בלקו"ש חכ"ב פ' בשלח (ע' 80) מבאר בענין ונצלתם את מצרים, ע"ד שכ' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שהרכוש גדול הם הניצוצות קדושה שהיו בכסף וזהב של מצרים, ועל ידי שהכסף וזהב נכנסו לרשות ישראל עי"ז נתעלו הניצוצות מרשות מצרים ערות הארץ לקדושת בנ"י. ומציין לדין טבילת כלים שמבואר בירושלמי סוף מס' ע"ז שהוא לפי שיצאו מטומאת הנכרי ונכנסו לקדושת הישראל.

[ובהמשך השיחה שם (בע' 81) מבואר שזהו רק כל זמן שיש הציווי של ונצלתם את מצרים אז יש בזה עבודת בירורי הניצוצות משא"כ כשנגמר הציווי, וע"כ ויסע משה שהוצרך להסיען בעל כרחם, וכלפי שמיא גליא מתי נגמרו כל הניצוצות שבמצרים ע"ד מ"ש האריז"ל בטעם האיסור לחזור למצרים. וע"ש בהע' 44 דמ"מ יש ג"כ ניצוצי קדושה המוכרחים לקיומם עד עת קץ שיעביר רוח הטומאה מן הארץ. ויש לעיין שם היטב בכ"ז].

וע"פ דרך השיחה, נוכל אולי ליישב איזה תמיהות בש"ס:

איסור "לא תחנם"

א) בגמ' עירובין דס"ד ע"ב: מעשה בר"ג שהי' רוכב על החמור והי' מהלך מעכו לכזיב והי' רבי אילעאי מהלך אחריו, מצא גלוסקין (מיני מאפה) בדרך אמר לו אילעאי טול גלוסקין מן הדרך, מצא נכרי אחד אמר לו טול גלוסקין הללו מאילעאי כו'.

והקשו בתוס' שם (ועד"ז בתוס' ע"ז ד"כ ע"א): וא"ת והיאך נתן ר"ג והא דריש ר"י בסוף פ"ק דע"ז (ד"כ) לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם כו'.

אולם לפי דרך השיחה (בפרד"ס התורה) הלא יתפרש ג"כ בטעם איסור לא תחנם שהוא משום שלא להעביר החפצים מקדושת הישראל לטומאת הנכרי. א"כ שאני בההיא עובדא דמס' עירובין דקאי בגלוסקין האסורים בלא"ה כמ"ש בהמשך הגמ' שם שהטעם דלא שרא לי' לר' אלעאי למיכלינהו בעצמו משום דאחזקינהו בחזקת פיתן של נכרים שרוב עוברי דרכים נכרים הן (וע"ש עוד בענין חמץ שעבר עליו הפסח). ואין בהם שום קדושה ובירור ניצוצות לישראל.

גזל עכו"ם

ב) בגמ' ב"ק דל"ח ע"א: א"ר אבהו אמר קרא עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח כיון שלא קיימו עמד והתיר ממונן לישראל, רבי יוחנן אמר מהכא הופיע מהר פארן מפארן הופיע ממונם לישראל (ופירש"י: מפארן, כשסיבב והחזיר התורה על כל האומות ולא קיבלוה).

והק' ע"ז בהגהות מהר"צ חיות מה הראי' מפסוק הופיע מהר פארן שהתיר ממונם, וז"ל: אולי דרשו מהר לשון מוהר ומתן כי משם הגיע להם מוהר רב מממונם, זולת זה לא אדע איך נלמד מכאן שמהר פראן הופיע ממונם. ע"כ. ועיג"כ בחדא"ג מהרש"א.

אולם לפי דרך השיחה גם זה מובן, דאם האומות לא רצו לקבל עליהם את התורה, בדרך ממילא אין להם מה לעשות ברכוש שהרי מטרת הרכוש הוא להעלותם לקדושה, וזה בא ביחד עם התורה. וכשהופיע מהר פארן שלא רצו לקבל התורה בדרך ממילא הותר ממונם לאלו שקיבלו התורה. (וזהו לפי שיטת הראשונים שהותר ממונם לגמרי ולא רק בדיני נזיקין).

