בב"מ (ג, ב) הובא הא דתנן (כריתות יא, ב) "אמרו לו שנים אכלת חלב, והוא אמר לא אכלתי, ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרים. אמר ר"מ אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה, לא יביאוהו לידי קרבן הקל".

והתוס' (סד"ה או בכריתות יב, א) הקשו וז"ל: "וא"ת היאך מחייב ר"מ, והאמר לא אכלתי, ובע"כ לא יביא חטאת, כדאמר ב"ק (מ, א) חייבי חטאות אין ממשכנין אותן, וי"ל דהתם מיירי כשאמר דלא ניחא לי' בכפרה, אבל האי ניחא לי' בכפרה, אלא שהוא סבור להיות פטור, ממשכנין אותו", עכ"ל.

וידוע הקושיא ע"ז, דסו"ס אינו עושה תשובה, שהרי הוא סבור שהוא פטור, כי לא עשה את העבירה, א"כ בודאי אינו עושה תשובה, ואיך מועיל הקרבן שלו. הרי מפורש (שבועות יג, א. כריתות ז, א) ש"חטאת ואשם אין מכפרין אלא על השבין"?

ותי' בקובץ הערות (יבמות פ"ז אות י"ג) שזה שקרבן אינו מכפר בלי תשובה, אין זה משום שהכפרה תלוי' בתשובה, וצריכים תשובה כענין חיובי כדי להביא הכפרה, כ"א כיון שאינו עושה תשובה על אף שיודע שחייב לשוב, הרי זה זבח רשעים תועבה. ולכן כשאינו יודע שצריך לשוב אינו נקרא רשע ואין קרבנו פסול.

ויש להוסיף שבלקו"ש (חכ"ז ע' 127 הע' 22) מביא כ"ק אדמו"ר זי"ע מגבורות ארי' בכריתות (שם), דס"ל דחטאת ואשם בלא תשובה נמי מכפרים, (ומביא ראי' מזה דלא מוקי לה בכריתות שם שבין ואינן שבין כפשוטו, דעשה תשובה, כ"א "שבין דאמר יכפר עלי חטאת, שאין שבין דאמר לא תכפר עלי כו'"), עיי"ש. וה"ז מתאים עם מה שכתב 'בקובץ הערות' הנ"ל.

אבל עצ"ע, כי בהמשך ההע' בלקו"ש כותב בזה"ל: "אלא שבנוגע לחטאת ואשם אין כן דעת הרמב"ם, כי כתב מפורש (הל' תשובה פ"א ה"א) בעלי חטאות כו' אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים", עכ"ל. - הרי שלהרמב"ם צ"ל תשובה כענין חיובי בחטאת ואשם, וא"כ צ"ע איך מועיל לר"מ הקרבן, בנידון שהוא אמר לא אכלתי, לדעת הרמב"ם, כשאינו עושה תשובה? [ואף שאין הרמב"ם פוסק כר"מ (הל' שגגות פ"ג ה"א), מ"מ לא זהו טעם המחלוקת בין ר"מ ורבנן].

וי"ל בזה בהקדים המבואר בלקו"ש (שם), וזה תוכן דבריו:

גדרי הכפרה דתשובה ודיום הכיפורים חלוקים הם, ורמז לזה הרמב"ם בדקדוק לשונו במש"כ (הל' תשובה פ"א ה"ג): "ועצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים", ולכאורה אמאי לא כתב שמכפר "עם התשובה", וע"ד שכתב ב'שעיר המשתלח' (שם ה"ד) "והוא שעשה תשובה", אלא שנתכוין בזה הרמב"ם להגדיר לנו את כפרת יום הכפורים שאינה על העבירות עצמן, אלא "לשבים", ובזה הוא שחלוקה כפרת יוהכ"פ מכפרת התשובה שבפרק זה, דהתשובה "מכפרת על כל העבירות" כלומר שהחפצא דעבירות עצמן מתכפרת, לא כן ביוהכ"פ שאי"ז אלא על הגברא. דעצמו של יוהכ"פ מכפר "לשבים".

