בלקו"ש חט"ז (שיחה ה' לפר' יתרו עמ' 233) כותב כ"ק אדמו"ר זי"ע וז"ל: "הדין ד'מוסיפין מחול על הקודש' אפשר ללמוד בג' אופנים [ומציין בהערה: בב' אופנים דלקמן - ראה תוספת שבת סי' רסא סקי"ג. ביאור הרי"פ פערלא עשה לד (קצט, ג ואילך). וש"נ (ולדעתו רוב הראשונים ס"ל דצריך לקבל ע"ע התוספת). שו"ת חלקת יואב או"ח סי' ל]:

א. ישנה מצוה על האדם שצריך לקבל ע"ע תוספת שבת, לא לעשות אז שום מלאכה; אבל אם עבר על הציווי ולא קיבל ע"ע התוספת, מותר לעשות מלאכה עד תחלת זמן השבת (בין השמשות).

ב. גם אם האדם לא קיבל ע"ע תוספת שבת, חל עליו איסור מלאכת שבת (בזמן התוספת) בעל כרחו; ז.א. התורה אסרה לעשות מלאכה בזמן (מסוים) לפני השבת.

והצד השוה בב' אופנים אלו הוא ששניהם הם חיוב גברא, אלא שבזה גופא אפ"ל בב' אופנים: א. האיסור על הגברא הוא מצד הקבלה שלו. ב. גם אם לא קיבל חל עליו האיסור.

ג. ההוספה מחול על הקודש באה משבת עצמה, ובסגנון הידוע: ה'חפצא' דשבת מוסיף מלפניו ומלאחריו; קדושת השבת מתפשטת מלפניו ומלאחריו ובמילא האדם אסור אז בעשיית מלאכה". עכ"ל בלקו"ש. ועיי"ש פרטי הדברים (וראה עד"ז בנוגע זמן קריאת המגילה לבני הכפרים בי"א בי"ב ובי"ג בלקו"ש חכ"א (שיחה לפורים - תצוה). עיי"ש).

ומכאן יסוד מוסד לכל דינים כעין זה, שיש לחקור שם האם זהו דין רק על הגברא, או שגם ה'חפצא' דהזמן נמשך.

והנה עפ"ז אפשר לבאר עוד ענין, דהנה תנן בשבת (ט, ב) "לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל, ולא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין". ובשעור זה ד'סמוך למנחה' כתבו כל הפוסקים שהוא חצי שעה. ולכן אם 'סמוך למנחה' הכוונה למנחה גדולה, שהיא מתחלת משעה שש ומחצה, האיסור לאכול וכו' מתחיל מחצות היום (שעה שש), שהיא חצי שעה לפני מנחה גדולה, וכמפורש ברש"י (ד"ה 'מנחה') וז"ל: "סמוך למנחה מהתחלת שבע", עכ"ל.

והנה מזה נראה דמשערינן 'חצי שעה' זה לפי שיעור שעות זמניות, וכמפורש בפרמ"ג (סי' רלב מש"ז סק"א) וז"ל: "ולא פלוג בין ביום קצר, דחצי יום רק ג' שעות (כ"א חלק מכ"ד), ובין יום ארוך שחצי יום ט' שעות (כ"א חלק מכ"ד) אסור". עכ"ל (והובאו דבריו במשנה ברורה שם סק"ז).

וכן כתב השפת אמת כאן, דבפשטות חצי שעה זו משערינן לפי שעות זמניות. דהרי כל השעות משערינן בשעות זמניות.

אבל מקשה השפ"א דלמה ישתנה 'סמוך' הזה לפי הזמן, הלא היא רק הרחקה על האדם שלא ישכח מלהתפלל, ואיך זה משתנה מזמן לזמן. ומתרץ דשיערו חכמים ביום קצר, ואז הוי פחות מחצי שעה, ומשום לא פלוג, הרחיבו לחצי שעה בכל פעם. ע"כ תכ"ד. ודוחק קצת.

