בלקו"ש חי"ח (מסעי בין המצרים עמ' 411 ואילך) מבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע שגדר לימוד הל' בנין בית הבחירה בזמן הזה, אינו רק כזכר למקדש וכיו"ב, כ"א שזהו חלק מעצם מצות בנין ביהמ"ק, ומדמה אותו למארז"ל (מנחות בסופה) "כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו'", שאין הפי' בזה שיש לו שכר כהקרבת חטאת, או שפועל כפרת העון כחטאת, כ"א יש בזה גדר הקרבת הקרבן ואח"כ מביא עוד ב' דוגמאות מתשובה וגירות, שאף שבשניהם יש חיוב קרבן בזמן הבית, מ"מ בזמן הזה שאא"פ להביא קרבן, מקיימים מצות התשובה בשלימות, והגירות הוא בשלימות, בלי קרבן.

והנה בשנת תש"מ כשיצאה שיחה זו לאור בהליקוט השבועי כתבתי אז בהקובץ "הערות הת' ואנ"ש" (שי"ל בברוקלין), שלכאורה נמצא סתירה בדבר זה בשיחה זו עצמה: בסעיף ב' וג' כותב בזה"ל: "ע"י עסק בלימוד ה"ה עוסק בבנין הבית": "ע"י הלימוד "בנין ביתי" אינו בטל" "דהעוסק בלימוד ישנו מגדר מצות בנין ביהמ"ק", והעיקר כותב בסעי' ב' בזה"ל: "לא רק בתור "זכר למקדש" בעבר כדי לדעת איך לשנותו בעתיד, כ"א חיוב וציווי בבנין ביהמ"ק בהווה, בזמן הזה", שמזה משמע שלימוד הלכות אלו בזה"ז אינו קשור עם הידיעה איך לבנותו בעתיד, כ"א הו"ע בפ"ע לגמרי, שבהוה הוא עוסק בבנין ביהמ"ק אמנם בסעי' ו' כותב וז"ל: "תוכן המצוה אינו רק בעצם הלימוד וידועה בתורת הבית, כ"א גם בעשיית כל התלוי בישראל שיהי' מוכן ושיוכלו לבנות תיכף עד שזה גורם ש"אין בנין הבית בטל", כנ"ל עכ"ל (וראה הערה 62 שם), שמזה נמצא שגדר הענין הוא שיהי' מוכן שיכולו לבנות תומ"י בעתיד, היינו שאינו ענין בפ"ע, כ"א גדרו הוא לדעת איך לבנותו, ואיך זה מתאים עם מ"ש לפנ"ז "לא כדי לדעת איך לבנות בעתיד"?

וכתבתי אז שי"ל הביאור בזה ע"פ מה שצריכים להבין תחלה הפי' בכללות הענין מ"ש בהשיחה שלימוד הל' ביהב"ח ה"ה חלק במצות בנין ביהמ"ק, שע"י הלימוד עוסקין בבנין הבית, ולכאו' אינו כן, שהרי אין זה בנין כלל, וגם לאחרי כל הדוגמאות, עדיין אי"מ איך אפ"ל בפועל שזהו בנין הבית.

אלא הביאור בזה יובן ע"פ דוגמא גשמית: כשמישהו רוצה לבנות בית כפשוטו, הרי יש בזה סדר: תחילה עושים דיפתראות ("בלו פרינטס") ועוסקים בזה עד שמציירים כל פרטי הבית, ויודעים היטיב במחשבה כל פרטים אלו, ואח"כ מתחילים לבנות בפועל, והנה ענין ה"בנ"י" במובן המצומצם מתחיל מעת שחופרים היסוד, ושמים האבנים וכו', אבל במובן הרחב, הנה מתחלת ה"בנ"י מעת שמתעסקים בהדיפתראות, ואי"ז רק הכשר והכנה להבנין, כ"א זהו ממש התחלת הבנין.