והפי' בזה, שאין האדם עושה תשובה על חטא מסויים, כפי גדרי ותנאי התשובה, וכמוש"כ בפ"ב מהל' תשובה, כי אם שהאדם הוא 'שב' באופן כללי לה', וע"ד שכתב הרמב"ם בפ"ג מהל' שגגות ה"י (והוא מכריתות ז, א כמוש"כ בכס"מ שם והובא לענין יוהכ"פ ברמ"א ושו"ע אדה"ז או"ח סו"ס תרז): "אין יוהכ"פ ולא החטאת ולא האשם מכפרין אלא על השבים והמאמינים בכפרתן אבל המבעט בהן אינן מכפרין בו", דמהא דכתב "השבים המאמינים בכפרתן" (ולא והמאמינים), יש לדייק שכוונתו ב"שבים" היינו שאין כאן תשובה מפורטת על חטאים, אלא תנועה כללית של תשובה, שמתבטא בכך שאינו "מבעט" ו"מאמין בכפרתן".

ומחלק שם בין כפרת שעיר המשתלח, לכפרת "עצמו של יום הכיפורים". דשעיר המשתלח כיון שהוא פועל כפרה על כל עבירות שבתורה, וכלשון הפסוק (אחרי מז, כב) "ונשא השעיר עליו את כל עונותם גו'", וכלשון הוידוי שבפסוק לפנ"ז: "והתודה עליו את כל עונות בנ"י ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר", כלומר שהשעיר המשתלח מבטל ומוחק את החטאים (ובלשון רז"ל (יומא לט, א): "מלבין עונותיהם של ישראל") ולכן צריך שיהיה עמו גם ענין התשובה ("והוא שעשה תשובה"), שדוקא עם התשובה על החטאים בכחו של השעיר לכפר על כל העבירות גם החמורות.

אבל יום הכיפורים שענינו לכפר על האדם, שהקב"ה מוחל ומכפר על האדם (ועל החטאים שעבר), ובלשון הכתוב (אחרי טז, ל): "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו", שהכפרה היא "עליכם", שהקב"ה מטהר את האדם עצמו (וכאילו נאמר ש"עצמו של יום" פועל שהקב"ה מגביה את האדם מעל פני החטאים ולא להיפך), וממילא לענין זה אין פעולת התשובה צריכה שתהא מכוונת על החטאים באופן ישר ומפורט, כי אם שהוא יהא שב "לפני ה'" שדוקא אז יכול לבוא ה"תטהרו", שיש לו את הכפרה והטהרה דיוהכ"פ.

משא"כ, כאשר אין אצל האדם אפילו תנועה כללית של "שב" (ועל אחת כו"כ כשהוא "מבעט" ואינו "מאמין בכפרתו" כנ"ל בהל' שגגות), לא חלה עליו כפרת יוהכ"פ, [וה"ז כעין וע"ד "אין קטיגור נעשה סניגור" (ר"ה כו, א וש"נ), וכמוש"כ הצפע"נ (על הרמב"ם פ"ד מהל' יבום ה"כ בסופה) בהא דאמר רבא בשבועות (יג סע"א) דאפילו לדעת רבי ש"על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יוהכ"פ מכפר" "מודה רבי בכרת דיומא", שאם לא היה אצלו שום עינוי יוהכ"פ או שעושה בו מלאכה, אין יוהכ"פ מכפר, כיון שהחטא הוא ביוהכ"פ עצמו, באופן שיוהכ"פ נעשה באופן שלילי סיבה וגורם שיחטא, ובמילא מובן, שאין גורם החטא יכול לכפר, שאין קטיגור נעשה סניגור], ועיי"ש באריכות בכל פרטי הדברים.

ומתוך המשך דבריו נמצא, שאף שבהלכה זו כותב כן הרמב"ם גם בנוגע חטאת ואשם ("ואין יוהכ"פ, ולא החטאת ולא האשם, מכפרין אלא על השבים המאמינים בכפרתן, אבל המבעט בהן אין מכפרין כו'"), מ"מ לפועל בנוגע חטאת ואשם אין מספיק מה שאינו מבעט וכו', כ"א צ"ל תשובה פרטית על החטא פרטי, (כמפורש בהל' תשובה פ"א ה"א), ואעפ"כ מתאים מ"ש הרמב"ם בהל' כריתות, בנוגע לחטאת ואשם ג"כ, כי גם בחטאת ואשם, כשעושה תשובה פרטית, אפשר שיבעט (כפי שמציין לתוס' (שבועות יג, א ד"ה 'דאי' בסופה שכתבו דאפשר ש"חזר בו מעבירה, אלא שמבעט בכפרה"), וע"ז כותב הרמב"ם שאם מבעט, גם בחטאת ואשם, ה"ז סותר הכפרה).

