הנה כמה וכמה שקו"ט בענין פרסומי ניסא דהדלקת נ"ח (המובא בגמ') - אם הוא חלק מעצם המצוה או דילמא עניינו הוא ענין נוסף אעצם המצוה. והנפק"מ - כשנמצא במקום שאין איש אחר שיוכל לפרסם לו הנס אם יכול לברך על הדלקה זו.

דישנם הסוברים כאופן הא' ומוכיחים מדברי התוס' דאם לא הדליקו עד שכליא ריגלא "... לא מדליק" כיון שאין בזה עוד פרסומי ניסא. כן מוכיחים מהדין דהדליק למעלה מכ' לא יי"ח או ממה דגם בזה"ז (דמדליקים בפנים) אין להדליק בשעה שאין בני הבית נעורים. ולשיטתם: הא ד"מזמן הסכנה ואיליך מניחו על השולחן ודיו" (אע"פ שמצד עצם המצוה היתה התקנה שיפרסם לחוץ) היא תקנה מיוחדת שיועיל הדלקה על שולחן.

ולא כן היא שיטת כ"ק אדמו"ר: דהנה בהוספות לקו"ש חל"ה ע' 318 1 כ' כ"ק אדמו"ר דעיקר ההדלקה הוא עבור הנרות עצמן, ופרסומי ניסא הוא ענין נוסף על עצם הדלקת הנרות וכותב "והגם דארז"ל אשר נ"ח הם לפרסומי ניסא - אין הכוונה בזה שכל עיקרא הוא בשביל פרסומי ניסא, כ"א שיש בהם ענין נוסף, שהם גם מפרסמים את הנס. וראיה לדבר, דגם כשמדליק נרות חנוכה באופן שאין בהם פרסומי ניסא, מקיים את המצוה ומברך עליה"*.

ומוכיח מב' הלכות: א) דבנרות שבת דעיקרם בשביל שלום בית, אם יש כבר נרות באותו שולחן יש מפקפקין בהדלקת עוד נרות (והמיישבין המנהג מסבירין שהטעם הוא משום תוספת אורה), משא"כ בנר חנוכה "נר שיש לה ב' פיות עולות לב' בנ"א". (והגם דהמג"א כותב דיש ליזהר בזה להדליק במקום מיוחד לאלו המדליקין "מהדרין לכ"א", הוא רק משום היכר שיהא ניכר שעצם ההדלקה נעשה ע"י שני בני אדם, אבל לא דחסר בעצם ענין ההדלקה משום שכבר יש אור באותו מקום. (וראה משנ"ב סקי"ב דגם לפי זה, יכולים להדליק במנורות דיש להם ח' פיות זה מקצה מזה, וזה מקצה מזה דבזה יש כבר היכר שנדלק ע"י ב' בנ"א דכבר מואר באותו מקום ע"י אדם אחר)).

ואע"פ שלכאורה היה אפשר לומר שעצם נר המאיר מפרסם הנס (גם אם אין המקום מואר על ידו), נראה שס"ל לכ"ק אדמו"ר דאם פרסומי ניסא ענינו הוא עיקרי במצוה מסתבר שהיה להם לתקן שהנר (לא רק יפרסם בעצם מציאותו שלו, אלא יתירה) שיהיה רושם במקום בו מואר על ידי הנר שנפעל בו ההארה על ידי נר זה.

ב) עוד מוסיף להוכיח: מהא ד"מניח על השולחן ודיו" "הרי רואים שגם אם ההדלקה במקום שאין בו פרסום הנס מברך ומקיים את המצוה"2.

ומציין בהע' 12 לב"י ב"י סו"ס תרעג, רש"ל מג"א, חמד משה, ועוד. והיינו דהא דשקו"ט שם דאין להדליק בזמן שאין בני הבית נעורים אינו משום דעצם המצוה מחייב פרסום הנס, אלא משום שענין ההדלקה מחייב שיהיה בגדר הארה לבנ"א. ולפי"ז יובן שאין קושיית החמד משה על המג"א, מהא דמצינו דאם נמצא בין הנכרים ידליק, דבפשטות נראה שזה בברכה - כיון דמצד ענין "גדר ההארה לאחרים" נראה שמספיק גם אם נמצא בין הנכרים, גם אם נאמר דפרסום הנס מצד ההלכה הוא בעיקר לישראל. (ועוד: ישנה סברא שגם אם אין שום אדם גם נכרי נמצא במקום בו נמצא, כיון שאם היו שם אנשים, היה נר זה מאיר באופן שמאיר לרוב בנ"א הרי"ז מספיק למצוה זו).

והא דאין מדליקין במקום גבוה מעשרים (דלא שלטא בו עינא ואין בו פרסומא ניסא) הוא "שהגדר דהדלקת נר חנוכה הוא באופן כזה שיהא אור המאיר לבנ"א (ולכתחילה צ"ל באופן של פרסום דוקא), ולכן אם הדליקם במקום (או בזמן) שאינם בגדר הארה לבנ"א (ולפרסם הנס), אז אין מקיים המצוה"3.

