בלקו"ש ח"ו ע' 15 כותב כ"ק אדמו"ר אודות החילוק בין אבנים ללבינים: אבנים היא בריאה בידי שמים, ולבינים נעבד ע"י בנ"א. וע"כ החילוק ביניהם - דאבנים שהן בריאה דבידי שמים, מרמז על דרגא גבוה בקדושה, ולכן הוצרכו לבנות בביהמ"ק (לכתחילה) מאבנים, משא"כ לבנים שהיא מעשה ידי אדם, מרמזים על רשות, ושתלוי בידי בנ"א מה לעשות ממנה (קדושה או ח"ו להיפך).

וממשיך: "...וואס דערפון געפינט מען, אז דער איסור השתחוייה בפישוט ידים ורגלים איז גילטיק דווקא ביי רצפת אבנים או ניט ביי רצפת לבנים - ווייל דער דאזיקער איסור איז מצד דעם טעם וואס אין אן אנדער ארט טאר ניט געטאן ווערן א זאך וואס איז בדוגמא צו דעם וואס מען טוט אין בהמ"ק - השתחוי', און וויבאלד אז לבנים מצ"ע פארמאגען ניט קיין אנדייט אוף אן ענין פון קדושה, איז דעריבער די השתחוי' אוף רצפת לבנים ניט קיין דוגמא צו דער עבודת השתחוי' אין בהמ"ק...".

ועל מה שכ' "ניט ביי רצפת לבנים" מציין בהע' 30 למג"א קלט סק"כ. הנה שם כ' שבנוגע לאבני שיש חולקים מהריב"ל (אוסר) וכנה"ג (מתיר).

ובנוגע ללבינה, כותב בפשטות - בלי מחלוקת - דאין איסור דלבינה אינו אבן וככתוב "ותהי הלבינה לאבן", ושכן משמע ברמב"ם הל' ע"ז והמריב"ל.

והנה הדעת תורה ועד"ז הארחות חיים (ספינקא) ציינו לרמב"ם הל' טו"צ פי"ד ה"ח "הלבנים והשיש אינם חשובים כאבנים".

אבל המג"א הנ"ל שכ' על לבינה דמשמע מהריב"ל הנ"ל דסובר שאסור בשיש ומתיר בלבנים, ואינו סובר שזה בדומה לט"צ.

ולפי מ"ש לעיל מלקו"ש י"ל: דדוקא לבנים שהיא מעשה בנ"א אינו דומה לאבנים, אבל אבני שיש שהיא בריאה בידי שמים ושייך לדרגא בקדושה (שדומה לביהמ"ק) לכן שייך האיסור בזה (ולהעיר מגמ' חגיגה ד' יד על "אבני שיש טהור" ובמובא גם בדא"ח אודות מעלתו על שאר אבנים).

בלקו"ש חי"ט (ע' 80 ואילך) מבאר מ"ש במשנה (סוף תענית כו, ב): "אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים (וי"ג - בנות ישראל) יוצאות בכלי לבן שאולין.. וחולות בכרמים, ומה היו אומרות.. " - ובברייתא שם (לא, א): "יפיפיות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם ליופי כו' מיוחסות.. אומרות תנו עיניכם למשפחה כו' מכוערות.. אומרות קחו מקחכם לשום שמים כו'".

ומבאר (בס"ו): "עם איז מובן ופשוט, אז דאס וואס בנות ירושלים יוצאות כו', אין די טעג פון טו באב און יוהכ"פ, איז געווען אן ענין פון קדושה; איז במילא אויך מובן, אז זיי האבן דאן ניט געמיינט ארויסברענגען זייערע גשמיות'דיקע מעלות (יופי, עשירות א.ד.ג.) כשלעצמן - נאר אזעלכע מעלות וואס ע"פ תורה זיינען זיי ראוי צו זיין א טעם וסיבה צו שידוך ונישואין.. ולדוגמא דאס וואס די "יפיפיות" זאגן "תנו עיניכם ליופי", מיינען זיי די מעלה האמיתית (הרוחנית) אין דעם, ווארום יופי גשמי נעמט זיך פון יופי רוחני...". עכ"ל עש"ה.