עד"ז י"ל בנדו"ד: ביהמ"ק, במובנו הרחב, מתחיל מעת שעוסקים בהציורים והדיפתראות איך לבנותו, וזהו תוכן לימוד הלכות אלו, שמתעסק עם הריפתראות של הבנין, ולכן ה"ז בלב הענין (במובן הרחב) ועפ"ז מובן ששניהם א. שאי"ז כדי לידע איך לבנותו בעתיד כ"א הוא עומק בהבנין עכשיו, ב. שזהו כדי שנוכל לבנותו תיכף בעתיד אמת: דהנה הפי' ב"כדי לידע איך לבנותו בעתיד" יש לפרש בב' אופנים: א) ידיעה בעלמא שעכשיו יודעים איך יבנוהו בעתיד, שאין בזה ענין בהווה, כ"א הוא כעין ידיעה העתירות, וע"ד לימוד ענין תחה"מ וכיו"ב, שזהו רק ידיעה בעלמא ממה שעתיד להיות, ב. ידיעה איך לבנות, שזהו כעין התעסקות בהדיפתראות לפני הבני' שזהו חלק מהבנ"י".

וזהו פי' השיחה: גדר לימוד הל' ביהב"ח אינו רק ידיעה ממה שעתיד להיות, כ"א זהו חיוב וציווי בבנין ביהמ"ק בהווה, בזה"ז (כמ"ש בסעיף ד'), שענינו הוא שזהו כדי שיהי' מוכן להבנות תיכף כשיבוא הזמן, שעי"ז נעשה זה ממש כחלק מהבנין עצמו גם עכשיו, כי העוסק בהדיפתראות איך לבנותו (בעתיד), זה גופא הוא חלק מהבנ"י.

ועפ"ז יובן עוד ענין: כי לכאו' אי"מ כלל הדוגמאות מתשובה וגירות - כי שם הפי' הוא שאף שחסר פרט א' שהי' צ"ל בזה"ב, אין זה חסרון כלל בזה"ז, ז.א. כשאא"פ לעשות פרט זה אי"ז מעכב כלל משלימות הדבר, אבל בנוגע ללימוד הל' בנין ביהמ"ק לכאורה הפי' הוא שכשחסר הבנין בפועל יש לנו דבר שני במקומו, ואף שאי"ז הבנין בגשמיות, מ"מ זהו גדר בנין ביהמ"ק עכשיו, משא"כ בתשובה וגירות, אין אומרים שיש דבר שני במקום הקרבן, כ"א שאין חסרון זה מעכב, ואיך מביא זה כדוגמא?

אמנם עפכהנ"ל שהלימוד איך לבנות הוא תלך מהבנ"י עצמה מובן הדוגמאות: גם בבנין ביהמ"ק כ"ה, שיש בהבנין בפועל ב' פרטים: א. התחלת הבנין ההתעסקות בהדיפתראוה, ב. הבנין פשוטו כמשמעו וחידוש השיחה הוא שעכשיו שאין לנו פרט הב', מ"מ יש לנו פרט הא', שג"ז חלק מהבנין הוא, ואף שבד"כ צריך הפרט הא' להביא פרט הכ', מ"מ אם אא"פ לבוא לפרט הב', אי"ז מעכב לומר שחסר גם בפרט הא', כ"א יש לנו בשלימות קיום מצות ביהמ"ק (מה שאפשר לנו לעשות), וה"ז כתשובה וגירות, שגם שם, כשחסר הפרט השייך כשיש ביהמ"ק בפועל, אי"ז חסרון כלל.

אבל מה שהוקשה לי אז הוא שע"פ ביאור הנ"ל מוכרח לומר שבלימוד בהל' קרבנות הוא ג"כ עד"ז (שהרי משווה אותו בהשיחה) היינו שמכיון שכדי להקריב קרבנות צ"ל מתחילה הידיעה איך להקריב הנה במובן הרחב גם התעסקות איך להקריב ה"ה חלק מההקרבה, כמ"ש בנוגע לבנין, ולכן כשלומדים הלכות חטאת ה"ז מגדר מצות הקרבת חטאת.

