בקידושין (ד, ב) איתא: "ותנא מייתי לה [שאפשר לקדש בכסף] מהכא, דתניא כי יקח איש אשה ובעלה והי' אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה וגו', אין קיחה אלא בכסף, וכן הוא אומר נתתי כסף השדה קח ממני". ופרש"י (ד"ה כי) וז"ל: "כי יקח איש אשה ובעלה – והצריכה הכתוב גט לפוטרה מקיחה זו כדכתב סיפא דקרא והי' אם לא תמצא וגו'". עכ"ל.

ולכאו' מדוע כותב רש"י כאן שהתורה הצריכה גט לפוטרה מקיחה זו? מה זה נוגע למה שבהגמ' ילפינן קידושי כסף מפסוק זה?

והתירוץ פשוט – כי רש"י מפרש מ"ש בגמ', ובגמ' הרי הובא גם סיום הפסוק "והי' לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה וגו'", שתוכנו שאם רוצה לפוטרה אחר קיחה זו ("והי' אם לא תמצא חן בעיניו") צריכה גט (כסיום הכתוב "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו"), ולכן מפרש רש"י כן.

אבל צלה"ב בהגמ' גופא – מה נוגע כאן להודיענו שצריכה גט כדי לפוטרה מקיחה זו.

והנה ב"מלא הרועים" תירץ שבזה מרומז הפירכא שבגמ' לקמן. דהנה בהברייתא הקשו למה אין ללמוד קידושי כסף בק"ו מאמה העברי' - "מה אמה העברי' שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף, זו (אשה) שנקנית בביאה, אינה דין שתקנה בכסף", והתירוץ הוא כי יש לומר "מה לאמה העברי' שכן יוצאת בכסף, תאמר בזו שאינה יוצאת בכסף" כ"א בגט, ותירוץ זה מרומז בזה שהברייתא הביאה סוף הפסוק שאם רוצה ליפטר מקיחה זו צריכה גט, שעי"ז מובן שאינה יוצאת בכסף, ולכן אין ללמוד ק"ו מאמה העברי', שהיא כן יוצאת בכסף. ומטעם זה גם רש"י מביא כל אריכות זו.

ויש להוסיף, שעפ"ז תתורץ קושיא פשוטה ביותר בהסוגיא: דלכאו' כוונת הברייתא היא ללמדנו (גם) למה אא"פ ללמוד קידושי כסף מק"ו וצריכים הפסוק דוקא, ולפועל מובא בהברייתא רק הפירכא "יבמה תוכיח..." שאינה הפירכא האמיתית, והפירכא האמיתית "מה לאמה העברי' שכן יוצאה בכסף תאמר בזו שאינה יוצאה בכסף", לא הובא כלל, והרי העיקר חסר לגמרי מן הספר!

[מה שכן כתבה הברייתא הפירכא "יבמה תוכיח..." אף שאי"ז המסקנא, י"ל שזהו כדי ללמדנו התרוץ על קושיית התוס' שהקשו שלכאורה אפשר לעשות ק"ו מביאה לכסף. שהתירוץ ע"ז הוא, כמ"ש התוס' "כ"ש דאיכא למיפרך יבמה תוכיח..." ולכן הביאה הברייתא פירכא זו. אבל מדוע חסר לגמרי עיקר הפירכא, כנ"ל].

אמנם עפהנ"ל ה"ז מובן: הברייתא כן הביאה הפירכא, במה שהביאה גם המשך הפסוק "והי' אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה וגו'" - שתוכנו שהיא מתגרשת בגט דוקא ולא בכסף.

אבל מובן שיותר מרמז אין כאן, כי אין זה פשטות משמעות הברייתא. שהרי לא כתבה כלל השלילה, שאינה מתגרשת בכסף שזהו העיקר' וכן בנוגע לרש"י, אם זהו אכן כוונתו, צ"ל ההדגשה בהשלילה שאין ליפטר מקיחה זו אלא בגט (ולא בכסף), ולפועל כתב רש"י החיוב, שהיא צריכה גט לפוטרה מקיחה זו. והדרא קושיא לדוכתה.

וי"ל בזה בהקדים מ"ש בלקו"ש (חל"ט פ' תצא) וז"ל: כתב הרמב"ם בריש הל' אישות: "קודם מתן תורה הי' אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לתוך ביתה ובועלה בינו לבין עצמו ותהי' לו לאשה. כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואח"כ תהי' לו לאשה שנאמר (תצא כב, יג) כי יקח איש אשה ובא אלי'".

