ראיתי בגליון הקודם [תתל] שהאריך העורך הר' אברהם יצחק ברוך שיחי' גערליצקי בדין חיוב ברכת הנהנין, והביא דברי ה'אבני נזר' שהברכה היא חיוב גברא ולא משום מעילה. והביא ראיה מבעל קרי שאוכל בלי ברכה, ואי הוי בה משום איסור מעילה, אף מדרבנן יהא אסור לאכול עד שיטבול. א"ו מצוה בעלמא לברך, וכשאסור לברך לא רמיא חיובא עליה, עיי"ש.

ולפי דברי ה'אבני נזר' יובנו דברי הגמ' בברכות (לה, ב), "כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל". ועי' במהרש"א ולמה לא פירש דנושל ממש את המאכל, דהא קודם ברכה הוי של גבוה. ולפי הנ"ל א"ש, דאין איסור אלא על הגברא, וכשאינו מברך, גוזל רק את הברכה שמחויב בה.

ובשיעורי בכולל חב"ד באוסטרליה בשנת תשנ"ב, אמרתי בזה, דהנה איתא בברכות (לה, א) "הנהנה מעולם הזה בלא ברכה מעל . . כאילו נהנה מקדשי שמים", ולאחר הברכה נתן השי"ת הארץ לבני אדם. והקשה המהר"ל בספרו 'נתיבות עולם נתיב העבודה' פ"ד איך הברכה מוציאה הפרי לחולין ע"י פדיון, ומה פדיון הוא זה, שבכל הקדש היוצא לחולין הפדיון עושה שחלה הקדושה על דמי פדיונו, ובברכה ל"ש זה, עיי"ש.

ואפשר לומר, שהברכה אינה בגדר פדיון, דאין הברכה פועלת על המאכל להוציאו מרשות גבוה, אלא שהברכה פועלת היתר על הגברא, דהותר לו ליהנות משל הקדש. וע"ד 'כהנים משלחן גבוה קא זכו', שהברכה מתירה לאדם ליהנות משלחן גבוה, ואין הברכה פועלת על החפצא. ולכן בבעל קרי שאסור לו לברך, הפקיעו ממנו חובת ברכה והותר לו לאכול משלחן גבוה גם בלא ברכה.