ב'הערות וביאורים' גליון תשצז (עמ' 29) הביא הת' ח.מ.ל. את דברי כ"ק אדמו"ר בקיץ תשמ"ה (מהנחה בלתי מוגה) שאפי' במקרה שאין דרך לאדם להציל ממונו כי אם ע"י אמירת שקר ג"כ אסור לאדם לומר שקר כיון שצ"ל "מדבר שקר תרחק" גם במקרה שלפועל יהא הפסק אמת.

ובהנחה שם הביאו שהרבי קישר זה עם הרמב"ם בהלכות עדות (פי"ז ה"ו) ש"אמר לו בא ועמוד עם העד ולא תעיד כדי שיראה הלוה ויפחד ויעלה על דעתו שאתם שני עדים ויודה מעצמו הרי זה אסור לעמוד ולהראות שהוא עד אע"פ שאינו מעיד ועל זה וכיו"ב נאמר מדבר שקר תרחק".

והעיר הת' הנ"ל שלכאו' בנו"כ השו"ע (חו"מ סכ"ח ס"א) פי' הלכה זו שע"י שיבוא העד הנוסף יפחד ויודה שלא כדין. אבל באם לא היינו חוששים לחיוב שלא כדין לא היינו לכאו' אוסרים לדבר שקר. ובא"כ מנ"ל שג"כ באם ודאי יצא פס"ד אמת מ"מ אסור לשקר.

ואולי י"ל שמקור דברי רבנו הם מהמבואר ברמב"ם סוף הלכות טוען ונטען שכתב "אסור לאדם לטעון טענת שקר כדי לעות הדין או כדי לעכבו כיצד ... היו שלושה נושין מנה באחד וכפר בהם לא יהי' אחד תובע ושנים מעידים וכשיוציאו ממנו יחלוקו ועל דברים אלו וכיוצ"ב הזהיר הכתוב ואמר מדבר שקר תרחק".

הרי נמצאנו למדים שלשיטת הרמב"ם ג"כ באם יצא פסק דין אמת מ"מ צריך האדם להתרחק אפי' מדבר שקר.

אלא שבזה מיושב מקור הדין שאסור לשקר אפי' שהפסק דין יצא אמת, אבל לכאו' הרמב"ם שציין אליו רבנו הרי אותו אפשר לפרש ג"כ כפירוש נו"כ השו"ע, שהרי כדברי הסמ"ע שם באם אין חשש שיודה בשקר הרי אין כלל מקום לחשש, שהרי (העד לא מעיד כלל בשקר וג"כ) לא יצא שום עיוות דין באם יעמוד ליד העד הנוסף ולא יגיד מאומה, שהרי באם באמת חייב יודה ובאם לא ישתמט העד הנוסף מלהעיד וכו', משא"כ במקרה שהיו שלושה נושין וכו' הנ"ל הרי שם יוצא עיוות מסוים בדין שהרי אמנם הפס"ד שחייב אמת הוא, אבל זהו עיוות דין שגורמים שב"ד יוציא ממון ע"פ עדים שפסולים להעיד בזה (כיון שהם עצמם הנושים).

אבל לכאו' ג"כ בעצם שייכות דין זה לנדו"ד עדיין צ"ע שהרי דין זה שאסור לשקר ג"כ במקרים כנ"ל, י"ל שנאמר רק בב"ד. שהרי טעם דין זה הוא שלא יצא עיוות בפסקי ב"ד ועיין ברמב"ם מהדורת פרנקל (במ"מ שבסוף הספר) שיש שדייקו כך מהרמב"ם הנ"ל*.