וממשיך בהלכות שלאח"ז (ה"ב וג') ש"ליקוחין אלו מצות עשה כו' הן הנקראין קידושין או אירוסין בכ"מ כו', וכיון שנקנית האשה ונעשית מקודשת אע"פ שלא נבעלה ולא נכנסה לבית בעלה הרי היא אשת איש כו' ואם רצה לגרש צריכה גט".

ולכאורה צ"ע: מדוע הקדים הרמב"ם כאן תיאור גדר האישות שקודם מ"ת, ולא התחיל בדין אישות שלאחר מ"ת "אם ירצה האיש לישא אשה צריך לקנות אותה תחלה כו' ואח"כ תהי' לו לאשה כו'" (וכמו שהקשה הגרי"ז בדברי הרמב"ם לקמן ה"ד גבי איסור "קדשה", שמקדים "קודם מ"ת הי' אדם פוגע אשה בשוק כו' משנתנה תורה נאסרה הקדשה").

ויובן זה בהקדים עוד דיוק ברמב"ם כאן: בגדר אישות דישראל יש שני שלבים: אירוסין, שהם הקנין וליקוחין (ע"י כסף שטר או ביאה), ונישואין (ע"י כניסה לחופה). ואע"פ שגם ע"י אירוסין לחוד כבר חל על האשה שם "אשת איש", מ"מ, כו"כ חיובים (גם של תורה) חלים רק ע"י נישואין, שאז הרי הם איש ואשה לכל הדברים.

ועפ"ז צע"ק, שבריש הל' אישות מבאר הרמב"ם רק ענין הקידושין (אירוסין) ואילו דין נישואין לא הזכיר עד פרק י', שרק שם (ה"א) מבאר דכאשר "יביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו, (ו)יחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום . . והרי היא אשתו לכל דבר".

ולכאורה הו"ל לבאר גם "נישואין" תיכף בריש הל' אישות, ביחד עם הביאור שם בדין קידושין ואירוסין.

ונ"ל, שס"ל להרמב"ם שעיקר חידוש התורה בענין אישות דישראל הוא רק בגדר קידושין, וכנ"ל שכל גדר ליקוחין אלו נתחדש ע"י ציווי התורה, אבל בענין הנישואין, לא נשתנה מהות וגדר האישות מכפי שהי' קודם מ"ת. דענין הנישואין עצמם הוא המציאות דחיי אישות, ובלשון הרמב"ם "מכניסה לתוך ביתו כו' ותהי' לו לאשה", ובזה אין שינוי (עיקרי) בין קודם מ"ת ללאחר מ"ת.

וזהו שדייק הרמב"ם בלשונו "כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה כו' ואח"כ תהי' לו לאשה", והולך ומפרט ענין "ליקוחין" אלו ולא את הענין ד"לישא אותה" (נישואין), כי חידוש התורה אינו בענין "לישא אשה" ("תהי' לא לאשה") גופא, דענין זה נשאר כפי שהי' גם קודם מ"ת, והחידוש הוא רק בליקוחין הקודמין לנישואין - "יקנה אתה תחלה (ואח"כ תהי' לו לאשה)".

וזה גופא הטעם שהקדים הרמב"ם ע"ד סדר ענין האישות "קודם מ"ת", שאין זו (רק) הקדמה להבין החידוש בקידושין של ישראל, אלא כדי לבאר שם נישואין (גם עתה לאחר מ"ת), שזהו עיקר ענין האישות. ונמצא, שלא זו בלבד שהרמב"ם לא השמיט כאן ביאור ענין הנישואין, אלא אדרבה, זוהי התחלת הל' אישות [אלא שמבאר כיצד הי' "קודם מ"ת", כיון שזה לא נשתנה אחרי מ"ת], ורק אח"כ מבאר עשרים שמות פרטיים השייכים לענין הנישואין (החל מהשם "קידושין")...

ויש לומר, שדבר זה (שגדר הנישואין לא נשתנה אחרי מ"ת) נוגע להלכה, כי זהו יסוד שיטת הרמב"ם בגדר חופה (שהיא העושה נישואין). דהנה מצינו כמה שיטות מהי כניסה לחופה, והרמב"ם (הל' אישות פ"י ה"א) פסק שכניסה לחופה היינו "יחוד" - "שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו" – והרי זה קרוב מאוד לתיאור האישות דקודם מ"ת, ש"מכניסה לתוך ביתו ובועלה כו'". והיינו לפי שס"ל להרמב"ם שענין הנישואין שלאחרי מ"ת הוא הוא ענין הנישואין שקודם מ"ת, דהיינו המעשה דחיי אישות, ולכן כדי שיחול על האשה שם "נשואה" ה"ז שווה לדרך הנישואין שקודם מ"ת.