אבל לכאורה צ"ע בזה, דאם ישנו חילוק בין התשובה הצריכה לכפרת יוהכ"פ לגבי התשובה הצריכה בחטאת ואשם, שבחטאת ואשם צריכה תשובה פרטית להחטא פרטי, ובנוגע ליוהכ"פ צריכה רק תנועה כללית של תשובה, שלא יבעט כו', איך כללם הרמב"ם יחד "אין יוהכ"פ ולא החטאת ולא האשם מכפרין אלא על השבים המאמינים בכפרתן, אבל המבעט בהן אינן מכפרין בו", כאילו שבשניהם הוה דין שוה של תשובה.

ואף שמהמשך הענין מובן כנ"ל, שכ"ק אדמו"ר מפרש שכוונת הרמב"ם היא שגם בחטאת ואשם אם מבעט ה"ה סותר ושולל הכפרה של החטאת ואשם, גם אם עשה תשובה על החטא, ולכן כללם יחד, כי פרט זה שאם מבעט ה"ז סותר הכפרה, שוה הוא ביוהכ"פ ובחטאת ואשם, (אלא שבחטאת ואשם ישנו ענין נוסף (שאין הרמב"ם מזכירו כאן, כ"א בהל' תשובה), והוא שצריך לעשות תשובה פרטית על החטא הפרטי) - אבל לכאו' דוחק הוא, כי מפשטות לשון הרמב"ם משמע שלא רק השלילה (אם מבעט סותר הכפרה) שוה בשניהם, כ"א גם החיוב מה שכן צ"ל, שוה בשניהם, שהרי הלשון הוא "אין יוהכ"פ ולא החטאת ולא האשם מכפרין אלא על השבים המאמינים בכפרתן", שבשניהם צ"ל שבים המאמינים בכפרתן בשוה,

וצריכים לומר שלפירוש כ"ק אדמו"ר, גם בתיבות אלו הכוונה לחלק השלילי, שאם אינו מ"השבים המאמינים בכפרתן", אינו מתכפר, אבל אין הרמב"ם כותב מה כן צ"ל, באופן חיובי. וא"כ אפ"ל,שבחטאת אשם צ"ל תשובה פרטית. אבל לפ"ז קשה, דא"כ מנ"ל שביוה"כ מספיק התנועה כללית של תשובה, אולי צ"ל גם ביוהכ"פ תשובה פרטית, אלא שלא בזה איירי בהלכה זו, כפי שאומרים בנוגע לחטאת ואשם.

ולכאו' כוונתו, שהראי' שביוהכ"פ אי"צ יותר, היא מזה שאין מפורש במקום אחר שכן צ"ל תשובה פרטית, ולכן נשאר רק מה שכתב כאן, שצ"ל תנועה כללית של תשובה. משא"כ בחטאת ואשם, הרי מפורש בהל' תשובה ש"אין מתכפר להם בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים", שזה מכריח שמ"ש כאן הוא רק השלילה - אבל סו"ס קשה איך כוללם הרמב"ם יחד, כשביוהכ"פ ישנו רק ענין שלילי, ובחטאת ואשם ישנו גם ענין חיובי.

ולכן נ"ל שלפי הפי' בלקו"ש, גם בחטאת ואשם העיקר הוא רק "שלא יבעט וכו', הענין שלילי, אלא שהחילוק בין יוהכ"פ לחטאת ואשם הוא,שבחטאת ואשם צריך לכוין מחשבתו ודעתו להחטא הפרטי ולהתודות על החטא הפרטי, וביוהכ"פ אי"צ. אבל גם בחטאת ואשם כשעושה תשובה ומתודה על החטא הפרטי, העיקר הוא התנועה דתשובה שבהחטא הפרטי, מה שאינו מבעט ומאמין בהכפרה על חטא זה, אבל לא שצריכים התשובה פרטית כענין חיובי.