אמנם עפהנ"ל מלקו"ש י"ל באופן אחר, דהנה בזה שאסרו חכמים לאכול וכו' חצי שעה לפני מנחה, יש לבאר בב' אופנים, ע"ד ב' האופנים הכללים דלעיל בדין תוספת שבת (אף שאינו דומה ממש):

א) זהו רק דין על ה'גברא', היות ואם יתחיל אז לאכול וכו' יכול לשכוח להתפלל מנחה, אסרו חכמים עליו להתחיל לאכול וכו', ואף שעדיין לא הגיע זמן מנחה, מ"מ שיערו החכמים דעת בנ"א, שגם אם יתחיל אז אפשר שישכח מלהתפלל.

ב) לגבי דין אכילה וכו', המשיכו החכמים את זמן המנחה, וכאילו שכבר אז מתחיל זמן מנחה (לגבי דין זה), כלומר ש'חפצא' הזמן דחצי שעה לפני מנחה כבר נעשה זמן מנחה (לגבי דין זה).

ומסתבר יותר כאופן הב', כי דוחק קצת לומר שמטעם תפלת מנחה אסרו לאכול בזמן שאינו שייך לתפילת מנחה כלל [אף שפשוט שאפשר לחכמים לעשות כן].

עכ"פ באם ננקוט כאופן הב' מובן מדוע ה"חצי שעה" הזה משערינן בשעות זמניות, כי הטילו חכמים דין על חפצא הזמן, וזה פשוט שכל דיני ה"זמן" הוא לפי חשבון שעות זמניות.

ויש להוסיף שגם לפי אופן הב' יש עדיין לחקור, כי אף שהטילו חכמים דין על 'חפצא' הזמן, מ"מ זה ברור שסיבת כל דין זה הוא מצד ה'גברא' שעלול לשכוח להתפלל, אלא האופן איך שעשו דין זה הוא שהטילו דין על הזמן.

[וע"ד המבואר בלקו"ש (חכ"א) הנ"ל בנוגע לזמן קריאת המגילה, וז"ל: "קריאת המגילה בי"א וכו', אף שסיבתה ה"ה תקנה בשביל הגברא, נפעל עי"ז גם על החפצא קריאת המגילה, שזה נעשה (בשייכות לבני הכפרים) זמן קריאת המגילה". עכ"ל.]

ולכן יש לחקור באיזה אופן ייחסו חכמים את האיסור על ה'חפצא' של הזמן לסיבת הדין (שה"גברא" עלול לשכוח להתפלל).

דהנה בכל פעם שישנם ב' דברים, שא' מסתעף מן הב' אפ"ל בב' אופנים: א. בבחי' 'סיבה ומסובב', ב. בבחי' 'יסוד ובנין', והחילוק הוא דאם הם בבחי' 'יסוד ובניין', הפי' הוא שגם לאחר שהדבר הב' הסתעף, נשאר תוכנו הדבר הא', שהרי זהו גדר יסוד לבנין, שכל כולו של הבנין הוא היסוד, וכשנפל היסוד בד"מ נופל הבנין (וראה לשון הרמב"ן דלקמן), משא"כ כשהם בבחי' 'סיבה ומסובב' הפי' הוא, שאף שהב' מסתעף מן הא', מ"מ לאחר שהסתעף, ה"ה מציאות בפ"ע, וגם אם הסיבה מתבטלת נשאר הוא, כי מקבל הוא תוכן עצמאי.

ולדוגמא: זה שנכסי הלוה משתעבדים למלוה שהוא תוצאה של החיוב לפרוע החוב, ה"ז בבחי' יסוד ובנין, היינו שכל תוכנו של השיעבוד נכסים ה"ז החיוב לפרוע החוב, ולכן פשוט שאם פרע החוב בד"מ אין כאן שיעבוד נכסים. ולא אמרינן שהיות ונעשה שיעבוד נכסים, ה"ז ענין בפ"ע, ונשאר גם לאחר שנפרע החוב.