מתנה לנכרי בחמץ

באמת מ"ש לעיל בענין לא תחנם, י"ל עד"ז ג"כ בפשטות ובדרך ההלכה, שאיסור לא תחנם הוא רק בדבר שיש בו שוויות לישראל, וע"כ בעובדא דר"ג שמצא גלוסקין בדרך הנה הישראל בלא"ה אינו יכול לאוכלו (ואפשר גם לא היו יכולים למוכרו), ואז אין בו איסור לא תחנם. [ועי' עד"ז בחק יעקב או"ח סתמ"ח שאין בנתינת חמץ לנכרי משום לא תחנם].

כי בכלל יש לחקור בגדר איסור לא תחנם אם עיקרו הוא משום היציאה מרשות הישראל או עיקרו הוא משום הכניסה לרשות הנכרי, ונפק"מ באופן שבלא"ה יוצא מרשותו של הישראל אם עדיף להפקיר או מותר לתת לנכרי [בינתיים לא מצאתי אודות זה באחרונים]. וקשה להאריך בזה במסגרת זו.

עכ"פ בנוגע לנדו"ד שקישרנו את ענין לא תחנם עם המבואר בשיחה אודות היציאה מטומאת עכו"ם לקדושת ישראל (ע"ד מ"ש הירושלמי בטבילת כלים). הנה לגבי חקירה זו, הרי אם בלא"ה זה החפץ לא יתעלה בקדושת ישראל (בדוגמת חמץ בפסח ואיסוה"נ) אז יהי' מותר להכנס לרשות הנכרי ולא יהי' בו משום לא תחנם.

ויקם שדה עפרון, תקומה היתה לו

בדוגמת המבואר כאן בשיחה (בפ' בשלח) אודות עלי' בהחפץ כשנכנס לקדושת הישראל, נמצא ג"כ בלקו"ש (חל"ה פ' חיי"ש ע' 87), על דברי רש"י והמדרש: ויקם שדה עפרון, תקומה היתה לו, "דהות דבר איניש זעיר ואיתעבידת לבר נש רב". ובין הדברים מבאר בלקו"ש: תקומה היתה לו, שעוד בטרם גישתו לקיים בו מצוה כו', כבר נעשה במקום ענין של עלי' ותקומה, יציאה מיד הדיוט, ע"י עצם הענין שהוא ברשות ישראל. ובהערה שם מציין בענין עילוי בהזמנת הדבר למצוה בפועל גם קודם הקיום בפועל. [ומציין שם למקומות רבים בדא"ח בענין עילוי בהזמנת הדבר למצוה].

וה"ז דומה למבואר בלקו"ש פ' בשלח כאן אלא שבא ע"ז במקורות אחרים. כי כאן מציין לירושל' בענין טבילת כלים, ושם מציין בענין העילוי בהזמנת דבר למצוה.

ועיג"כ בלקו"ש חט"ז ע' (134 וע' 136) בענין זהירות החסידים מלמכור חמץ לנכרי מה שקיבלו מרבם בכדי שהדבר הקדוש לא יעבור לרשות הנכרי המקבל חיותו מגקה"ט. [וע"ע בענין קדושת הכלים של הצדיק בלקו"ש חל"ב ע' 24 ואילך. אבל כמדומה זהו ענין אחר שקשור עם תשמישי קדושה ולא כ"כ בנכסיו של הצדיק].

חידושו של רבינו

כל הענין הזה, אודות השינוי ברכוש כשהוא ברשות העכו"ם לכשהוא ברשות הישראל, כמו רוב הענינים שבלקוטי שיחות הנה גם זה הוא חידוש עצום של רבינו (ומיוסד על הירושלמי כנ"ל).

אך יש לזה קצת שרש בספרים ובמאמרי רבותינו נשיאינו שלפני"ז. כי ע"פ וינצלו את מצרים (וע"פ ואח"כ יצאו ברכוש גדול) מבואר בכ"מ שהוא ענין בירור והוצאת ניצוצות הקדושה אשר במצרים. ראה תו"א וארא נו, ד. בא ס, ג. תו"ח לך לך צג, א ואילך. שמות נא, א ואילך. קעד, א (ע"פ ויהי בשלח). ועוד. ובלקו"ש פ' בשלח כאן ולעיל (חכ"א) ע' 15 מציין בענין ונצלתם את מצרים ללקו"ת להאריז"ל (ר"פ תצא בביאור מצות לא תשוב מצרימה) ולס' תו"א. ולעוד מקומות בלקו"ש.

