בשיחות קיץ תשמ"ה התייחס כ"ק אדמו"ר בכאב רב לטענה שהועלתה, שרק בשביל להציל את הספריה כתב כ"ק אדמו"ר הריי"ץ ששייכת לאגו"ח. ולאו אדעתיה. הייתכן לומר ש"נשיא הדור" יאמר דבר שקר ח"ו.

והמשיך כ"ק אדמו"ר וז"ל (מהנחה בלתי מוגה, נדפס בתשורה ה'תשנ"ז): "טענתם היא שבכגון דא אין איסור של אמירת שקר, שהרי מדובר אודות דבר השייך אליו, שאין דרך אחרת להצילו, כי אם, ע"י אמירת דבר שאינו אמיתי, ומכיון שהדבר שלו - אין כאן איסור של אמירת שקר.

והמענה לזה: גם באופן כזה ישנו איסור של אמירת שקר - כפס"ד הרמב"ם1: "אמר לו בוא ועמוד עם העד, ולא תעיד, כדי שיראה הלוה ויפחד ויעלה על דעתו שאתם שני עדים ויודה מעצמו, הרי זה אסור לעמוד ולהראות שהוא עד, אע"פ שאינו מעיד, ועל זה וכיוצא בזה נאמר מדבר שקר תרחק (שמות כג, ז)".

והמשיך הרבי להסביר, שכוונת ההלכה היא אפי' במקרה שהלוה באמת חייב, דהיינו אפי' שהפסק דין לא יהיה "דבר שקר", אלא שהדיבור הוא "דבר שקר", גם מזה צריך להיות "תרחק", וישנו להאיסור. ע"כ מהשיחה.

ולכאו' כן למד רש"י על אתר2 שכתב, "ויהא סבור בעל דין שאתה עד ויודה אמת" וכן כתב הר"ן (שם), "ויודה על האמת". וכן כתב הנמוק"י ב"ק נו, א על הדין השוכר עדי שקר חייב בדיני שמים. וז"ל: "וכתב הרא"ה, מכאן נראה ד... אם היה [הנתבע] מחויב אלא שלא היו [לתובע השוכר עדי שקר] עדים בדבר, אינו חייב, אלא שעובר על מדבר שקר תרחק".

אבל לכאו' השו"ע הביא דין זה (חו"מ סכ"ח ס"א), ונושאי כליו, הסמ"ע, פירש "שמא ע"י פחד זה (העד הנוסף3), ישווה עמו הנתבע שלא כדין שלא היה חייב לו". וכן פירשו באה"ט והנתיבות.

ומשמע מהם אשר דווקא כשהפסק דין יהיה "דבר שקר", ישנו להאיסור. ואינו להאיסור כאשר זהו רק "דיבור של שקר".