לאידך מצינו כלל (ביצה ה, א) ש"דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו", היינו שדבר שאסרו חכמים, ונתבטל אח"כ הטעם שמחמתו נאסר, אין האיסור מתבטל בד"מ, כ"א צריך מניין חכמים אחר להתירו. והטעם ע"ז כי אופן התקנה היה באופן ד'סיבה ומסובב', ולכן גם כשהתבטלה הסיבה עדיין קיים האיסור עד שיותר ב'מנין אחר'.

[אמנם מצינו גם תקנות חכמים שהיו באופן של 'יסוד ובנין', ולכן כשנתבטלה הסיבה נתבטל האיסור, ולדוגמא: לגבי איסור שתיית משקים שנתגלו, נפסק בשו"ע (יו"ד סי' קטז ס"ק א): "משקים שנתגלו אסרום חכמים דחיישינן שמא שתה נחש מהם והטיל בהם ארס, ועכשיו שאין נחשים מצויים בינינו מותר", ומבאר הט"ז: "...ואין בזה משום דבר שנאסר במנין וכו' דלא נאסר אלא מפני נחשים". ולכאורה אי"ז מובן כלל: הרי הכלל הוא שגם כשנאסר מחמת איזה טעם ונתבטל הטעם עדיין נשאר האיסור, וא"כ גם כאן אף שנתבטל הטעם, כי אין הנחשים מצויים, צ"ל אסור. אלא הפי' בזה שיש איזה הכרח להפוסקים שאיסור זה היה בבחי' 'יסוד ובנין', שהטעם היה ה'יסוד' להגזירה, ולכן כשנתבטל הטעם נתבטל האיסור. (וראה ק"נ על הרא"ש בביצה סי' ה סק"ט, וב'אנציקלופדיה תלמודית' ח"ו ערך 'דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו'.)]

וראה גם מ"ש התוס' בריש גיטין (ב, א ד"ה 'ואם') בדין טענינן ליתמי: "...ומיהו מזה אין להוכיח, דאפילו לא טענינן להו מזויף טענינן להו פרוע, כיון דהוא עצמו הוי מהימן לומר פרוע מיגו דאי בעי אמר מזויף . . טענינן להו פרוע אע"ג דלא טענינן להוא נאנסו, משום דאביהם הי' נאמן לומר החזרתיו לך במיגו דנאנסו". אבל הרמב"ן ב'מלחמות' (ב"ב ע, ב) כותב וז"ל: "שאלמלא אין דיננו לטעון נאנסו אף טענת חזרה לא נטעון להם, שהרי אין נאמנות טענה זו אלא מחמת נאנסו, וכיון שאין אנו יכולים לומר נאנסו היאך נאמר החזירם לך, ואע"פ שאביהם הי' נאמן בטענה זו, מפני שהי' לו לומר נאנסו, אבל אנו, מכיון שאין אנו יכולים לומר נאנסו, אין אנו נאמנין לטעון החזירם לך, דמאחר שהיסוד הרוס היאך יתקיים הבניין", עכ"ל.

דנחלקו ג"כ בענין הנ"ל, דלהתוס' גדר המיגו הוא בבחי' 'סיבה ומסובב', שמה שהיה יכול לטעון טענה מסויימת ה"ז בבחי' 'סיבה' לזה שנאמן בטענה השניה (- מסובב), ולכן גם אם נתבטלה הסיבה - המסובב עדיין קיים, משא"כ להרמב"ם זה 'יסוד ובנין', ולכן "מאחר שהיסוד הרוס האיך יתקיים הבניין".