וראה ג"כ באוה"ת פ' בא ע' רסב: ומ"ט פתח בבראשית משום כח מעשיו כו' והיינו לומר כי הבירור ק"ן ע"ד וינצלו את מצרים אין זה גזילה אלא כי ממך הכל, ובתחילת הבריאה היו החיצונים בשפל המצב כו' רק מחמת חטא עה"ד כו' וע"כ אחר התיקון דמצרים נתנו להם מה שהי' ראוי להם. [באוה"ת שם בתחילת הענין מציין לעמק המלך ד"א. ואיני יודע אם הציון לעמה"מ קאי גם על דברים אלו או רק אדלעיל מיני'. ואין נמצא כעת אצלי העמה"מ לבדוק בו].

ובענין כיבוש ארץ הז' עממין שהוא מצד עבודת הבירורים להרחיב גבול הקדושה, מבואר ג"כ באריכות בלקו"ש ח"כ פ' בראשית בתחילתו. ועוד. [ומקורו בכתבי האריז"ל ועי' ד"ה אל תצר מכ"ק אדהאמ"צ ובכ"מ].

אך אופן הביאור בלקו"ש בענין עלי' בהחפץ ע"י העברתו מרשותו של הנכרי לרשותו של ישראל, אינני זוכר כעת ממקומות אחרים. ואולי יואילו איזה מהקוראים לציין מזה בעוד גליונות.

בלקו"ש ח"ו שיחה א' לפר' בא מבאר (עמ' 63) מדוע דוקא בהתראת משה במכת ארבה אמרו "עבדי פרעה אליו עד מתי יהי' זה לנו למוקש גו' הטרם תדע כי אבדה מצרים" (בא י,ז), וז"ל: "ולכאורה פארוואס ביי אלע פריערדיקע מכות, אויך ביי די ערשטע פינף - פאר "ויחזק ה' את לב פרעה" האט די התראה גארניט געוויירקט, ניט אויף די עבדים און ניט אויף פרעה'ן . . און דוקא די התראה אויף מכת ארבה, וואס איז געווען נאכדעם ווי "אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו" האט די עבדים אזוי שטארק דערנומען די התראה...".

ומתרץ, שדוקא בהתראה זו שהביא הפסוק (שם ב), שהיא בשביל "התעללתי במצרים", לכן עשה הקב"ה שבמכה זו עבדי פרעה יטענו לו הנ"ל. ועד שגם פרעה אינו ברשות עצמו כלל (עיי"ש בהביאור, ואין זה נוגע לעניננו).

והנה מפשטות לשון רבינו הנ"ל "די ערשטע פינף (מכות) פאר "ויחזק ה' גו'", משמע שלומד ברש"י, שבחמש מכות הראשונות אין הקב"ה חיזק את לבו, ורק בחמש אחרונות ששם נאמר "ויחזק ה'" וגו'.

אמנם צ"ב, דבלקו"ש חל"א שיחה ב' לפר' וארא (עמ' 30) מביא לגבי פרש"י (וארא ז, ג) וז"ל: "עה"פ "ואני אקשה" - "בחמש מכות הראשונות לא נאמר ויחזק ה' את לב פרעה אלא ויחזק את לב פרעה", שמשטחיות הלשון משמע שבה' מכות הראשונות לא חיזק ה' את לב פרעה מלך מצרים, אלא הוא חיזק את עצמו".

וממשיך ד"כד דייקת שפיר . . בפרש"י נאמר רק ש(בכתוב) לא נאמר "ויחזק את ה' את לב פרעה" אבל בדברי הקב"ה למשה לא מצינו שיודיעו שבחמש המכות הראשונות לא יקשה את לבו (כ"א רק בחמש מכות האחרונות)". וכן לא כתב רש"י בפשטות "בחמש מכות הראשונות לא חיזק את לב פרעה" וכיו"ב. אלא ודאי שגם במכות הראשונות הקשה ה' את לב פרעה.

נמצא מכ"ז שלומד רבינו בפרש"י דבה' מכות הראשונות חיזק ה' את לבו, משא"כ בלקו"ש ח"ו משמע שלומד ברש"י זה (שמציין אליו בהערה 39), דבה' מכות הראשונות לא חיזק את לבו (כבשמו"ר פי"ג ג).

