בלקוטי שיחות ח"א (ע' 222) מביא חקירת הצפע"נ בענין סימנים של בהמה טהורה אם הם גורמים או רק מבררים. ובהמשך הענין מבאר שם הנפק"מ אם הטהרה הוא מצד גזירת הכתוב או מצד הסברא, שאם הטהרה מצד גזיה"כ מותר לשחק בבהמה טהורה, ואם הוא מצד הסברא אין משחקין בו.

וראיתי מקשים דלכאו' בירושלמי שם מובא היתר אחר לשחק בבהמה טהורה, והוא שאם היא מחוסרת שחיטה מותר לשחק בו, ואיסור לשחק בטהורים הוא דוקא בחגבים ובדגים שאינן מחוסרים שחיטה, וא"כ אפילו אם הטהרה הוא מצד הסברא מותר לשחק בו ג"כ, וא"כ מאי הנפק"מ, בשלמא אם מדבר בהשיחה בחקירת סימנים של דגים ניחא, אבל בתחלת השיחה וכן הוא המשך השיחה, מדבר דוקא בבהמות, וזוהי מסקנת הירושלמי, בין לפירוש קה"ע ובין לפי' הפ"מ בקושיית הירושלמי שם ע"ש.

והנראה בזה לבאר, דבירושלמי שם מדייק במתני' דחגב טהור לר' יהודה בין חי ובין מת אינו חייב משום הוצאה רק בכגרוגרת (מפני שאין מצניעין אותו לשחוק לקטן - קה"ע שם), ור"י לשיטתו דאין משחקין באוכלין טהורין, וע"ז מקשה שם "והא כתיב התשחק בו כצפור? (גבי לויתן כתיב ולויתן דג טהור הוא - קה"ע, אבל הפ"מ מפרש באופן אחר עיי"ש)", ומשני "לא הותר מכלל איסור הוא", והיינו דלויתן בעצם הוא דבר טמא, אלא דהותר מכלל איסור הוא (דהיינו גזיה"כ - כמבואר בלקו"ש שם, ולפי"ז בפשטות מובן דאין נ"מ אם הוא בחיים או לא, דמותר לשחק בו, וצ"ע בקה"ע שם שכ' "פי' לויתן אע"פ שדג טמא הוא הותר מכלל איסור שאר דגים טמאים ובהיותו בחיים דינו כשאוכלים טמאים שמשחקים בהם" עכ"ל, דמשמע דבחיים דוקא מותר לשחק בו משא"כ כשהוא מת, וזה תמוה לכאורה) - ושוב פריך "והא כתיב כצפור? (משמע דצפור נמי מותר לשחק בו, וסתם צפור טהור הוא - קה"ע שם), ומשני "א"ר מתני, מכיון שהוא מחוסרת שחיטה כטמאה היא (מכיון שהצפור מחוסר שחיטה, כאוכלין טמאין הוא, דהא אסור הוא ומותר לשחוק בו - קה"ע ופנ"מ שם). (ולהעיר דבירושלמי הנידון הוא רק בעופות ולא בבהמות, אבל לעצם הנידון בענין מחוסר שחיטה אין נפ"מ בדבר).

ומבואר מדברי הירושלמי דבהמה ועוף ממין הטהור דמותר לשחוק בהם, היינו רק כשהוא בחיים בלבד, מפני שאז אסורים הם, משום שהם עדיין מחוסר שחיטה, אבל לאחר שחיטה, שכבר מותרים הם, בודאי דאסור לשחק בהן (שהרי ר"י לא מיירי רק מחייב בלבד, אלא אומר "אוכלין טהורין אין" וכו').

ולפי"ז שוב שפיר איכא הנפ"מ: דאם הטהרה הוא מצד גזה"כ אזי מותר לשחק בבהמה טהורה אפי' לאחרי שחיטה, כיון שבגזיה"כ אינו האיסור כלל כמו שאמרינן גבי לויתן, משא"כ אם הוא מצד הסברא אזי מותר לשחק רק כשהוא בחיים בלבד. אבל לאחר שחיטה שפיר אסור לשחוק בו כמו כל אוכל טהור.

ובאמת בלקו"ש שם אינו מזכיר כלל בהנ"מ ענין של בהמה, אי מותר לשחוק בו או לא, וז"ל: א נפקא מינה לדינה ... מיט א "דבר" טהור טאר מען זיך ניט שפילן. ווען איז דאס גערעדט געווארן? אויב ער איז פון א מין טהור.." ע"כ עיי"ש. והך דבר טהור גבי בהמה, היינו לאחרי שחיטה דוקא, כיון דלפני שחיטה "כאוכלין טמאין הוא" (לשון הקה"ע ופנ"מ ע"ש), ואינו דבר טהור "לענין זה שניתן לשחק בו" (פנ"מ שם).