ועד"ז י"ל בנדו"ד (ש'חפצא' הזמן (חצי שעה סמוך למנחה) נעשה זמן מנחה, כהסתעפות מזה שיש חשש שה'גברא' ישכח מלהתפלל), שזה אפ"ל בב' אופנים: א. שהחשש שהגברא ישכח להתפלל ה"ה בחי' 'יסוד' להאיסור לאכול וכו' אז, ב. שהחשש הוא רק ה'סיבה' להאיסור, והנפק"מ ביניהם הוא דאם הוא בבחי' 'יסוד' אז כל תוכן האיסור מוגבל לגדרי הסיבה, ולכן היות שמצד הגברא אין סברא לומר שביום ארוך צ"ל האיסור ליותר זמן, מוכרח לומר שחצי שעה אינו חשבון שעות זמניות, משא"כ אם הוא בבחי' 'סיבה' אז יש להאיסור גדרים הבאים מהמסובב כשלעצמו, ולכן היות שהמסובב הוא איסור על 'חפצא' הזמן, שבזה משערינן לפי חשבון שעות זמניות, גם כאן הוה האיסור לחשבון שעות זמניות.

ולפ"ז מוכרח לומר שיש ראי' להפוסקים שהאיסור בנדו"ד הוא בבחי' 'סיבה ומסובב', ולכן כתבו שחצי שעה כאן הוא לפי חשבון שעות זמניות.

בלקו"ש חכ"ט שיחה לפר' חזון מבאר כ"ק אדמו"ר חורבן ביהמ"ק ע"ד ההלכה [בנוגע לאיסורי בל תשחית ולא תעשון כן], ובאות ה שם מבאר דכמו בהל' שבת כל המקלקלין פטורין אמנם הקורע בחמתו שעי"ז שככה יצרו חייב, כך בחורבן הבית שע"י זה שכילה חמתו על עצים ואבנים וע"י זה לא כילה בנ"י נמצא שמצד ישראל הי' תיקון, אמנם מקשה דלענין לא תעשון כן צריך שיהיה תיקון בגוף הדבר, ולכן מסיק שהיה חורבן ע"מ לבנות ובלשון המדרש יבוא אריאל וכו'. ובהערה 29 שגם לענין שבת פסק הרמב"ם דסותר צ"ל ע"מ לבנות במקומו דייקא, ולפי זה צ"ע אם לדעת הרמב"ם יכול להיות שסותר בדרך תיקון ע"ד הקורע בחמתו ויהי' חייב, או שצ"ל דוקא ע"מ לבנות [במקומו], ומביא מהמנ"ח כצד הראשון דצ"ל תיקון כל שהוא, והעיקר שלא יהי' דרך השחתה שאז הוא מקלקל.

ויש לפרש הצ"ע בשני אופנים: א. שצ"ע מהי הסיבה שצ"ל לבנות במקומו. האם זה מצד עצם שם המלאכה, דסתירה פירושה לצורך תיקון, ולכן אינו מועיל אם סותר מחמת תיקון אחר [אף בגוף הדבר], או דעצם שם המלאכה הוא הסתירה גם לולא התיקון, ורק צריכים שיהיה ע"מ לבנות במקומו דאז דוקא לא נחשב הסתירה למקלקל, וא"כ כל שסותר באופן שיש איזה תיקון בגוף הדבר, שפיר יהא חייב.

ב. דמסתפק אם זה דבעינן ע"מ לבנות במקומו חשיב תיקון בגוף הדבר, וא"כ צ"ע אם בתיקון אחר ע"ד הקורע בחמתו שאינו תיקון בגוף הדבר, האם באופן זה יהא חייב לגבי סותר.

א. בשוע"ר הל' פסח סי' תל, לאחרי שכותב הטעם מדוע שבת שלפני הפסח קורין אותה שבת הגדול, מקשה למה לא קבעוהו בעשירי לחדש סתם - בין שחל בשבת בין שחל בחול - כדרך שנקבעו כל המועדים. ומתרץ, "לפי שבעשרה בניסן מתה מרים וקבעו בו תענית כשחל בחול כמ"ש בסי' תקפ ע"ש".