אמנם עפ"ז אי"מ כלל מה שמביא ראי' בהשיחה (שלימוד הל' קרבנות ה"ה גדר הקרבת קרבן) מזה ש"לא יאמר אלא ביום שאין מקריבין לפי שאין מקריבין קרבן בלילה" וכיו"ב - והרי ע"פ הנ"ל אין הלימוד במקום ההקרבה, כ"א זהו התחלת ההקרבה עצמה כפשוטה (במובן הרחב), וזה הרי איצ"ל ביום דוקא, וכמובן בפשטות שגם בזה"ב כשרצה הכהן לידע איך להקריב לא הי' צריך ללמוד ההלכות רק ביום.

שמזה מובן לכאו' שהפי' הוא הלא כנ"ל, כ"א שזהו גדר ההקרבה, וא"כ מובן שעד"ז הוא בהל' ביהב"ח, שאין הכוונה שזהו התחלת הבנין, כפשוטו (במובן הרחב) כנ"ל, כ"א זהו גדר בנין ביהמ"ק, א"כ צלה"ב א. מהו ההסברה בזה (ואף שיש דוגמא ע"ז מלימוד הל' קרבנות הרי גם שם חסר ההסברה)?

ב. מהו הפי' בסעיף ו' שענינו הוא "שיהיה מוכן ושיוכלו לבנות תיכף", וכנ"ל?

ג. איך מתאים להביא דוגמא לזה מענין תשובה וגירות, כשם חסר רק פרט א', דאינו מעכב, אבל כאן אומרים שזהו הבני' עצמה?

והנה בהתוועדות דשמא פ' ראה מברכים חודש אלול (תש"מ) דיבר כ"ק אדמו"ר זי"ע אודות סברא זו, וזהו תוכן (בלתי מוגה):

...בנוגע להמבואר שע"י הלימוד ב"צורת הבית כו'" נעשה ש"בנין ביתי" לא יהי' "בטל".. הי' שקו"ט מהו הפירוש בזה, והיתה סברא בזה שפירושו הוא שהלימוד הוא ע"ד המבואר במדרש אודות בריה"ע שהי' אז הענין של "דיפתראות ופנקסאות", עד"ז הוא בבנין ביהמ"ק, שבלי הדיפת ראות א"א לבנות הביהמ"ק, ולכן נעשה הלימוד בזה חלק (והתחלה) מהבנין.

אבל זהו אינו מבאר איך שה"דיפתראות" הוא חלק בהבנין גופא, אלא שהוא רק הבנה והכשרה להבנין.

אלא הביאור בזה הוא:

בביהמ"ק ישנה שני ענינים: א. ביהמ"ק הגשמי העצים והאבנים ב. המחשבה והכוונת שבביהמ"ק ע"ד הענין של "וכל חכם לב וגו'" שהי' בהמשכה.

כמו שמצינו בכמה מצוות (ראה לקו"ש חל"ג עמ' 110 הערה 51 וש"נ): במצות תפילין: א. עצם הנחת תפילין, ב. הכוונה של שעבוד הלב והמוח, דהכוונה של שעבד הלב והמוח אינו דבר נוסף לעצם המצוה, כ"א חלק מהמצווה גופא (ואם חסר הכוונה ה"ה חסרון בעצם המצוה).

עד"ז במצות ציצית: א. עצם לבישת הציצית, ב. הענין של "למען תזכרו את כל מצותי".

עד"ז במצות סוכה: א. עצם ישיבה בסוכה, ב. הענין של "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל".

ועד"זה הוא בנדו"ד בנוגע להביהמ"ק ששם עצם ביהמ"ק העצם והאבנים וכו', וישנו המחשבה וכוונה בבנין הביהמ"ק "כל חכם לב" שהמחשבה וכו' לבנות הביהמ"ק ה"ה חלק של עצם מצות הבנין.

