יוסף, אבל מנין ידע פוטיפר ליחס את ההצלחה להקב"ה, בו בזמן שהוא (כמו כל המצריים) הי' עובד ע"ז ולא ידע ממציאות ה'?!

ועל כן מפרש רש"י "שם שמים שגור בפיו", שלכן ידע פוטיפר ליחס את הצלחתו להקב"ה, עכתו"ד ע"ש.

ולכאו' לפי"ז צריך להבין שרש"י בד"ה הו"ל להעתיק (גם) את המילים "וירא אדוניו כי ה' אתו", שהרי כל ההוכחה הוא מהמילים "וירא אדוניו" - ולפועל רש"י אינו מעתיק בד"ה כי אם את המילים "כי ה' אתו"? וצ"ע.

ב'לקוטי שיחות' חל"ה (וישב-חנוכה - עמ' 169 ואילך) מבאר פלוגתת רש"י והרמב"ן (וישב לז, יז) אם יוסף הלך לבקש את אחיו בידעו שהם מבקשים להמיתו או לא - דהרמב"ן מפרש שהמלאך אמר לו בלשון המשמשת לשתי האפשרויות, ואילו הי' אומר לו המלאך במפורש שאחיו מתנכלים לו היה נמנע מללכת ולא היה מסכן עצמו, ורש"י מפרש שיוסף הלך לבקש את אחיו אע"פ שידוע שהם מבקשים להמיתו.

ומבאר שפלוגתא זו תלויה בפלוגתת הראשונים. דהנה הראשונים נחלקו במי שרצה להחמיר על עצמו ולמסור את עצמו למיתה ובכך לא לעבור על א' ממצוות התורה (חוץ מג' העבירות שבהם "יהרג ואל יעבור"), דדעת הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ד) שהדבר אסור, והעושה כן מתחייב בנפשו, דעת התוס' (ע"ז כז, ב) שרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג ו"אם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו" ('כסף משנה' לרמב"ם שם).

ובכך נחלקו רש"י והרמב"ן: לשיטת הרמב"ן כל מי שדינו שיעבור ואל יהרג, אם נהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו, ולכן מפרש שדברי המלאך לא נאמרו מפורש ליוסף, כי אילו ידע שסכנה בדבר היה אסור לו לסכן את עצמו. ומשא"כ לרש"י הרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג, אבל אם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו, ולכן מפרש שיוסף אכן ידע על הסכנה, ולמרות זאת סיכן את עצמו כדי לקיים את שליחות אביו.

וממשיך לבאר בדעת רש"י ע"פ דעת הכס"מ (ועוד) ש"אדם גדול וחסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש את השם ולמכור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ולמדו ליראה את השם", ומכאן שחיוב המסי"נ במצב זה אינו בשביל קיום המצוה הפרטית שבשבילה מוסר נפשו, אלא לקדש שמו יתברך לבטל פירצות הדור. ויוסף שראה בהנהגת אחיו בענין כיבוד אב - שהדור פרוץ בכיבוד אב ואם ראה לנכון למסור נפשו על זה. עכתד"ק.

ויש להעיר: א) שבספר תיבת גמא - מבעמח"ס פרי מגדים - בפ' וישב ביאר תוכן תירוץ זה שבהשיחה (אלא שהוא לא כתב זה ע"פ פשש"מ דווקא ולא נכנס לחילוקים שבין הרמב"ן ורש"י)*.

ב) בהערה 21 (בעמ' 171) מובאים דברי השל"ה: "יוסף שמע לאביו וקיים ציווי אביו אע"פ שסכנה גדולה היה לו ואע"ג .. כי אתה ואביך חייבים בכבודי זהו בדבר השייך לבין אדם לבין המקום אבל הנוגע לעצמו מחיל אנפשי' לעשות רצון אביו".

ומקשה ע"ז "שדבריו צריכים - עיון, דהרי אין נפשו של אדם קנינו אלא קנין הקב"ה..".

ולהעיר שעד"ז הקשה הכתב סופר בהגהותיו לשו"ע סי' ר"מ, וכ' להשיג דאין למדין מקודם מ"ת, שהרי מחללין את השבת מפני פיקוח נפש, דמוטב שיחלל שבת אחת וישמור שבתות הרבה, וכל-שכן שאין לקיים באופן זה מצות כבוד או"א ואסור ג"כ להחמיר ע"ע ובפרט בנדו"ד שגם האב מצווה בכבודו של מקום.

אבל באמת הביאור שבגוף השיחה בדעת רש"י יבאר כ"ז באופן בהיר יותר.

ג) ולהעיר עוד שמסקנת כ"ק בהשיחה תואמת את המבואר בהרחבה ע"י הגאון החיד"א בספרו ראש דוד פ' תולדות (בכמה דפוסים - ד"ה ואולם - כב, א), שהבן רשאי להחמיר בכגון דא.

ד) בהערה 30 איתא: "ולהעיר שגם בפועל על-ידי הליכת יוסף אליהם, נתוספה הדגשה בגודל החיוב דכיבוד אב ואם, שהרי זה שיוסף היה פרוש מיעקב עשרים ושתים שנה - הוא "כנגד עשרים ושתים שנה שלא קיים יעקב כבוד אב ואם" (פרש"י וישב לז, לד ממגילה טז, סוף עמוד ב').

הערה זו קשורה, לפענ"ד, בביאורו של כ"ק אדמו"ר נשיא-דורינו בלקו"ש ח"ה עמ' 407 (וכן בעמ' 154 הערה 42), אם כי ממבט ראשון הרי היא בסתירה אלי';

שהרי בלקו"ש ח"ה שם מבאר דזה שליעקב לא היה כיבוד אב מיוסף כנגד כ"ב שנה שלא קיים כיבוד אב - אין זה ענין של עונש אלא ענין של סיבה ומסובב (מדה כנגד מדה). אצלו חסרה היתה העבודה של כיבוד אב, ממילא לא היתה אצלו (התוצאה) המסובב שבא כתוצאה מעבודה זו, ואילו הי' אצל יעקב כן עבודה זו, הרי היה זוכה לכיבוד (אב) מכל בניו שעיקרם הוא יוסף (-כמבואר שם בשיחה) וכהל' בשיחה ".. אין הכוונה לעונש, אלא לענין העדר המסובב שבסיבת העדר הסיבה". עכת"ד.

ואילו מהערה הנ"ל (בלקו"ש חל"ה) משמע שיוסף גרם לתיקון בכבוד אב (בסופו-של-דבר עכ"פ).

אבל באמת אחד משלים את השני: "נתוספה הדגשה" הכוונה לפרסם שאכן כשחסר עבודת כיבוד או"א בפועל - חסרות גם התוצאות המסובב ממנה.