ויש להוסיף דכוונת הרבי בזה הוא לא מבעיא לדברי הריטב"א דכותב מפורש דשעת "הסכנה" (הוא לא רק סכנה ממש, אלא) כולל גם "סכנת צער או איבה, ... שכשנעשה רוח שא"א להדליקה מבחוץ מדליקה בפנים בביתו". דלדבריו נראה בפשטות דאי"ז תקנה מיוחדת דמשום "צער" ישנו עיקר המצוה, אלא מתאים יותר כדברי הרבי שכיון דענין פרסומי ניסא הוא ענין נוסף בהתקנה, לכן בכה"ג דצער או איבה "דיו" בהדלקה בפנים.

וכן יש להוכיח מדברי הרשב"א בהשקו"ט דהאסור להשתמש לאורה הוא בהשתמשות דקדושה, דאל"כ מה השאלה בגמ' "נ"ח ונר שבת" איזה עדיף ופוסקים נ"ש עדיף, ידליק בפנים ויעלה לכאן ולכאן "...ודיו כדרך שאמרו בשעת הסכנה מניחו על השולחן ודיו", א"ו דהאיסור להשתמש הוא גם בקדושה. ונראה בעליל שסובר ד"מניחו על השולחן" או בכל ענין שאין האפשריות לפרסם הנס "דיו" בעצם ההדלקה.

וכן הוא מפורש ברשב"א שמפרש ""דאי לא אדליק מדליק", דאין הכוונה דלאחרי "כליא ריגלא" אינו מדליק, אלא "שלא עשה המצוה כתקנה דליכא פרסומי ניסא כולי האי, ומיהו אי לא אדליק מדליק ולא הפסיד אלא כעושי מצוה שלא כתקנה...". אלא אפי' לדברי התוס' כאן דאי לא אדליק אינו מדליק (בזמן תחילת התקנה) מ"מ אין הטעם משום דהפירסומי ניסא הוא עיקר התקנה אלא כפנים השיחה, משום דהדלקה שאינו מפרסם אין זה בגדר "הארה" לבנ"א היינו שחסר בנר ולכן אינו יי"ח לדברי התוס'.

אבל לכאו' עדיין צע"ק בלשון איזה ראשונים: א - תוס' ד"ה 'שבנר' "...דנר חנוכה עיקרו לא להנאתו בא אלא לפרסומי ניסא ומשום חביבותא דנס שיכבה אלא מקצה לגמרי למצוה...".

ונראה שאי"ז קשה דעיקר כוונת התוס' שם הוא לשלול שלא בא להנאתו ואינו מצפה מתי יכבה הנר (כבשבת) אלא בא למצוה ולכתחילה בא לפרסום לכן אין הוא מחכה ומצפה לכיבוי הנרות והקצה אותו כו'.

ב - ל' תוס' הרי"ד ד"ה ומהדר דאי לא אדליק "...פי' אי לא אדליק עד שתכלה ... תו לא מדליק דעיקר מצותו היא שיראו הרבים העוברין לפני ביתו ולא משום בני ביתו", שמשמע יותר דפרסומי הנס שיראו בנ"א העוברין בחוץ הוא עיקר המצוה. ויש ליישב בכבפנים השיחה.

ג - אבל ל' המאירי: "...ולאחר מכן לא יצא ידי זמן הדלקתה מפני שהנר צריך להתפרסם לעוברי דרכים והרי כלו". ויש לומר שלשון זה הוא בדיוק כדברי הרבי - שזהו דין בהנר שנר שאינו מתפרסם לעוברי דרכים אינו נר (המאיר).

ב. והנה יש להעיר דלפי"ד כ"ק אדמו"ר אלו, יומתק הא דפוסקים דכבתה אינו זקוק לה הגם דבבהמ"ק כבתה צריך להיות דלוק כשיעורה כל הלילה ואם כבתה צריך לחזור ולהדליקה (כמבואר בתשובת הרשב"א סי' ע"ט בשם תורת כהנים). ויובן ויומתק גם הא דמאז"ל: אע"פ שאם הניח הנר במקום שבוודאי יכבה אינו יי"ח - משום דאין עיקר התקנה כדי שיישאר דלוק לפרסם הנס במשך זמן חצי שעה וכיוצא, (הנפעל) שלכן אם בפועל כבתה אין זקוק לה, אלא שידליק נר (הפעולה) שבכוחו להאיר, וגדרו בהלכה זו היא: מה שבידו להאיר לבנ"א ויתירה מזו, שבכוחו של הנר להאיר ולפרסם הנס ולכן צריך שיהיה הנר בכוח להאיר לבנ"א (למטה מכ"א, בזמן שבנ"א נעורים, עד שאם לא הדליק באופן כזה אינו מדליק).