במדרש רבה (ב"ר פנ"ה, ד): "יצחק וישמעאל היו מדיינים זה עם זה. זה אומר אני חביב ממך שנמלתי לשלש עשרה שנה, וזה אמר חביב אני ממך שנמלתי לח' ימים".

ולכאורה יש לדקדק בהלשון, שבדברי ישמעאל אומר "אני חביב ממך", ואילו בדברי יצחק אומר "חביב אני ממך" - דכאן מקדים תיבת "אני", וכאן מקדים תיבת "חביב".

ואולי יש לפרש ע"פ המבואר בארוכה בלקו"ש (חכ"ה שיחה ג' לפ' וירא) בפירוש מדרש זה, שתוכן השקו"ט בין ישמעאל ויצחק הוא, שישמעאל טען למעלתו בגלל שעשה את המצוה בתור בר חיובא, ומתוך גדלות הדעת, ואף היה יכול למחות ולא מחה - שכ"ז הוא מעלה מצד ה"מציאות", השכל וההסכמה שלו; ואילו יצחק טען, שאף שעשה את המצוה בקטנות ומבלי דעת וכו', הרי אדרבה - בזה מודגש שהקשר עם הקב"ה נוצר מצד הקב"ה בלבד, בלי תערובת של עבודת האדם כלל. ועיי"ש בארוכה.

ועפ"ז י"ל, דלכן ישמעאל מקדים תיבת 'אני' - "אני חביב" - וכוונתו בזה, שבגלל שהיתה כאן השתתפות של ה'אני' שלו, שעשה זאת מתוך שכל והסכמה ורצון, הרי זהו הטעם לה'חביב'. זה שה'אני' שלו השתתף במצוה, הוא שעושה את ה"חביב ממך";

משא"כ יצחק טען להיפך, שאמנם לא היתה כאן השתתפות של ה'אני' שלו במעשה המצוה, שהרי נעשתה בו בעל כרחו ומבלי לשאול לדעתו כלל, הרי אדרבה, יש כאן חביבות עצמית, ולכן מקדים תיבת 'חביב' - שיש כאן חביבות עצמית שבאה עוד לפני ה'אני' - ורק אחר כך מוסיף תיבת 'אני', שאותה חביבות עצמית שמצד הקב"ה לבדו באה ומתגלה בתוך ה'אני' שבא רק לאחר מכן. וק"ל.

בגליון הקודם (עמ' 21) מביא הרב י.מ.וו. מ"ש בלקו"ש (חלק כב עמ' 122 ואילך) לחלק בין חג הסוכות לגבי חג המצות וז"ל [בתרגום מאידית]: "חילוק הנ"ל מתבטא בהחילוק בין ב' המצוות גופא - אכילת מצה וישיבה בסוכה: אכילת מצה ענינה אכילה של מצוה; אינה אכילה שהי' עושה בלאה"כ, שלא לשם מצוה. משא"כ במצות ישיבה בסוכה, אינם ענינים מחודשים הנעשים לשם מצוה, אדרבה - "כעין תדורו" - ענינים השייכים לסדר החיים של כל אדם בלי שייכות ליהדות ותורה ומצוות - ואעפ"כ מקיים על ידם מצוה (ישיבה בסוכה)", בלקו"ש.

ומקשה הרב הנ"ל שחילוק זה שייך רק בכל משך חג הסוכות חוץ מליל א', כי בלילה הראשונן ישנו מצוה מיוחדת לאכול כזית פת בסוכה, כמו שישנו מצוה מיוחדת לאכול כזית מצה בליל פסח, וא"כ שניהם שוים. והולך ומבאר את זה ע"ד הפלפול - עיי"ש.

ולא הבנתי קושיתו, כי בפשטות כוונת כ"ק אדמו"ר לחלק בין חהמ"צ וחה"ס אינה האם ישנה אז מצוה מיוחדת לעשות, כ"א החילוק הוא בנוגע לתוכן המצוה: בחהמ"צ המצוה היא לאכול דבר מיוחד, שבלי המצוה לא הי' אוכל, כי באופן רגיל אוכלים פת חמץ, ובליל פסח חייבים לאכול מאכל אחר (מצה), שבלי המצוה לא הי' אוכל. משא"כ בחה"ס אין שום מצוה וחיוב לאכול מאכל מיוחד, כ"א אוכל הוא את הפת הרגיל, שהי' אוכל בלא"ה, אלא שזה גופא נעשה מצוה.

וא"כ אין להקשות שגם בחה"ס ישנה מצוה מיוחדת, כמו בחהמ"צ, כי כוונתו לחלק בזה גופא, שהמצוה המיוחדת הזאת כפי שהיא בחהמ"צ, ענינה לעשות דבר מיוחד בשביל המצוה, שלא הי' עושה בלא"ה (אוכל מצה) משא"כ בחה"ס המצוה הזאת היא שעושה מה שהי' עושה בלא"ה (אוכל לחם), וזה גופא נעשה מצוה.

