בשיחת ליל ב' דחג הפסח ה'תשי"ב הובא בתחילת ההתוועדות מה דאיתא בכתבי האריז"ל שאמירת ההגדה צ"ל "בקול רם ובשמחה רבה", ובכלל צ"ל שמחה בליל הפסח וכו', אבל ממשיך שם "ולכן היתה אצלי תמיהה על כך שאצל כ"ק מו"ח אדמו"ר לא היו רואים שמחה בליל הפסח, ואדרבה הי' אצלו ענין של דמעות - ואף שיש גם דמעות של שמחה, אבל בנדו"ד לא הי' ניכר שהדמעות היו של שמחה" (תורת מנחם ח"ה עמ' 119).

ולכאו' יש להעיר ע"ז משיחת אחרון של פסח ה'תשי"ג שמדבר בענין השמחה שצ"ל באחרון של פסח וכו' "וכפי שמצינו אבל כ"ק מו"ח אדמו"ר שבסעודה זו הי' במעמד ומצב של שמחה ("אויפגעלייגט") במיוחד יותר מאשר בכל חג הפסח - מלבד בלילות הראשונים, בעת עריכת הסדרים שגם בהם הי' בשמחה מיוחדת כיון שאיתא בכתבי האריז"ל וכו'" (תורת מנחם ח"ח עמ' 97).

ומפשטות הלשון נראה בשני השיחות שאין המדובר על מקרה מיוחד בשנה מיוחדת וכו', אלא על ההנהגה הרגילה בכל השנים, וכמו"כ בשניהם מדובר לכאו' על מה שהי' נראה לעיני המסובים, והדברים ממש סתרי אהדדי לכאו', וצ"ע (ובכגון דא לכאו' מוטל על המו"ל להעיר ע"ז).