ולפי"ז נראה לבאר מ"ש בגמ' (קידושין מט, ב): "עשרה קבים יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים, ואחד כל העולם כולו", ע"כ. דלכאורה למה דוקא ירושלים נטלה ט' קבים?

וי"ל עפ"י מ"ש התוס' (תענית כז, א ד"ה הר כו'): דיה ירושלים שנקרא על שם אברהם שקראוהו הר ה' יראה (בראשית כב), והעיר הי' נקרא כבר שלם, כדכתיב (שם יד) "ומלכי צדק מלך שלם", ונקרא ירושלים על שם יראה ועל שם שלם", עכ"ל. והשתא דיופי רוחני הוא גורם וסיבה ליופי גשמי, מובן למה דוקא ירושלים - ירא שלם - נטלה ט' קבים יופי (גשמי), וא"ש.

ועייג"כ בלקו"ש ח"א (עמ' 109): "וועגן דעם שכר וועלכן מען באקומט דורך דער עבודה פון אשר - זאגט אויף דעס דער מדרש (ב"ר צח, טז. שם עא, י).. "מאשר שמנה לחמו - שהוא מעמיד בגדי שמונה". אזוי טייטשט אויך רש"י (אין צוויטן פשט) אויפן פסוק "יהי רצוי אחיו", שהיו בנותיו נאות כו' נשואות לכהנים גדולים .. (וועלכע גייען מיט שמונה - אכט בגדים). וואס פאר א שייכות האט בנות נאות צו כהנים גדולים? מוז מען דאך זאגן, אז דער ענין פון שיינקייט דא סיינט א רוחניות'דיקע שיינקייט, וואס איז שייך צו כהונה גדולה", עכל"ק ועש"ה.

והנה בלקו"ש דילן הבין ב' נוסחאות: "בנות ירושלים (וי"ג - בנות ישראל) " - ובהערה 2 כתב: "ראה שנויי נוסחאות למשניות, וש"נ. ולהעיר ממרז"ל עתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל (יל"ש ישעי' רמז תקג). שה"ש (ו, ד) רעיתי .. נאוה בירושלים. מדרש שה"ש זושא פ"א ע' שמות קרא לירושלים כו' עיר ישראל כו' הר מרום ישראל כו'", עכ"ל. והכוונה בפשטות כאן לתווך בין ב' הגי' "בנות ירושלים" - ל"בנות ישראל" - ואמנם לפמ"ש התוס' (תענית שם) יש להמתיק בזה עוד, דירושלים היינו "ירא-שלם", וישראל הוא שם המעלה "ישר-אל" כידוע.

והנה י"ל דבנות ירושלים אין הכוונה דוקא במקום הגשמי של העיר, אלא גם בכל מקום בעולם שהוא בבחי' ירושלים - ירא שלם, "לא היו ימים טובים לישראל וכו'" - וע"ד פתגם הידוע של כ"ק אדמו"ר הצ"צ נ"ע [לקו"ש ח"ב (ע' 621) ע"ח (ע' 404) ועוד] "מאך דא ארץ ישראל" - וגם מלקו"ש דילן (ס"ו-ח) מבואר דלא מדובר דוקא מבנות העיר הגשמי של ירושלים לחוד, עש"ה.

ולפי"ז נראה לבאר דבר תמוה מאד לכאורה, וכי אין למצוא זמן אחר בימות השנה, שבנות ירושלים יצאו בכלי לבן שאולין .. וחולות בכרמים, ואומרות וכו'? למה בחרו דוקא ביום המקודש ביותר! - וגם למה דוקא ט"ו באב?

אולם יבואר עפמ"ש בלקו"ש דילן, שכולם רצו להדגיש המעלות האמיתיות ברוחניות. ועיי"ש (ס"ח) דאצל ה"יפיפיות" רואים כ"ז בגלוי, ואצל המכוערות: "זיי האבן אויך ניט געהאט אימיצן אנדערש וואס זאָל זיי מחנך זיין כדבעי - און אזוי זיינען זיי "מכוערות" ברוחניות און במילא אויך בגשמיות. - אבער דאס זיינען מכוערות רופט ביי זיי ארויס א תנועה פון מרירות ושפלות וביטול, און ניס קוקנדיק וואס זיי האבן ניט געהאט פון וועמען צו מקבל זיין מעלות נעלות - זינען זיי אליין אויף זיך מקבל עול מלכות שמים - בדרך קבלת עול; ביז דאם גופא רופט ביי זיי ארויס דעס הרגש נעלה וואס זיי זאגן ארויס אין די ווערטער "קחו מקחם לשום שמים", אז זיי ווילן אזעלכע חתנים וואס זיינען אויסן אינגאנצן לש"ש. ניט טראכטנדיק וועגן מעלות וכו'", עכל"ק. ועי' לקו"ש חלק טו (ע' 125) בביאור הגמ' (תענית כ, ב) שמצוין בהערה 21.