וא"א לומר דהכוונה במש"כ "די ערשטע פינף (מכות) פאר ויחזק ה'" היא כבלקו"ש חל"א, ובא לומר שבה' מכות הראשונות לפני שנאמר "ויחזק ה' את לב פרעה". דמלבד שאין הלשון מורה על זה כנ"ל, עוד זאת, תוכן ענין זה שבחמש ראשונות לא נאמר משא"כ באחרונות נאמר, אין שייך לתוכן הנאמר שם שלא התפעלו פרעה ועבדיו מגוף ההתראה בה' מכות הראשונות. עי"ש.

וכן א"א לומר שאיכא חילוק (בפשש"מ) בין המכות שנאמר בהן שחיזק את ליבו, שבהם יש תוקף בקשיות עורף שבא לפרעה. משא"כ באלו שלא נאמר בפסוק, אף שחיזק את לבו, מ"מ לא פעל כ"כ קשיות עורף על פרעה. וזוהי כוונת רבינו במש"כ גבי ה' מכות הראשונות שזה לפני "ויחזק ה' את לב פרעה" דהיינו לפני שנאמר בפסוק, וענין זה שייך לתוכן שם שלא נתפעלו עבדי פרעה מה' מכות הראשונות (עי"ש).

מ"מ מלבד שאין פשטות הלשון מורה ע"ז, עוד זאת: (א) בלקו"ש חל"א משמע שלומד רבינו ברש"י, שכל החילוק הוא רק "שבכתוב לא נאמר" ולא בתוכן הקשיות עורף (ועי"ש הערה 22); (ב) בהמשך השיחה בלקו"ש ח"ו (עמ' 65 סוף הערה 46) כותב רבינו "...שמה שאמר ה' למשה "כי אני הכבדתי גו'", הוא לפי שדוקא ע"י האמירה, יהי' ענין ד"התעללתי". ואף שכבר אמר בתחילה "ואני אקשה את לב פרעה", הרי באמירה ההיא לא נתפרש (בדיבור) זמנה, ובמילא אינה גזירה". הרי לנו שדוקא מהתראת מכת ארבה פרעה לא היה ברשות עצמו והיתה גזירה, וזהו החילוק (היחיד) בינה לשאר המכות בתוכן שהקשה ה' את ליבו, וצ"ע.

עוד יש להעיר, דבתחי' השיחה שם (עמ' 60) מביא בחצאי ריבוע פירוש אוה"ח על הפסוק "כי אני הכבדתי את לבו" - דכיון שראה משה שמכת ברד ג"כ לא פעלה על פרעה, והו"א שיחשוב מה תועלת יהיה בהתראה זו, לכך אמר לו הקב"ה שבמכות הראשונות "אני הכבדתי", ולכן לא נתפעל, משא"כ עכשיו, הוא יסיר את כובד הלב שעל פרעה, ובמילא יענה להתראה. ומביא רבינו דאין פירושו מובן דהא סוף סוף לא שמע פרעה גם לזו ההתראה, אף שהקב"ה אמר (לפי' זה) שהוא יסיר את כובד הלב, ועכשיו ישמע פרעה, ע"כ.

והנה פירוש הנ"ל אינו מובן כלל לרש"י, דהא כתב "בחמש מכות הראשונות לא נאמר" מ"מ באחרונות ברור שנאמר, וכן חיזק ה' את ליבו. מ"מ נראה דבא לומר, שפי' אוה"ח מוקשה אפי' שלא בפש"מ, כדמוכח שם מזה שהובא בחצאי ריבוע.

בלקו"ש ח"ח שיחה ב' לפ' פינחס, מבאר כ"ק אדמו"ר טענת בנות צלפחד "והוא לא הי' בתוך העדה הנועדים על ה'" (במדבר כז, ג) ומ"ש רש"י ד"ה "והוא לא הי'" "... רבי עקיבא אומר מקושש עצים הי'. ורבי שמעון אומר מן המעפילים הי'". ובסעיף ג' מדייק רבינו במה שרש"י הביא שמות בעלי האמרות, ובפרט שבגמ' (שבת צו, סע"ב) וב'ספרי' (שלח טו, לב) מובאת דעה זו "מן המעפילים הי'" בשם ר' יהודה בן בתירא, ורק ב'ילקוט' הוא בשם ר"ש, ועיי"ש הביאור בשיחה.

