בגליון האחרון (עמ' 26) הביא הר' י. י. שי' יעקבסאהן מ"ש הרב זוין ז"ל בדברי הרמב"ם הלכות תשובה פ"ב הל"ב - "ובמה היא התשובה שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", והביא הרב זוין מקור לזה מיומא פו, ב, דעבירות שהתוודה עליהם ביוהכ"פ זה יתוודה עליהם שוב ביוהכ"פ הבא אם שנה בהן, ומוכח מדברי הגמרא שם שאם לא התוודה עליהם שוב, לא נתכפר לו על העבירות שעשה בפעם הראשונה ג"כ, עיי"ש.

ועפי"ז תמה הכותב הנ"ל על הא שכ"ק אדמו"ר בשיחותיו (פורים תשמ"ו) מתקשה במקורו של הרמב"ם בזה, והרי לכאורה דברי הרמב"ם מקורם טהור בדברי הש"ס הנ"ל, עיי"ש.

והנה בעצם הראי' מיומא שם, כבר קדמו המבי"ט (בית אלוקים שער התשובה פ"ו), ושם דוחה ראי' זו, דמה שחוזר ומתוודה ביוהכ"פ הבא אין זה בשביל שיתכפר לו עבירות הראשונים שעבר בשנה שעברה (כי גם בלא זה נתכפר לו במה שכבר התוודה ביוהכ"פ שעבר), אלא שיש בוודוי החוזר תועלת לקיום התשובה מכאן ולהבא, שע"י שיזכיר לעצמו שזה לו כבר פעמיים שנכשל באותו עבירה הנה יתגבר ביותר בהחלטתו שלא יחזור לסורו (ובזה מדייק שם המבי"ט לשון הש"ס "יתוודה עליהם שוב", ולא "שישוב עליהם", כי העיקר הוא ההזכרה בפה לתועלת הנ"ל, עיי"ש).

ובעיקר הענין מבואר בהרבה ראשונים שמי ששב בכל לבו ושוב חטא, אין תשובתו נסתרת בזה, והוכיחו זאת מכמה מקומות (עי' דרשות הר"ן דרוש ו', אמונות ודעות להרס"ג, חיבור התשובה, להמאירי מאמר א' פ"ט ועוד, וכן מפורש בתניא פי"א ועי' איגרת התשובה פ"ו).

ובשיחת פורים שם הוכיח את זה מסיפורי תנ"ך אודות בנ"י שכששבו בכל לבם הצילם הקב"ה מצרת אויביהם, וכשחזרו וחטאו נפלו שוב ביד איביהם וחוזר חלילה (וכן הוכיח מזה המאירי בחיבור התשובה מאמר א' פ"ב).

ובהכרח לומר שדברי הרמב"ם "שיעיד עליו יודע תעלומות..." מדברים בדרגא נעלית בתשובה, והגמרא ביומא אינו שייך לזה כלל וכמ"ש המביט.

ב. הנה הר' הנ"ל ממשיך שם להקשות, דלמה לא ניחא לי' לרבינו לפרש דברי הרמב"ם דכוונתו אינו שבפועל לא ישוב לעולם לחטא זה, אלא שבמצבו עכשיו מופרך אצלו מכל וכל לשוב לחטא זה, ומביא בשם הגר"ש שקאפ ז"ל שביאר כן דברי הרמב"ם (ועי' בספר המפתח להרמב"ם בהל' תשובה שם שמציין לכמה מבעלי המוסר האחרונים שביארו דברי הרמב"ם כן).

אך פלא על הר' הנ"ל שמביא שיחת פורים תשמ"ו ולא ראה שכ"ק אדמו"ר בהשיחה שם העלה סברא זו ואח"כ דוחה ביאור זה בשתי ידים, דמלשון הרמב"ם "...שלא ישוב לחטא זה לעולם" משמע שבפועל לא ישוב לזה, עיי"ש בארוכה.

ועוד, דאם כוונת הרמב"ם היא לבאר עומק התשובה בלבו של האדם השב, מה נתוסף בזה שהקב"ה יעיד עליו, הרי זה ששב בעומק לבבו יודע זאת בעצמו, והי' לו להרמב"ם לומר דמה הוא התשובה, כשיודע בעצמו שאינו מסוגל לעבור ע"ז שוב.

ובכלל כל דברי הרמב"ם בזה מיותרים לגמרי (לפי' הנ"ל), שהרי כבר כתב לפנ"ז "שיעזוב החוטא . . ומתנחם על שעבר", והרי באם מתחרט באמת על מה שעבר, ברור שבמצבו אז מופרך אצלו חטא זה לגמרי, וממ"ש הרמב"ם "יודע תעלומות" (ולא תעלומות לב, כלשון הפסוק תהלים מד, כב) נראה שמדובר כאן בדבר שנעלם מעיני כל חי, כולל גם האדם השב עצמו, ועכצ"ל שיש כאן עדות על מה שעתיד להיות.

ג. מה שהקשה הר' הנ"ל אמאי לא הביא הרמב"ם הדין דאם שנה בהן צריך להתוודת יוהכ"פ אחר, הנה דבריו אינם מובנים, דהרי הרמב"ם פוסק שם כראב"י דאפי' אם לא שנה יחזור ויתוודה, וכ"ש וק"ו שחייב להתוודות כששנה בהן, ואין צורך לפרט זה.

ד. בנוגע למה שמשתמש הרמב"ם בלשון "יודע תעלומות" ולא יודע עתידות, אולי י"ל בזה, שהלשון יודע עתידות משמע שיודע מה שיהיה בפועל, אך לפי"ז קשה דנשללת עי"ז הבחירה אצל האדם (וכקושיית הלח"מ שם). וידוע הביאור בזה בדא"ח שמצד דעת עליון אין סתירה בין ידיעה ובחירה (מליבא לפומא לא גליא), ולכן כתב הרמב"ם הלשון "יודע תעלומות", שהיא בחי' דעת עליון.