ולפי"ז אין לך יום מתאים ביותר מאשר יוה"כ (וט"ו באב) דוקא, שבנות ירושלים יצאו בכלי לבן, וחולות בכרמים ואומרות וכו' - שהרי דוקא בזמן ש"עיצומו של יום מכפר" (שבועות יג, א) - [וזהו אפי' לדעת רבנן (שם כמבואר בלקו"ש ח"ד (עמ' 1149), וח"ז (עמ' 222), וחי"א (עמ' 4 בהערה 36)], מתגלות אמיתית מדריגתן של כל בנות ירושלים - כולל בעיקר מכוערות הנ"ל - "ווייל יו"כ ווערט נתגלה ביי יעדער אידן דער עצמות'דיקער פארבונד פון זיין עצם הנשמה מיט דעם אויבערשטן, און בשעת ס'ווערט נתגלה די מדרגה, פאלן במילא אלע פגמים" (לקו"ש ח"ד (עמ' 1152)).

וגם דוקא ביוה"כ (וט"ו באב) שמתגלה אצל כאו"א בחי' יחידה שבנפש, ה"בחור" יהי' בבחי': "שא נא עיניך וראה (עדמש"נ "שאו מרום עיניכם" - וועט זיין - "וראו מי ברא אלה") - מיט א העכערן און פנימיות'דיקן בליק: זען דעם שורש ומקור פון וואנעט עס שטאמען און קומען אראפ די מעלות (לקו"ש דילן ס"ז)". ועי' לקו"ש חט"ז ע' 339 ס"ה.

וגם בט"ו באב דוקא מתגלה בחי' יחידה שבנפש, וכמבואר בלקו"ש ח"ד (עמ' 1337): "בת"ב נידונו ישראל בגירושין ... היפך ענין נישואין לבעלה הקב"ה. ובט"ו באב, שבט"ו בחודש הוא מילוי הלבנה (וישראל נמשלו ללבנה), הוא זמן הנישואין דישראל עם הקב"ה, ושלימות הנישואין בט"ו באב הוא יותר מבט"ו שבשארי החדשים, כי גודל העלי' הוא לפי אופן גודל הירידה (שבת"ב) שלפני' (ועפי"ז מובנת גם השייכות דט"ו באב ליוה"כ, כי גם ביוה"כ הו"ע הנישואין ובאופן נעלה, כי בא אחרי הירידה בחטא העגל כו' - הערה 4 שם).

וההבנה להשידוכין ולההתקשרות דכנס"י להקב"ה שבט"ו באב הוא - "יוצאות בכלי לבן שאולין": לובן הוא גוון עצמי ובעבודה - רצון פשוט בלתי מורכב בחכמה ושכל כו' - (וגם בזה שווין ט"ו באב ויוה"כ כמבואר ברשימות הצ"צ (על מגילת איכה עמ' 44) שם - הערה 6 שם). ומכיון שהעבודה צריכה להיות בכחות הפנימיים דוקא, בחב"ד וכו' - כלי לבן אלו הם "שאולין", שאין זה מצד עצמם, כי אם, שנמשך להם בדרך שאלה מבחינה שלמעלה מהם - בחינת יחידה", עכ"ל.