ואע"פ שיש נפק"מ בין נישואין דקודם מ"ת ונישואין לאחרי מ"ת, דקודם מ"ת (וכן בב"נ אחרי מ"ת) צ"ל חיי אישות ממש ("בועלה כו'"), ואילו בישראל מספיק ייחוד בלבד להשוותה נשואה, וכמ"ש הרמב"ם (שם ה"ב) ד"משתכנס לחופה נקראת נשואה אע"פ שלא נבעלה", הרי נוסף לזה שגם ענין היחוד (לשם אישות) גופא הוא כמו מעשה אישות [ובפרט שהרמב"ם מדייק שלא מספיק יחוד בלבד אלא צ"ל באופן ד"יפרישנה לו", וכמבואר בפוסקים, דהיינו שצ"ל באופן של קביעות, ולא שמביאה לתוך ביתו באופן דלפי שעה כו'], הרי כתב הרמב"ם (שם) שיחוד זה צ"ל "ראוי' לבעילה, אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתיחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין". וע"פ הנ"ל מובן הטעם בפשטות, כי זהו כל גדר ענין הנישואין - ההכנסה לתוך ביתו והחיים יחדיו כאיש ואשה, ולכן צ"ל יחוד הראוי לחיי אישות.עכ"ל.

ויש להוסיף שמטעם זה ס"ל להרמב"ם (שם ה"א) "והבא על ארוסתו לשם נישואין אחר שקדשה, משיערה בה קנאה ונעשית נשואה והרי היא אשתו לכל דבר", ז.א שביאה הרי זה גדר של חופה, כי ענין חופה ה"ה החיי אישות, ולכן מועיל חופה, דזהו חיי אישות ממש, וזהו אמיתית ענין חופה.

ועפ"ז י"ל, שהיות וגדר נשואין ה"ה כמו שהי' לפני מ"ת, שאז כל גדר נשואין ואשת איש נעשה מעת הנשואין, וכל מה שנתחדש לאחר מ"ת הוא רק שצריך לקנות אותה תחלה, יש מקום גדול לומר שגדר קידושין, הנלמד מפסוק זה, הוא רק כעין הקדמה להנישואין. שהתורה ציותה שלפני שנעשית א"א צריך לקנותה תחלה, וה"ז רק כעין זיקה וכיו"ב, אבל לא נעשית בזה א"א [וה"ז ע"ד מה שאי' לקמן (יב, ב) "רב מנגיד . . ועל דמקדש בלא שידוכי", שאולי זהו תוכן ענין קידושין, וע"ד ענין השידוכין בזמנינו שא"ז שייך לענין א"א כלל. [ואף שגם לקס"ד זה ה"ז יותר מסתם שידוכי דזמנינו, כי בזמנינו אין בזה שום זיקת נישואין, מ"מ כוונתנו לדוגמא בעלמא].

ובפרט ע"פ מ"ש בלקו"ש שם לפנ"ז (ומבואר בארוכה יותר בלקו"ש ח"ל עמ' 243 ואילך), שבלי ציווי התורה על הקידושין, הנה לא רק שלא נצטוו ע"ז, כ"א לא היתה מציאות קידושין כלל, כי בעצם אין מציאות כזו, וכלשונו שם: "שקודם מ"ת לא הי' שייך כל ענין "ליקוחין" אלו דלאחר מ"ת. כי ענין "אשת איש" (בפשטות) אינו שהאשה קנוי' לבעל כחפץ הנקנה לאדם, אלא שאשה זו ואיש זה הם כמו מציאות אחת שנעשית ע"י זוג, ע"ד לשון הכתוב (בראשית ב, כד) "ודבק באשתו". ולכן, לולא ציווי התורה שהאדם "יקנה אותה תחלה . . ואח"כ תהי' לו לאשה", אין מקום לומר שיש "ליקוחין" שבכחם לפעול שיחול על האשה שם "אשת איש" כאשר עדיין אינה "אשתו" במובן הפשוט, כי "לא נבעלה ו(אפילו) לא נכנסה לבית בעלה", ורק ציווי התורה עושה מציאות של "ליקוחין" העושה את האשה לאשת איש".

עפ"ז בודאי יש מקום לומר שגם לאחר שילפינן קידושין מ"כי יקח איש אשה" אינו קנין שעושה אותה לא"א, כ"א כעין הכנה והקדמה לענין האישות, כנ"ל.

לכן מפרש הברייתא – כפי שפירשה רש"י – שקיחה זו עושה אותה לא"א, וצריכה גט לפוטרה מקיחה זו.

והטעם שהבריתא פירשה דבר זה בנוגע לכסף דוקא, כי בזה יש יותר מקום לקס"ד הנ"ל, כי רק זה נלמד מ"כי יקח איש אשה" - שמשמעות תיבות אלו אפשר לומר שהוא קיחה לפני שנעשית אשתו, (משא"כ שטר וביאה ילפינן באופנים אחרים), וכן גם בגשמיות, בנתינת כסף נראה יותר כאילו הוא קונה אותה תחלה כדי שאח"כ ישא אותה. ולכן כאן פי' שהיא אכן נעשית א"א.