ומה שהעירו עוד שם "שהפסוק (לויתן זה יצרת לשחק בו) המובא בהשיחה שונה הוא ממה שהובא בירושלמי, ובפרט לפי' הפ"מ שם שירושלמי אינו מדבר כלל בענין לויתן (כמובא בהשיחה) אלא בענין צפור עיי"ש", עכ"ל.

הנה נראה דאדרבה, כיון שבקושיית הירושלמי "והא כתיב התשחק בו כצפור" ובתירוצו "לא הותר מן כלל איסור הוא" איכא מפרשים שמפרשי באופן אחר (עי' ברידב"ז שם שמפרש דבאמת כוונת הפסוק שגם בלויתן אסור לשחוק בו, ולעולם לויתן בעצם דג טהור הוא כשיטת הבבלי בחולין סופ"ג (שציין בלקו"ש שם בהערה 3) ולדעתו לא פליג כלל - ועי' בשירי קרבן מה שכ' על המהרש"א בחדא"ג (שציין ג"כ בלקו"ש שם בהערה 3) לפי מה שסובר דהירושלמי ס"ל דלויתן בעצם דג טמא הוא), ולא משמע כלל הך ענין דגבי לויתן כיון דהיה גזיה"כ דטהור הוא - והיינו דהותר מן כלל איסור הוא - ולכן מותר לשחוק בו (וא"כ ליתא הנ"מ כלל מ"ש בלקו"ש) הנה לכך הביא מתהלים, לויתן זה יצרת לשחק בו (ודלא כהרידב"ז) וגם להוכיח דהכתוב דאיוב מבואר שכן מותר לשחק בו (ועי' פירש"י תהלים קד, כו "לשחק בו" - "כך אמרו רבותינו במס' עכו"ם, וכן מפורש בספר (איוב מ) התשחק בו כצפור". עכ"ל). והירושלמי ס"ל (דלא כהבבלי) שבעצם דג טמא הוא, כהקה"ע, ולכן שפיר איכא הנ"מ שכ' שם. (ופי' הפ"מ לכאו' צ"ע דלדבריו מתעלם הירושלמי לגמרי מהך דלויתן שמותר לשחק בו).

והא דבירושלמי אינו מביא הך דלויתן זה יצרת לשחק בו - י"ל דרצו בחדא מחתא להקשות גם מצפור שזה אינו אלא בהפסוק שבאיוב הנ"ל בלבד (ואדרבה עיקר הקושיא הוא (גם לאחר שכבר תירצו הך דלויתן) מצפור דוקא). אבל בהשיחה שמעוניין להביא רק הך דלויתן בלבד גבי הנ"מ (דמצפור אין נ"מ כלל), לכן הביא הך "דמפורש דמיירי גבי לויתן", משא"כ בהפסוק דאיוב הו"א דלויתן אינו אלא לעומת צפור וכהרידב"ז שם.

ומה שהעיר עוד שם שהראי' בס"ב מתוס' נדה (נ, ב) ד"ה 'תרנגולתא' הביא ג"כ הצפע"נ - יש להוסיף שכמו כן כתבו הגר"מ זעמבא הי"ד בשו"ת זרע אברהם סי' יא אות יז (וציין שם לאבני נזר או"ח סי' תפז שהאריך בדברי התוס' בנדה, והביא דברי הבית מאיר ע"ש), ובריש סי' יג. ועיי"ש סי' יד אות כד. ובשו"ת חזון נחום תשובה נז. ועיי"ש בקונט' דברתי בחזון פר' כב.

כותב הרבי בהגש"פ ע' מג בפיסקא "ופותחין הדלת" בשם אדמה"ז בסי' תפ ס"ד (בשם מהרי"ב):"...ופותחין הדלת כדי לזכור שהוא ליל שמורים ואין מתייראין משום דבר, ובזכות אמונה זו יבא משיח וישפוך הקב"ה את חמתו על הגוים".