וכפי שהוא בנוגע להביהמ"ק הגשמי (העצים והאבנים), שכשאדם מביא האבן (או לבינה) הראשון בשביל הביהמ"ק, הרי אע"פ שבנין הבית יהי' לאחר כמה שנים שלאח"ז ישנה להאדם חלק בעצם ביהמ"ק שלמה שנבנה הבית שבעה שנים לאחר שהאדם הביא האבן הראשון הנה גם להאדם הראשון הי' חלק בבנין עצם ביהמ"ק].

עד"ז מחדש ה"תנחומא" שע"י המחשבה - לימוד הלכות ב"צורת הבית כו'", כבר מתחיל עצם בנין ביהמ"ק גופא, ולכן כבר נעשה עכשיו ש"בנין ביתי" לא יהי' "בטל". . עכת"ד.

והנה אף שלא פירש כ"ק אדמו"ר בפירוש, מ"מ מובן איך שזה מתרץ הקושיות, כי מובן שעד"ז הוא בקרבנות, שהלימוד בהל' קרבנות אינו רק לימוד איך להביא הקרבן, כ"א יש בזה גדר הכוונה ומחשבה שבקרבן, והרי ידעו שהכוונה והקרבן ה"ז חלק מהקרבן עצמו, ואולי עוד יותר מבשאר הדברים דלעיל (וכמבואר בכ"מ בלקו"ש ומציין לכ"מ בש"ס וראשונים ראה לדוגמא לקו"ש חי"ז עמ' 12), ולכן אפ"ל שהלימוד בהל' קרבנות הוא חלק מהקרבת הקרבן עצמו [ ואף שבכ"מ מבואר שזהו"ע התפלה "תפלות במקום קרבנות תקנום" מ"מ י"ל שגם בלימוד אודות הקרבן יש בזה כוונת הקרבן (אף שצע"ק בזה, כי הכוונה בהקרבן הוא מה שחושב אודות העבודה רוחנית של הקרבן, ושמה שעושים עם הבהמה הי' צ"ל נעשה עמו וכו', ולא כשחושב אודות ההלכות איך להקריב קרבן, מ"מ י"ל כשלומד במחשבתו ושכלו אודות הקרבן נכלל בזה ההרגש הנ"ל ועצ"ע)] ולכן ה"ז דוגמא לנדון דלימוד הל' ביהב"ח וכ"ה גם בנוגע להדוגמא מתשובה וגירות שגם שם ישנם ב' פרטים אלו: א. מעשה התשובה מגירות הבאת הקרבן, ב. כוונת ומחשבת התשובה והגירות והמחשבה וכוונה בזה הו"ע עיקרי כמובן [בתשובה: ראה אגה"ת פ"א: "מצות התשובה מה"ת הוא עזיבת החטא בלבד" שהו"ע קבלת על להבא במחשבתו (וראה ביאורי הרבי בזה ובכ"מ בהוספות ללקו"ש חל"ט) ובגירות: ראה לקו"ש חל"ג עמ' 29 ובכ"מ], ולכן אפשר להביא דוגמא מזה לנדון דלימוד של הל' ביהב"ח.

אבל עדיין צריך ביאור איך מתורץ מ"ש בסעיף ו' שענינו הוא "שיהי' מוכן ושיכולו לבנות תיכף" שדלכאו' הכוונה שצ"ל בהבנין אין ענינו שצריך לידע איך לבנות, כ"א הו"ע בפ"ע כחלק בהבנין, וא"כ מה הפירוש שענינו שיהיה מוכן ושיוכלו לבנות תיכף".