ובביאור תירוץ זה, דתענית מרים שבעשירי - בכוחה לדחות את קביעות זיכרון הנס לשבת, עי' בלקו"ש חי"ב עמ' 34. ושם: "זה שהתענית שנקבעה ביום דמיתת מרים בכוחה לדחות את קביעותו של זכרון הנס ליום השבת [היינו אף אם נאמר שקביעות יום הזכרון היתה כמו בקביעות דזכר ליציאת מצרים בעת שאירע הנס שבמילא קבעוהו מתחילה בעשירי בניסן, ואח"כ (לאחרי מיתת מרים וקביעת התענית) דחוהו ליום השבת] - מובן: מצינו שגדול כוחן של התעניות הנזכרות במגלת תענית לדחות אפילו איסור התענית בר"ח, שאסור להתענות בו מן הדין, ומכ"ש בנידון דידן (זכרון הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם") שאינו אלא "מנהג" [ובפרט שיש לומר (בדוחק עכ"פ) שמאיזה טעם שיהי', הייתה קביעת זיכרון הנס לאחרי מיתת מרים וקביעת התענית, ובמילא נקבע מלכתחילה ליום השבת]". ע"כ.

והמורם מהנ"ל, דאפשר להבין הא דתענית מרים דוחה זכרון הנס בב' אופנים. או דקביעות זכרון הנס היתה מלכתחילה בעשירי, ומ"מ לאחרי שנקבע תענית למיתת מרים ביום זה דחוהו ליום השבת. או יש לומר, שקביעת זכרון הנס היתה לאחרי מיתת מרים.

וצלה"ב מדוע לא מספיק האופן הא' - דהקביעות לזכר הנס היתה לכתחילה בעשירי, ולאח"ז דחוהו לשבת - עד שצריך להוסיף עוד אופן דקביעות זכרון הנס נקבעה לאחרי מיתת מרים.

ב. ונראה לומר בזה, דלפי האופן הא', הגם שמוכח מכ"מ דתענית דוחה שבת - וכמו תענית עשרה בטבת ותענית חלום (עי' בהערה 10 שבהשיחה הנ"ל) - מ"מ רואים אנו מצום השביעי (צום גדלי') שעצם המאורע אירע בר"ה1, ומ"מ חזינן דדחו את התענית עד למחרתו יום ג' בתשרי מחמת היו"ט. ולפי"ז עדיין יוקשה, דהא חזינן דהגם שתיקנו תענית, מ"מ אין בכח התענית לדחות יו"ט. וא"כ בנדו"ד מסתבר יותר לומר שתיקון היו"ט לזכר הנס לא נקבע ליום עשירי בניסן, שהרי באם כן הוא, לא הי' התענית דוחה אותו - שהרי אין בכח התענית לדחות יו"ט. אע"כ צ"ל דתיקון היו"ט הי' לאחרי התענית, דאז לא תקנוהו מלכתחילה ביום העשירי - מחמת תענית מרים שביום זה, וכאופן הב'.

שו"ר שכן הקשה בספר "ברכת אברהם" (קובץ מפרשים מכת"י נדפס בשו"ע הוצאת מכון ירושלים) בסי' תל על תירוץ המג"א, דהטעם דלא תיקנוהו בעשירי הוא מצד התענית שבמיתת מרים כקושיא הנ"ל, מצום גדלי'. ותירץ, דיש לדחוק ולחלק - דצום גדלי' נתקן לאחרי מיתת מרים ולכן שפיר אפשר לדחותו. משא"כ התענית דמרים מכיון שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום לכן ידעו ישראל שמיתת מרים תהי' בעשירי בניסן, ולכן קבעו מלכתחילה את זיכרון הנס בשבת דוקא.

אלא שתירוץ זה שולל כ"ק אדמו"ר בהע' 9 דדוחק הוא לומר כן. ובפשטות הוא מפני דבשעת חדותא חדותא בשעת אבלא אבלא, וא"א לומר שמלכתחילה לא עשאוהו יו"ט מחמת העתיד. וע"כ צריכא לן גם התירוץ הב' - דקביעות זכרון הנס דשבת הגדול מלכתחילה לא היתה אלא לאחרי מיתת מרים, ולכן לא תיקנוהו בעשירי בניסן.