ובהע' 11 כותב כ"ק אדמו"ר, וזלה"ק: "להעיר, שע"פ גירסא זו שברש"י (וכן לפי גירסת הילקוט שבהערה הקודמת), יומתק מה שאמרו (גיטין מט, ריש ע"ב) "לעולם מתני' ר"ע היא דאמר מדאורייתא בדמזיק שיימינן ור"ש היא דדריש טעמא דקרא" - דלכאורה הי' אפשר לתרץ בפשטות "מתני' ר"ש היא" - כי לדעת אלו החולקים על ר"ע וסוברים שצלפחד לא הי' מקושש, ואין דורשים הג"ש ד"במדבר במדבר", בהכרח שדורשים ג"ש אחרת שר"ע אינו דורשה (ראה תוס' שבת צז[1] רע"א), וי"ל שהיא הג"ש ד'שדה שדה' (גיטין שם, א). ולכן א"א לתרץ "מתני' ר"ש הוא" - כי מכיון שר"ש אינו דורש הג"ש ד"במדבר במדבר" וי"ל שדורש הג"ש ד"שדה שדה" וס"ל בדניזק שיימינן", עכלה"ק.

והנה בערכין (טו, א) כתב התוס' (ד"ה 'הוו להו') שאף שלימוד זו ד'שדה שדה' נקרא בגמ' גז"ש אבל אין זו גז"ש גמורה (ע"כ מהתוס'), אלא כמ"ש המהר"י צדק (הובא בשטמ"ק ב"ב ו, ב) בשם ר"ת, שכל מקום שהגמ' אומרת "נאמרה תיבה זו למעלה ונאמרה תיבה זו למטה" כבנדו"ד, לא דיינינן ליה דין גז"ש, אלא כמו לימוד סתום מן המפורש.

אולם הרמב"ן בהשגות לסהמ"צ שורש ב ד"ה 'והנה ראינו' (אנצי' תלמודית ערך גז"ש), כותב שיש שני מיני גזירה שוה, הא' - גז"ש שאינה באה אלא לפרש מה שכתוב בתורה. והב' - גז"ש המלמדת דין מחודש שאינו כתוב. ובהמשך שם באנצי' הביאו מ"ש הריטב"א, שגז"ש שאינה אלא גילוי מילתא שכל מקום שנכתבה מילה זו פירושה כך אינה גז"ש ממש, ובלשונו (שטמ"ק ב"מ פז, ב) ילמד סתום מן המפורש. ובהע' 93 כתבו שיש לחקור אם זה מתאים להרמב"ן הנ"ל שגם ג"ש המפרשת את הכתוב היא בכלל ג"ש.

אכן מהע' הנ"ל נראה שהג"ש ד"שדה שדה" אף שכתבו התוס' (שם) שהוא לימוד סתום מן המפורש, הרי היא בכלל גז"ש, שכיון שקיבלה ר"ש, לכן לא קיבל הגז"ש "במדבר במדבר", כמ"ש התוס' בשבת שם[2].

ויש להוסיף, שעפ"ז ג"כ מובנת יותר דעת רבי ישמעאל החולק על ר"ע (ב"ק ו, ב), לגבי מה שמזיק צריך לשלם מעידית ("מיטב שדהו ומיטב כרמו"), אם בדניזק שיימינן, ומעידית כזו צריך המזיק לשלם (ר"י), או בדמזיק שיימינן וצריך לשלם מהשדה הכי טובה שיש לו (ר"ע). ובגמ' שם "מאי טעמא דר"י, נאמרה שדה . . מה שדה האמור למעלה דניזק . . ור"ע מיטב שדהו כו' ישלם דהאיך דקא משלם". ובהמשך, הגמ' מפרשת שלר"י אהני גז"ש ואהני קרא, עיי"ש. ולכאו' ר"ע החולק על ר"י ס"ל דלא אתי גז"ש ועקר ליה לקרא (רש"י), ואיך יתכן שלר"י מגז"ש שאינה גמורה נלמד לעיקר הדין, וממשמעות הכתוב בפשטות נלמד רק במקרה דאי אפשר כו'. אבל ע"פ הנ"ל שאכן זו גז"ש גמורה[3] יובן היטב.