וי"ל בזה בהקדים שבכלל צלה"ב הדוגמא שהביא כ"ק אדמו"ר מהכוונה שצ"ל בעת קיום מצות תפילין, ציצית וסוכה, דלכאו' הן אמת שהכוונה הוא חלק מהמצוה כענין בפ"ע מ"מ בד"מ שהכוונה היא בעת קיום המצוה ואם מישהו יכוון כל הכוונות ולא יניח התפילין בפועל ולא ילבש ציצית בפועל או לא ישב בסוכה בפועל אי"ז כלום, וא"כ איך אפ"ל שעד"ז הוא בלימוד הל' ביהב"ח כשאין בונים המקדש בפועל, שעכ"פ יש כאן חלק מהבנין, הכוונה בזה? זהו ע"ד מי שיכוון כל הכוונת בלי הנחת תפילין, שלא אמרין שיש לו חלק ממצות תפילין וכיו"ב, רק אם מניח תפילין אז אומרים שחלק ממצוה זו היא גם הכוונה, אבל בלי המעשה אין לו כלום מהמצוה. וא"כ איך אפ"ל שלימוד הל' ביהב"ח שזהו הכוונה בהבנין הוא חלק מהבנין כשאינו בונה בפועל?

ואף שמביא דוגמא ממי שמביא האבן הראשון, שיש לו חלק במצות בנין ביהמ"ק, אף שלא נבנה עד לאחר הרבה שנים הנה שם עושה חלק ממעשה הבנוי' ולא רק כוונה וה"ז ע"ד שאפשר לומר שתיכף כשמתחיל להניח התפילין יש לו חלק במצות תפילין, אף שעדיין לא גמר להניח, כי עשה חלק ממעשה ההנחה, עד"ז כשמתחיל לבנות כבר יש לו חלק במעשה הבני', אבל מה שיש לו הכוונה בלי המעשה איזה חלק הוא מהמצוה?

ומוכרח לומר שכ"ק אדמו"ר לומד שאף שכוונת המצוה בלי המעשה אינה כלום, מ"מ אם יש לו כוונת המצוה כהקדמה להמעשה ואח"כ במהשך להכוונה עושה המעשה, הנה גם הכוונה הקודמת (שהיתה בלי המעשה) נחשבת כחלק מהמצוה [וע"ד מ"ש בשו"ע אדמוה"ז (סי' תקפ"ט סעי' ט') "מי שבא לביהכ"נ כדי לשמוע התקיעות מש"ץ ולצאת י"ח עם הציבור, אע"פ שבשעה ששמע לא הי' לו שום כוונה אלא שמע סתם, יצא, לפי שהוא נגרר אחר מחשבתו הראשונה שהוא לביהכ"נ כדי לצאת י"ח" אף שאינו דומה ממש, כי שם איירי אודות כוונתו לצאת י"ח, ואנן עסקינן אודות הכוונות הפרטיות של המצות, לשעבד המוח והלב בתפילין, למען תזכור את כל מצותי בציצית, ולמען ידעו דורותיכם בסוכה, ופשוט שיש לחלק ולומר שהכוונה לצאת י"ח אפ"ל לפני הפעולה אבל הכוונה פרטית צ"ל בעת מעשה, מ"מ דאין יש כאן].

[ובזה גופא יש לחקור אם זהו רק אם אח"כ בעת עשיית הפעולה יהי' לו ג"כ כוונה אז מצטרפת הכוונה שלפנ"ז עם הכוונה של אח"כ ואומרים שכמו שהכוונה של אח"כ הוא חלק מהמצוה, שהרי הוא בעת קיום המצוה, כן הכוונה שלפנ"ז, אם שגם אם אין לו כוונה אח"כ בעת עשית המצוה, אעפ"כ נגררת המעשה של אא"פ אחר הכוונה שלפנ"ז והכוונה המוקדמת היא חלק מהמצוה, (וכמו שהוא בנוגע הכוונה לצאת י"ח דלעיל) אבל בכל אופן מובן שאף שכוונה גרידא בלי מעשה אינה כלום, מ"מ אם הכוונה היתה כהקדמה למהעשה ואח"כ עשה המעשה, ה"ז חלק מהמצוה.]