ויש להוסיף, שאף שלפועל אינו עושה ממש מה שהי' עושה בלא"ה, כי צריך לאכול הפת בתוך הסוכה - אי"ז שינוי בפעולתו, כ"א במקום פעולתו, שזהו דבר שמחוץ להאדם והפעולה, משא"כ בחהמ"צ, גם הפעולה שעושה שונה ממה שהי' עושה בלא"ה.

ואולי י"ל עוד שגם בזה שונה חה"ס מחהמ"צ, שבחה"ס גדר המצוה הוא "תשבו כעין תדורו", ובלשון אדה"ז בשלחנו (ריש סי' תרלט): "בסוכות תשבו שבעת ימים, ולמדו מפי השמועה (סוכה כח, ב) תשבו כעין תדורו, כלומר, כדרך שהוא דר כל השנה בביתו, הזקיקתו תורה להניח דירתו ולדור כאן בסוכה עם מטותיו ומצעותיו וכלי תשמישו, מכאן אמרו חכמים כל ז' הימים אדם עושה ביתו עראי וסוכתו קבע..." - היינו שהסוכה נעשית דירתו אז, ונמצא שאוכל פת רגיל בדירתו, כמו שאוכל כל יום פת רגיל בדירתו, אלא שנשתנית מקום דירתו, משא"כ בחהמ"צ לא מצינו שגדר אכילת מצה הוא שהמצה בפסח צ"ל "כמאכלו כל השנה", כ"א זהו"ע שונה ממאכלו כל השנה, וא"כ ה"ז כאילו שגם מקום האכילה לא נשתנית בחה"ס.

ואולי (גם) זה הוא כוונתו דמה שמביא שבחה"ס המצוה היא רק "תשבו כעין תדורו", כדי להדגיש שגם מקום האכילה בעצם אינה מקום שונה, כי זוהי דירתו אז.

בגליון תתקכו (עמ' 21) הביא ידידי הרב מ.מ.וו. מ"ש בלקו"ש חט"ו פרשת בראשית שיחה ב' על הגמ' כשהמאורות לוקין סימן רע לעולם ובשביל ד' דברים חמה לוקה על שלא הספידו אב"ד כהלכה וכו'.

דלכאו' הרי הזמן דליקוי המאורות קבוע ע"פ טבע הבריאה והבקיאין יודעין לצפות להם מראש, ואינו כתוצאה ממעשי בני אדם, ומתרץ שעכצ"ל שאין הכוונה שבזמן שמאורות לוקין סימן רע לעולם אלא שבזמן זה יש נטיה והמשכה להנהגה לא טובה, ואה"נ אפשר לצפות מראש לזמן זה שיהי' נטי' לרע.

והקשה הרב הנ"ל "ויש לעיין איך פירוש זה מתיישב בפשטות לשון הגמ' "בשביל ד' דברים חמה לוקה כו'" ולא כתב "בזמן שחמה לוקה נענשים על ד' דברים" ומשמע [מפשטות לשון הגמ'] שהחמה לוקה כתוצאה מד' דברים אלו והדרא קושיא לדוכתא". ע"כ.

ובאמת הענין נתבאר להדיא בגוף השיחה, ובהקדם משל (שמובא בהשיחה מהגמ') ממלך בו"ד שעשה סעודה לעבדיו והניח פנס לפניהם כעס עליהם ואמר לעבדו טול פנס מפניהם, וממשיך וזלה"ק: "און דער לשון "בשביל ארבעה דברים חמה לוקה כו'" מיינט [ניט אז דער ליקוי המאורות איז צוליב דער ניט גוטער הנהגה בפועל אין די ד' דברים, נאר], אז צוליב דעם וואס אין דעם זמן איז דא א נטי' והמשכה צו די "ארבעה דברים" - המאורות לוקין כו'" עכ"ל.

היינו שמכיון שיש נטי' והמשכה לד' דברים בזמנים מסויימים אומר הקב"ה לעבדו - טבע - טול פנס מפניהם - ליקוי המאורות, כלומר כשלומדים הגמ' בפשטות הפי' ב"בשביל ד' דברים חמה לוקה" היא שד' דברים אלו גורמים לליקוי החמה, אבל על כרחך אין זה הפי' האמיתי בהגמ', כי הרי אפשר לצפות מראש מתי יהי' ליקוי חמה, ומוכח מזה שאינו תוצאה מהד' דברים, כי גם בלעדי הד' דברים היתה קורה, לכן מוציא בהשיחה את דברי הגמ' מפשוטן ומפרש שאין הפי' "בשביל ד' דברים חמה לוקה", שהחמה לוקה כתוצאה מהד' דברים בפועל אלא הליקוי בא כתוצאה מהנטי' והמשכה להד' דברים, ואה"נ את זמן הנטי' אפשר לצפות מראש, והסיבה מדוע כשיש נטי' להד' דברים יש ליקוי חמה מובן ע"פ המשל כשהמלך כועס עליהם אומר לעבדו טול פנס מפניהם.