ויש לעיין למה ציין הרבי בזה לשו"ע רבינו והרי לכאו' ענין זה מובא ברמ"א (ודר"מ) באותו סימן. וי"ל שבאדמה"ז ישנו הוספה על הרמ"א - הנקודה ש"אין מתייראין משום דבר...". והיינו דהרמ"א כותב שפתיחת הדלת הוא "לזכור שהוא ליל שמורים", זכירה גרידא, אבל באדמה"ז מובא דהזכירה היא בענין ש"אין מתייראין משום דבר" שהאמונה בא ופועל באופן פנימי עלינו שמרגישים וחיים מה שלילה זה "ליל שמורים הוא" ובזכות אמונה זו יבוא משיח כו'. ובזה יומתק גם הקשר בין פתיחת הדלת ל"שפוך חמתך" (שאין הפתיחה סימנא בעלמא שאנו מאמינים שלילה הזה הוא ליל שמורים1, אלא) שפועל עלינו שאין לנו לירא משונאינו כו', ולכן ענין זה בא לאמיתיות ד"בזכות אמונה זו" בא המשיח ושופך חמתו על הגויים שמתממש הא דאין לנו ממה לירא כו'.

עוד יש להעיר דהחק יעקב בשם ספר המנהיג כותב ד"בכ"מ מקומות אין נועלים החדרים שישנים שם כיון דבניסן עתידין להיגאל דכתיב ליל שמורים לילה המשומר מו' ימי בראשית ואם יבא אליהו ימצא פתח פתוח ונצא לקראת במהרה ואנו מאמינים בזה...". ובאדמה"ז סע' ה' כותב עד"ז "...בקצת מקומות נוהגים שלא לנעול החדרים שישנים שם בל"פ כי הוא ליל שמורים לכל ב"י לדורותם להוציאם מגלות הזה ואם יבא אליהו ימצא פתוח ונצא לקראתו במהרה ואנו מאמינים בזה ויש באמונה זו שכר גדול...".

והיינו דבזה ישנו הענין דליל שמורים אינו רק ליל ששומר ממזיקים באותו לילה אלא שהוא משומר וזכאי להוציאם מכללות הגלות. אמנם בר"ה יא, ב במחלוקת ר"א ור"י אם בניסן עתידין להיגאל, שר"י מפרש הפסוק "שימורים" שתהיה בו הגאולה ור"א מפרש שכוונת הפסוק הוא לומר "משומר ובא מן המזיקים...".

והנה בתוס' שם דלר"י כוונת הפסוק לב' דרשות אלו. ולכאו' נראה בהדגשה באדמה"ז דסובר ב' דרשות אלו שנוהגים לפתוח דלת ולומר "שפוך חמתך" לזכור שהוא שמורים ואין מתייראין משום דבר, היינו משומר ובא מן המזיקים, וביחד ע"ז "קצת מקומות נוהגים שלא לנעול החדרים שישנים שם ... כי הוא ליל שמורים לכל בנ"י לדורותם להוציאם מגלות הזה ואם יבא אליהו ימצא פתח פתוח ונצא לקראתו במהרה...", ענין הב' דליל שמורים.

והיה אפשר לומר שאין הוכחה מזה, דאדמה"ז שינה וכ' "קצת מקומות" (לא "כמה מקומות" דפי שמובא בח"י) דאפשר שסובר שאין כולם נוהגים מנהג זה, ובפרט דסגנון של אדמה"ז שונה קצת מסגנון הח"י, דמשתמע קצת מסגנונו דהא דאין נוהגים כן בשאר מקומות הוא משום דשכיח היזקא, אבל באדמה"ז נראה הסגנון שונה: דבעצם מנהג זה הוא רק "בקצת מקומות" ובנוסף לזה ובמקומות שמצויין גנבים אין לסמוך על הנס דמשמע קצת דזהו דין נוסף.

אבל נראה יותר דאין זה נכון, דהא ד"הוא ליל שמורים לכל בנ"י לדורותם להוציאם מגלות הזה" הוא דבר מוסכם וברור, אלא דאין "כל" המקומות "נוהגין" שלא לנעול הדלת (דאפשר כמה הסברים שאין זה סותר האמונה דאליהו יכול לבוא ונצא לקראתו במהרה גם אם הדלת היה נעולה). ונראה לומר עוד: דלר"י אין זה ב' דרשות נפרדות2, אלא סובר דהדרשות שייכים זל"ז: הא דהוי משומר מן המזיקין נובע מזה דענין לילה זה שמור לגאולה הכללית ובמילא יש בו מענין ששומר שלא יבא מזיקין לישראל. ולהעיר מהיום יום כ"ד ניסן "קיים הענין שאחש"פ הוא גילוי מהמשיח, ששייך לכל ישראל. פסח עניינו "מדלג" ו"ליל שמורים" ... ואח"כ נקלעים לענייני העולם - ולכן הוא גילוי מהמשיח...".