ועפ"ז מובן הדמיון לתפילין ציצית וסוכה, כי כמו אצל אלו יש ב' פרטים, המעשה והכוונה והכוונה היא חלק מהמצוה וכשיש לו הכוונה לפני המעשה ה"ז מכ' חלק מהמצוה עצמה, כמו"כ הוא בלימוד אודות פרטי בנין ביהמ"ק שזהו הכוונה שמהבנין שאף שאי"ז בעת הבנין, מ"מ היות וזהו והקצתה להבנין ואח"כ יהי' הבנין בפועל ה"ז חלק מהבנין עצמו.

ועפ"ז מובן מדוע כותב סעיף ו' שענינו של לימוד הל' ביהב"ח הוא "שיהי' מוכן ושיוכלו לבנות תיכף", כי בלא זה אין לומר שהלימוד שהו"ע הכוונה שבהבנין הוא חלק מהבנין כי זהו כוונה גרידא בלי המעשה שאינו כלום אבל אם זהו באופן "שיהי' מוכן ושיוכלו לבנות תיכף", היינו שהוא הקדמה להבנין (ואח"כ יהי' הבנין בפועל) הנה כוונה זו היא חלק מהמצוה.

ומובן הדוגמא ממי שהביא האבן הראשון כי כמו שם הרי זהו חלק מהבנין, אף שלא נגמר על לימוד זמן הזה כמו"כ הכוונה של הבנין כהקדמה להבנין הוא ג"כ חלק מהבנין היות שלפועל יהי' הבנין אח"כ אף שהבנין בפועל נעשה כמה זמן אח"כ, והוא כמו הכוונה בתפילין ציצית וסוכה שנעשה לפני הפעולה שהם חלק מהמצוה אם הם הקדמה להמצוה, והמצוה נעשית אח"כ בפועל.

בלקו"ש חי"ז (עמ' 289) מביא כ"ק אדמו"ר מקור והוכחה להדיעה וסברא ששמיטת קרקעות הוא חובת גברא ולא אפקעתא דמלכא, מהא דיש היקש משמיטת קרקעות לשמיטת כספים בגיטין (לו, א) "וזה דבר השמיטה שמוט בשני שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע כו'". ובחצ"ר מוסיף דהגם זה רק לדעת רבי ולא רבנן, מ"מ פלוגתתם על רבי הוא רק מה שרבי סובר בזמן שאתה משמט קרקע כו' אבל לא על עצם ההשואה דהשמטת קרקע והשמטת כספים.

ולפום ריהטא לא זכיתי להבין הפי', ומנלן דלרבנן אית להו ההיקש רק דלא סבירא להו הלימוד "בזמן וכו'" הלא לזה בא כל ההיקש ואם אינם סוברים דיש זמן דשמיטה הוא מדרבנן א"כ אין כאן ההיקש והשוואה בין שני השמיטות, ובפשטות החידוש של רבי הוא ד"שמוט" הוא יתורא לאתויי שאר שמיטות להיקישא, אמנם רבנן סוברים דאין יתורא דשמוט, [וכן הוא בשו"ת בית הלוי ח"ג סי' א דלרבנן אדרבה שמוט הוא מיעוטא דאין שמיטת כספים ביובל] וכיון דלרבנן שמיטת קרקע מה"ת כדמוכח במו"ק (ב, סע"ב) "אפילו תימא רבנן", וגם שמיטת כספים מה"ת [ראה גם חת"ס דהקשה דא"כ לא סב"ל מתקנת פרוזבול, עיי"ש], א"כ אינם סוברים מההיקש. ולהעיר מחי' 'מים חיים' (להפר"ח) דרבנן חולקים ארבי רק בנוגע שמיטת קרקע ולא שמיטת כספים, אמנם זהו לשיטת הרמב"ם דמפרש ע"ד ר"ת שההיקש הוא שמיטה ליובל עיי"ש.

