בספר 'יין מלכות' כרך ב' עמ' 510 מבאר כ"ק אדמו"ר את הטעם שכותב הרמב"ם "מ"ע להלוות עניי ישראל", בעוד שבגמרא מפורש (סוכה מט, ב) שגמ"ח בין לעניים בין לעשירים וכו', ומבאר שם לאחר שקו"ט בדברי מפרשים וכו' - עפ"י מ"ש הרמב"ם בספר המצוות שלו שורש ב' שאין למנות במנין המצוות כל מה שלמדו חכמים בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם או מריבוי דקרא (אא"כ פירשו בעצמם שדין זה הוא מה"ת), ומכיון שבתורה נתפרש "אם כסף תלוה את עמי את העני" בעוד שהלוואה לעשירים למדו חכמים מריבוי דקרא ("את עמי"), אין לחשבה בתור מ"ע מה"ת.

ובנוגע לעצם הענין דהלוואה לעשירים סמך הרמב"ם על מ"ש בהלכות דעות "מצוה על כל אדם לאהב את כל אחד ואחד מישראל כגופו ... ולחוס על ממונו", עכתד"ק.

והנה במסכת שבועות (ל, סע"א) איתא: ת"ר וכו' בצדק תשפוט עמיתך הוי דן את חבירך לכף זכות. והובא בסהמ"צ לרמב"ם (עשה קעז): שציוונו לכל הדיינים להשוות בין בעלי דינים שיהיה נשמע כל אחד מהם עם אורך דבריו או קיצורם והוא אומרו יתעלה בצדק תשפוט עמיתך וכו' ובכללה גם כן שיתחייב שידון את חבירו לכף זכות לא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב. וכ"כ בספר החינוך (מצוה רלה). ועוד (שע"ת לר"י ש"ג אות ריח, ועוד).

והקשה הרה"ג המפורסם בחיבוריו הגדולים וכו' ר' יעקב חיים סופר שליט"א (נכדו של בעל 'כף החיים') בספרו 'כרם יעקב' (ירות"ו תשמ"ט) ע' קצב: א) מדוע הרמב"ם בחיבורו הגדול - י"ד החזקה - לא הזכיר כלל ענין זה שמצוה לדון את חבירו לכף זכות, ורק הסתפק בהלכות דעות (פ"ה ה"ז) בקביעה ש"תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דיבורו וכו', ודן את כל האדם לכף זכות כו'". ובהלכות סנהדרין (ספכ"ג) כ' הרמב"ם ז"ל "ולעולם יהיו בעלי דינים לפניך כרשעים וכו' ודון כל אחד מהם לכף זכות". אבל מצוה זו שיתחייב כל אחד שידון את חבירו לכף זכות ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב, לא ראיתי שהזכיר הרמב"ם ז"ל. ב) ולשון ספר החינוך שם "לשפוט בצדק שנאמר בצדק תשפוט עמיתך וכו' ובכלל מצוה זו שראוי לכל אדם לדון את חבירו לכף זכות ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב", עיי"ש. ולשון ראוי שנקט צריך לי עיון, והלא מצוה דאורייתא היא, ומאי ראי' דקאמר, ויש ליישב - עד כאן דברי הרב סופר שליט"א.

ועפ"י דברי כ"ק אדמו"ר שהובאו, אולי ניתן לתרץ על שתי קושיותיו של הרב סופר:

מכיון שבתורה מפורש "בצדק תשפוט את עמיתך" מובן שהמצוה מן התורה היא שהשופטים ישפטו ויתנו פס"ד בצדק, וממילא ענין הוי דן את חבירו לכף זכות הוא פרט נוסף שהוסיפו חכמים ולכן פשוט שאין זה עיקר הענין, ולכן הרמב"ם בספר הי"ד ("הלכות הלכות"), מביא רק לענין בעל דין בהל' סנהדרין (פס"ד), ועד"ז בדרך-אגב בהל' דעות מכיון שת"ח שייך ג"כ לענין פס"ד [וגם לענין דרך ארץ של הנהגת ת"ח כמו שאין מתאים שיצווח וכו'].

ולגבי מה שלמדו חז"ל שקאי על הוי דן וכו', סמך הרמב"ם על המ"ע דאהב"י "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו", ובלשון הירושלמי מה דעלך סאני לחברך לא תעביד - שזה בפשטות כולל ענין של לימוד זכות וכו'.

לפי זה מובן גם לשון החינוך שנקט הענין דהוי דן בלשון ראוי מכיון שאי"ז מ"ע דאורייתא. [משא"כ בספהמ"צ שהוא תיאור כללי של המצוה ולאו דווקא נוגע להלכה].

אבל עדיין צריך עיון (קצת):

בנדו"ד, הרי הרמב"ם בעצמו בספר המצוות כן מוסיף "ובכללה גם כן שיתחייב שידון את חבירו לכף זכות וכו'" ולמה לא הביאו, איפוא, בספר הי"ד?

וי"ל בכמה אופנים (להבא להלן יש לציין לספר כללי רמב"ם בפרק 'ס' הי"ד וספהמ"צ'):

א) דהרמב"ם בספר הי"ד חזר בו ממ"ש בספהמ"צ, - אבל תירוץ זה דוחק הוא שהרי אין להגדיל המחלוקת בין ספהמ"צ לס' הי"ד, ובפרט שגם ס' החינוך שנוקט בד"כ כהרמב"ם מביא גם הוא ענין זה "וראוי וכו'".

ועכצ"ל -

ב) שמכיון שס' הי"ד הוא הלכה - לכן אף שבספהמ"צ שהוא תיאור המצוה וכו' ולאו דוקא הלכה - לכן לא כתב זה אלא לגבי מה ששיך למשפטי הסנהדרין ות"ח שפוסק דינים בין בע"ד וכו'.

ג) אבל באופן שונה מכל הנאמר לעיל (אף כי בדוחק כמובן) י"ל שהרמב"ם אכן סמך בספר הי"ד על מש"כ בספהמ"צ (שמהווה - עיין כללי רמב"ם וש"נ - הקדמה לי"ד).