והשתא דאתינן להכא, נראה דיתכן מאד, דדוקא בשני ימים אלו - ט"ו באב ויוה"כ - בלבד, היו בנות ישראל יוצאות וכו' וחולות בכרמים וכו' ואומרות וכו', משא"כ בשאר ימות השנה יתכן שהי' אסור הנהגה כזו, כיון שאז לא מתגלים דרגות נעלות כמו בב' ימים הנ"ל. לכן קיים חשש, הן מצד בנות ירושלים והן מצד הבחורים, שאין כוונתם לשם שמים - למעלות האמיתיות ברוחניות, וכיון שכן "אז די אמת'קייט פון די מעלות פון "בנות ירושלים" באשטייט ניט אין "נוי" - די מעלות ווי זיי זעהן זיך בחיצוניות .. ווייל "שקר החן והבל היופי" (ס"ז שם)". ואם לא ישכילו עפ"י תורה שוב אין הנוהג הזה עפ"י תורה כלל וכלל - ועי' אגרות קודש אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע חלק א (ע' רפב ואילך).

ולפי"ז יבואר היטב למה דוקא בדורות הקודמים בלבד היה הנוהג הזה - עיין חידושי הריטב"א (סוף קידושין) - משא"כ בדורות האחרונים שישנו ירידה עצומה, לכן לא קיים מנהג זה (אפילו) בט"ו באב ויוה"כ - וע"ד שמבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע (בשיחות תשרי תש"ל) [שערי המועדים - חג הסוכות סי' יח] למה דוקא בזמן התנאים וכו' ישנו בסוכה, משא"כ לכשיתמעטו הדורות שלא יודעים עוד איך לישון כדי שהשינה לא יהי' סתירה למקיפין דבינה. ועיין מ"ש עד"ז ב'יגדיל תורה' - ירושלים גליון יד (ע' 104 ואילך) בענין גילוח שערות נשים עש"ה. וראה בס' 'משבחי רבי' (תש"ס) ע' 62, בענין חומרא של כיסוי המטפחת כאשר כל השערות מכוסות, שאז עדיף מפאה כמובן.

בלקו"ש חלק כט (עמ' 217-215) בענין השינה בסוכה מבואר בהרחבה איך ששיטת אדה"ז (המיוסדת על פס"ד הרמ"א) היא שמצות ישיבה בסוכה כוללת גם את השינה בסוכה.

אבל, בד בבד, מכיון שעיקר קביעות ישיבתו של אדם נקבע (לא ב"מקום לינה", אלא) במקום אכילתו דווקא - לכן בין שלושת הענינים דאכילה, שתיה, שינה גופא, הרי עיקר ענין הישיבה בסוכה קשור באכילה דווקא, עיין שם בארוכה.

וקצת להבהיר הדברים:

דהנה ידועה שיטת היראים (סימן תכא) שהביאה המרדכי (ועוד) בענין "מצטער פטור מן הסוכה" שהכוונה היא לצער שנולד אחרי שהקים הסוכה מלכתחילה באופן הכשר לגמרי - במקום שראוי לאכול לשתות ולישון בה.

משא"כ כשהקימה במקום שא"י לישן בה ורק אפשר לאכול בה, הרי אף ידי חובת אכילה לא יצא בה ידי חובתו. ונימוקו: חסר כאן ב"כעין תדורו".

וכמוהו כתב המהרי"ל הלכות סוכות ס"ד: ויעשה הסוכה במקום שיוכל להיות תדיר שם הן לאכול שם הן ללון שם, כגון שלא במקום טינופת וסירחון או במקום סכנת ליסטים וגנבים. דאז אפילו ידי חובת אכילת סוכה לא יצא מאחר דאין יכול ללון שם. וראה בהנסמן במהדורת מכון ירושלים תשמ"ט (עמ' שסא) ציון 2, עוד שפסקו כן.

אבל החכם צבי (בשו"ת סי' צד) חלק עליו (על היראים) מכו"כ טעמים ובעיקרון ס"ל ש"תשבו כעין תדורו" לא נסוב על אופן בניית הסוכה וכו', ואם במקרה שיעשה ב' סוכות אחת מיועדת לאכילה והשניה מיועדת לשינה אין כל ספק שאף זו שיועדה לאכילה וא"א לישון בה לא תיפסל כראויה לאכילה וכו'.

והנה אדמו"ר הזקן ולפניו הרמ"א (סתר"מ ס"ד) נקטו למעשה כהמרדכי, ולכן מבאר כ"ק שגם לשיטת אדה"ז מצוות סוכה כוללת גם השינה דסוכה וכו'.

ומ"מ ברור גם לדעת המרדכי שהעיקר היא האכילה בסוכה.