עוד יש להעיר עמ"ש בהערה 34 דמציין דרבנן פליגי ארבי מרש"י ד"ה בשביעית (גיטין שם) ומרש"י ד"ה רבא (שם לו, ב). והנה ברש"י ד"ה רבא כ' להדיא דרבנן חולקים ארבי, אמנם בד"ה בשביעית אינו כותב זאת להדיא רק שמביא שמ"ש רבי בזמן שאתה משמט קרקע קאי נמי על זמן בית השני שמכיון שאין היובל נוהג לכן גם שביעית אינו נוהג ומביא ע"ז מתלמוד ירושלמי, ואח"כ מביא תו"כ שכ' שאף שאין היובל נוהג מ"מ נוהג שביעית וכ' "ואומר אני שהוא מחלוקת". והנה מש"כ רש"י שיש בזה מחלוקת הוא רק שהירושלמי והתו"כ חולקים, ולכאורה זה בא לשלול פי' התוס' בערכין (לב, ב) דאינם חולקים, ומש"כ התו"כ הוא לא לדין יובל אלא שלא נהגו יובל בחטא עיי"ש. אמנם י"ל וכמ"ש בההערה דרש"י ר"ל מכיון שיש תו"כ דלא כהירושלמי והרי רבי ס"ל כהירושלמי [וג"ז הוא דלא כהבית הלוי הנ"ל דאולי רק הלל דהי' בזמן הבית מוכרח לסבור כהירושלמי אמנם רבי דאיירי בזמן הזה ס"ל כהתו"כ] א"כ התו"כ דחולק על הירושלמי ס"ל כדעת רבנן. וכדומני שב'לאור הלכה' המצויין בהשיחה גם כתב כן.

בלקו"ש ח"ו (עמ' 150) מבאר שלדעת רש"י עה"ת בפ' משפטים (כג, יט) האיסור דבשר בחלב הוא רק כפשוטו: בשר גדי בחלב אמו דוקא, כי אז דוקא יש בזה משום אכזריות. ובלשונו שם: "טעם האיסור איז מצד אכזריות בבעלי חיים". ומוסיף בחצע"ג: "וא"כ מכל שכן שאסור צער שלהם".

ולכאורה הוספה זו - שאינה נוגעת להבנת תוכן השיחה - באה בתור הקדמה לה"יינה של תורה" שמבאר בסיום השיחה, וז"ל: "איינע פון די הוראות וואס מען קען אפלערנען פון דער רש"י: די איינציקע זאך וואס די תורה האט גע'אסר'ט בבישול - איז גדי בחלב אמו. וע"פ האמור לעיל - איז דער טעם - לשלול אכזריות וצער פון בעלי חיים, וואס פון דעם זעט מען אויף וויפל ס'איז חמור דער איסור פון צער בעלי חיים". ומציין בהערה לגמ' ב"מ (לב, ב) ולשו"ע אדה"ז - ששם רואים שאיסור צער בלי חיים הוא מן התורה.

והיינו, שאף שהמדובר בבשר בחלב אינו על צער בעלי חיים (שהרי מדובר לאחר מיתה), אלא רק על פעולה דאכזריות האדם - לומד כ"ק אדמו"ר הוראה משיטת רש"י עד כמה חמור הענין דצער בעלי חיים.

ולכאורה צע"ק, שהרי שיטת רש"י בפירושו עה"ת היא שצער בעלי חיים לאו דאורייתא, והוא בפ' משפטים גופא (כג, ה), שלדעת רש"י אין חובה לפרוק מעל "בהמת נכרי ומשאו של ישראל", וכהשיטה שצער בעלי חיים לאו דאורייתא. וראה לקו"ש חכ"א עמ' 130 הע' 24 בביאור הכרחו של רש"י בפשוטו של מקרא.

ואף שיש לחלק בין צער לצער, עדיין צע"ק איך אפשר ללמוד דוקא משיטת רש"י עה"ת את חומרת הענין של צער בע"ח, כאשר רש"י עצמו סובר שצער בע"ח לאו דאורייתא. ובפרט שכאמור הרי בבשר בחלב מדובר על אכזריות, ולא על צער - וא"כ מה מכריח להיכנס בדוחק בענין זה של צער דוקא. ולא באתי אלא להעיר*.