ויומתק כהנ"ל, ובנוגע לפרש"י בפרט - ע"פ מ"ש המקנה לעיל (ג, א) על המבואר בגמ' "למעוטי חופה", ופרש"י (ד"ה למעוטי):"שאם מסרה אבי' לחופה..." שהטעם מדוע נקט רש"י דוקא שמסרה אבי' הוא, כי רש"י ס"ל כהרמב"ם שחופה ה"ה יחוד הראוי לביאה, עיי"ש. וא"כ מתאים ביותר שלכן פרש"י שהברייתא מלמדנו שגם קידושין עושין אותה לא"א מטעם שיטת הרמב"ם, כנ"ל בארוכה.

בלקוטי שיחות חלק לה (וישב חנוכה) עמ' 173 ואילך נתבאר, שזה שהחשמונאים מסרו נפשם ויצאו במלחמה כשאין חיוב בדבר, הוא משום שהיו בעלי מסירת נפש. וכן נתבאר בלקו"ש חי"ח שיחת י"ב תמוז לענין מסירות נפשו של אדמו"ר הריי"צ שהיתה באופן שאינו מתחייב על פי הלכה.

והעירני חכם אחד מפירוש העמק דבר לנצי"ב לפ' תשא (לב, כו), לענין מלחמת בני לוי בשעת חטא העגל, שכתב דהא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין רק היכא דלא שכיח הזיקא (פסחים ח, ב), "שזה הכלל דשכיחא היזקא שאני אינו אלא מי שעושה מצוה כטבע האדם לקוות שכר וגמול, אם בעולם הזה אם בעולם הבא, אבל מי שהוא מופרש לה' בלי שום רצון עצמו כלל, אינו ראוי לפחד משום דבר, אפילו מהזיקא שכיחא". דמזה מובן, שהגם שאסור לאדם להעמיד עצמו במקום סכנה, ואם כן היכא דשכיח הזקיא אין חיוב להיות שליח מצוה, מ"מ, מי שהוא משבט לוי שכל מגמתו למסור נפשו על קיום ציווי השם אינו מפחד גם היכא דשכיח הזיקא.

עה"פ (וירא יח, ג) "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדיך" איתא במס' שבת (קכז, סע"א) דמזה למידין ש"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה", דהגם שהקב"ה היה עומד אצלו הלך אברהם להכניס את האורחים.

ובלקו"ש חכ"ה (וירא שיחה ב') עמוד 82 מק' דאברהם גופא מנא ידע ש"גדולה וכו'", ובלשון הרבי, דאס וואס אידן, נאך אברהם'ען, פירן זיך אזוי – איז ניט קיין חידוש: עס איז א הוראה מפורשת אין תורה, אז "גדולה הכנסת אורחים (יותר) מהקבלת פני שכינה"; אבער פון וואנעט האט עס אברהם אפגעלערנט". (ובפנים השיחה מבאר הרבי ע"ד החסידות, עי"ש).

ובהערה 45 כותב הרבי, וז"ל, ע"ד הפשט י"ל – שכיון שבא ה' לבקרו למה היה צריך להשינוי כחם היום – אם היו באים אורחים בלאה"כ לא היה יכול לטרוח בהם כיון שמקבל פני השכינה, ועכצ"ל שגדולה וכו'.

ויש להעיר מקונטרס וויכוח רבה1 (עמ' 2) "אמר העני [ר' יעקב שמשון] וכי דבר קטן הוא לכם מה שאמרו חכמינו ז"ל שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, ושאל אותו הרב [הנודע ביהודה] מהיכן למדו חכמינו ז"ל דבר זה, והשיב העני מאברהם שאמר להקב"ה אל נא תעבור מעל עבדיך, כדי להכניס אורחים, ושאל אותו הרב, ואברהם גופא מנא ידע, והשיב העני, דאברהם למד מהקב"ה, דרש"י פירש על כחום היום שהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ומדהוצרך הקב"ה לשנות מעשה בראשית הוכיח אברהם אבינו דגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, דאם איתא דהקבלת פני השכינה גדולה מהכנסת אורחים למה הוצרך הקב"ה לשנות מעשה בראשית שלא להטריחו באורחים, הלא הקב"ה עומד אצלו ובוודאי לא יניח הקב"ה וילך להכניס אורחים, ומדהוצרך לשנות מעשה בראשית הוכיח א"א במישור דגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה".

ולא באתי אלא להעיר.