בלקוטי שיחות חל"ד עמוד 24 ואילך, מבאר איך מתאים המסופר בגמרא שר"ז צם כמה תעניות כדי לשכוח תלמוד בבלי עם האיסור דהשמר לך פן תשכח, ואחרי שדוחה כמה ביאורים, כגון הביאור שהכוונה רק לפלפול ושקו"ט ולא על הדינים מסיק שהאיסור אינו חל כשהדבר נעשה כדי להוסיף בלימוד התורה.

והנה לאחרונה נדפס (בתשורה לנישואי הרסון-דובאוו) מכתב כ"ק אדמו"ר מי"א ניסן תשל"א להרה"ג ר' יצחק דובאוו ע"ה, ושם מפורש ביאור אחר לשאלה זו (בדוגמת ההוה אמינא שבשיחה), וז"ל:

הטבילה בנה"ד - ה"ה לשכוח חיזו כו' ולא העיקר (והמשותף) שבעוה"ז געה"ת וגעה"ע (המצוה וכיו"ב)

וכמו ר"ז דשכח תלמוד בבלי היינו אופן הלימוד ושקו"ט, ולא הדינים וכו' ואדרבה: השוכח ד"א ממשנתו כו'. וק"ל".*

ולא באתי אלא להעיר.

---

*) וראה הערה 35 שם: "אבל מובן שי"ל שב"גמרא" לא נכללו גם ההלכות פסוקות דמימרות אמוראים - כי גדר "גמרא" ("תלמוד") הוא ידיעת טעמים או פלפול, והלכות פסוקות שבגמרא הם בגדר "משנה" (הל' ת"ת לאדה"ז שם ס"א), וא"כ מובן דמ"ש דר"ז שכח "גמרא בבלאה" אין הכוונה להלכות פסוקות אלא רק לטעמים או פלפול". עכלה"ק. והוא מה שתירץ כ"ק אדמו"ר בהמכתב, רק שבהשיחה דחה תירוץ זו מטעם שבהלכות ת"ת (פ"ב ס"י) משמע שהאיסור לשכוח דבר מדברי תורה חל על כל תלמוד בבלי ולא רק על הדינים.המערכת

בגליון הקודם הביא הרב י.י.ק. שי' את הרמב"ם בהלכות עבדים פרק ח' הלכה יז: "כשרבו הניח לו תפלין בראשו", וציין שבגיטין (מ, ב) סתמו "שהניח לו רבו תפילין", וכן בטור ובשו"ע.

והרב הנ"ל רצה לבאר: דזה שהרמב"ם כתב "בראשו" דוקא, הוא, כי רק בתש"ר יוצא כשאחר מניחו עליו, כי בתש"ר העיקר הוא הפועל יוצא, שיהא מונח ולא פעולת ההנחה. (כמ"ש בצפנת פענח על הרמב"ם, וכביאור רבינו בלקוטי שיחות חל"ט ואתחנן (ב)).

(ובקונטרס הרהורי תורה ביארתי בזה החילוק בין ברכת תש"י שמברכים עליו "להניח", ותש"ר - "על מצות", וכתבתי שלפ"ז יומתק דיוק לשון רבינו (היום יום כ' מנ"א): 'מרגיש כובד תש"ר, והידוק תש"י", ע"ש).

ומזה הסיק הרב הנ"ל שבתש"ר אם הניחו לו חרש שוטה וקטן יצא ידי חובתו.

והנה כבר נשאל בזה רבינו (לקו"ש ח"ט עמ' 257, וכן באג"ק חכ"ט עמ' צג. מובא בשערי הלכה ומנהג ח"א עמ' סז) - בנוגע למבצע תפלין שאחר מניח לו התפלין אם יכול המניח לברך (ובפשטות המדובר אינו בשל ראש, אלא בשל יד, שצריך הרגל וכו'). ורבינו השיב שיכול לברך, שהרי האדם מסייע בהפעולה גם כשאחר מניח לו. ורבינו מביא ש"אבוהון דכולהו" הוא כלל הגמרא: "ניקף לוקה דקמסייע בהדיה" (מכות כ, ב).

ולפי הכלל הזה, הרי לא איכפת לן כלל מי מניח לו, הן בתש"י והן בתש"ר, כי העיקר הוא שגם מצד המניח יֵעָשֶה איזה פעולה. וא"כ אין זה שייך כלל לחילוק הרגצובי בין תש"י לתש"ר.