ולכן אם בי"ד מחייבים אותו להתודות על החטא, והוא בעצמו יודע שלא חטא, הנה אף שבפועל אינו שב בלבו מהחטא, כי לדעתו לא חטא, מ"מ רוצה הוא לקיים החיוב בי"ד, ואינו מבעט בהתשובה והכפרה דחטא זה. הרי אף שבאופן חיובי לא עשה תשובה על החטא הפרטי הזה, מ"מ גם אין כאן ענין שלילי המבעט בתשובה שעל חטא זה, וזה מספיק בחטאת ואשם ג"כ.

והוא ע"ד מש"כ הרמב"ם (הל' סנה' פי"ג סה"א) "רחוק ממקום ההריגה כעשר אמות אומר לו התודה, שכן דרך כל המומתין מתודין . . אפילו ידע בעצמו ששקר העידו עליו, כך הוא מתודה", ועד"ז בחטאת ואשם, שאם בי"ד אומרים לו התודה, ה"ה מתודה על חטא פרטי זה, ויש לו תנועה כללית של תשובה לחטא זה, היינו העדר הבעיטא בהכפרה דחטא זה, וזה מספיק לכפרה.

נמצא שבעצם שוים יוהכ"פ וחטאת ואשם בזה, שהעיקר הוא שיהי' מן "השבים המאמינים בכפרתן, אבל המבעט בהן אינן מתכפרין בו", אלא בזה גופא כל אחד כדיני': ביוהכ"פ מספיק התנועה כללית של תשובה בכללות, ובחטאת ואשם צ"ל התנועה כללית בנוגע להתשובה וכפרה דחטא פרטי זה. ולכן כללם הרמב"ם יחד.

ועפי"ז כבר מתורץ איך לשיטת הרמב"ם ס"ל לר"מ שהאומר לא אכלתי אעפ"כ חייב קרבן, כשחסר כאן התשובה על החטא - הנה ע"פ הנ"ל גם לשיטת הרמב"ם בחטאת ואשם אי"צ התשובה פרטית כענין חיובי, כ"א מספיק (גם בנוגע להתשובה פרטית) מה שאינו מבעט, ולכן הקרבן מכפר, כי גם כשאומר לא אכלתי,אם ב"ד מחייבין אותו להביא קרבן להתוודות, אינו מבעט בזה.

בלקו"ש חכ"ה (ע' 99 ואילך) מבאר בארוכה יסוד החילוק בין דברי אברהם אבינו לאליעזר "ישלח מלאכו לפניך" לאופן חזרת הדברים אלה מאליעזר לבתואל "ישלח מלאכו אתך" - ושם נתבאר ד"ישלח מלאכו לפניך" הפי' הוא שהשליחות והצלחת דאליעזר תהי' באופן של "לפניך", "אז דער אויבערשטער באווארנט מלכתחילה אז די זאך זאל זיך אפטאן כראוי", ולא רק ענין של סיוע ("אתך") - ומב"מ כמה פרטים משליחות אליעזר ומוכח שהצלחתו היתה באופן של "לפניך", וא' מהם שהי' לאליעזר קפיצת הדרך (רש"י כד, מב).

ובסוף השיחה מדמה אשר זהו גם הפירוש דמארז"ל "יפה שיחתן של עבדי אבות . . מתורתן של בנים" (רש"י שם), כי בנוגע ל"תורתן של בנים" ידוע הכלל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ויש בזה ענין הבחירה וכו', משא"כ בשליחותו של אליעזר ("עבדי אבות") "די הצלחה איז געווען פארזיכערט מלמעלה אפילו דארט וואו דאס רירט אן דעם ענין הבחירה (ווייל "יפה . . עבדי אבות מתורתן כו'")" יעויי"ש בכ"ז בארוכה.

עפי"ז יש להעיר ולהוסיף בביאור השייכות בין ב' הענינים שבפרש"י שם וז"ל בד"ה ואבא היום: "היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הדרך, אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים כו'", דלכאורה מהי השייכות בין ב' הענינים [ראה הביאור בזה באריכות בלקו"ש ח"ל עמ' 90 ואילך].

וע"פ הנ"ל יש לומר דב' הענינים קשורים עם אותה נקודה - הנהגת הקב"ה באופן ד"לפניך", דענין קפיצת הדרך הי' קשור כנ"ל להאופן ד"ישלח מלאכו לפניך", וגם הענין ד"יפה . . עבדי אבות מתורתן כו'" קשור עם ענין זה כמבואר בהשיחה הנ"ל - וק"ל.

ולא באתי אלא להעיר.