(אבל עדיין יש עוד כמה נפק"מ להלכה בחילוק הרגצובי בין ש"י לש"ר, כשלבוש תש"י כבר מלפני עלות השחר אם יוצא ידי חובתו (ראה ר"ש קלוגר הגהות על פמ"ג סי' כו, שו"ת סת"ם הל' תפלין תשובה ו'), או מי ששכח לברך על תש"י, אם צריך לחלוץ ולחזור לקשור לפני שיברך. אבל הרמב"ם (ברכות פרק יא הלכה ה) לא חילק בזה בין ש"י לש"ר).

וכיון דאתי לידן, יש לדון עוד, בהטעם שתפלין של יד מצוותה דוקא על יד כהה השמאלית.

דהנה בתורה תמימה הקשה (פ' בא, ואתחנן): למה יצאה מצות תפלין מכל שאר המצוות דילפינן גזירה שוה ממצורע יד אזן ורגל ימנית, דפסול בשמאל לענין הקרבה (בחטאת לכו"ע), ולענין חליצה, ולענין נרצע (מנחות י, א).

ויש לומר, שלפי חילוקו של הגאון הרוגוצ'ובי הנ"ל, יש לתרץ קושיית התו"ת, בהיות דבתש"י עיקר המצוה הוא פעולת הקשירה, ולא ההנחה; לכן פעולת הקשירה אכן נעשה בהיד הימני - שקושרו על היד השמאלי.

(אבל כנ"ל, תירוץ זה לא יתאים לפי תשובת רבינו שישנו פעולה ביד שמאל במה שמסייע, וא"צ בכלל קשירה מיד ימינו של האדם).

[ובנוגע למה שבעבד הביא הרמב"ם דוגמא מתש"ר אולי י"ל כי תש"ר הוא כענין כתר "מוכתר בתפילין" (שלכן מכסים או מסירים אותו כשאומרים כתר יתנו לך בר"ח) וכן בשו"ע אדה"ז סי' כז סכ"ד (מהאורחות חיים בשם רב הילאי גאון): אבל תלמיד בפני רבו אין דרך ארץ לגלות התפילין של ראש בפניו שלא ישוה עצמו לרבו ונראה כעזות פנים שהתפילין הן דרך כבוד כמו שאמר הכתוב וראו כל וגו'.עכ"ל. שנראה דרך חירות ולכן יוצא בזה לחירות, ומכ"ז נראה שבתש"ר מראה יותר חירות.

משא"כ בתפלין של יד, הרי לא ניכר כ"כ ענין החירות בפרסום ובריש גלי, ואדרבא דרך תש"י להיות צנוע ומכוסה כמ"ש 'והיו לך לאות, לא לאחרים לאות'.

עוד י"ל בפשטות ע"פ הנוהג היום; שכרגיל בתש"י האדם מניחו בעצמו, ואין מסייע לו אחר זולת בקטן כשמתחיל להניח או חולה ל"ע, אבל בתש"ר הרי נהוג לשאול אדם אחר לדייק ולראות אם התפלה של ראש שלו מכוון באמצע "בין עיניך", ואורחא דמילתא נקט.

(להעיר שטעמים אלו לא יתאימו למש"כ בערוך השלחן (יו"ד סרס"ז, סעי' קי), שכן הדין גם בהלביש לו רבו ציצית)].

בגליונות האחרונות דנו על יסוד מ"ש בלקו"ש ח"ה ע' 228 הע' 3, למה פרץ וזרח בני יהודה בן יעקב לא נשאו ארונו של יעקב הרי תמר אמם היתה בתו של שם ולא כנענית.

ואוי"ל ע"פ מ"ש בלקו"ש חל"ה ע' 184 הע' 39 דמעשה יהודה ותמר מוכיח שלא שמרו השבטים את התורה בהיותם לא במקומם של יעקב אביהם. לפ"ז י"ל דכשם שלא רצה יעקב שלא ישאו מטתו ילדי השבטים שהיו מבנות כנעניות עאכו"כ שלא ישאו מטתו פרץ וזרח שנולדו מיחוד שאילו היה במקום מגוריו לא היה מקובל על יעקב.*

*) אבל ראה גליון תתקצ עמ' 29 שכבר הוקשו ע"ז.המערכת