בא' משיחות כ"ק אדמו"ר בשנת תשט"ו [נעלם ממני עתה המקור בדיוק] סיפר על כ"ק רבינו ה'צמח צדק' שהתבטא על גודל הכרתו הטובה למלמד שלימדו א"ב, באומרו שאת שאר הענינים שלימדוהו בהמשך דרכו, היה מסוגל ללמוד בכוחות עצמו משא"כ את הא"ב וכו', ע"כ תוכן הדברים.

והנה החיד"א בברכי יוסף (סי' מב ס"ק ל') הסתפק במי שהיה לו רב שלימדו א"ב ומקרא, שכן לא ידע יותר, אם חייב לנהוג בו דין אבילות של תלמיד לרב. והביא בשם הרדב"ז (סי' ב'קנ) שהסיק שאין חייב לנהוג בו כבוד, אם כי הברכי יוסף בעצמו פסק שמכל-מקום ראוי לנהוג בו איזה כבוד.

ולכאורה, לפי הצמח צדק הרי בוודאי כיון שא"א בלא אותו המלמד שלימד א"ב הרי פשיטא שצריך לנהוג בו כבוד (גדול) של תלמיד לרב.

אבל באמת פשוט שיש לחלק, כי [נוסף ע"ז שהמלמד עליו דנו פוסקים הנ"ל הוא כזה שבעצמו לא ידע יותר (מא"ב ומקרא), הרי] שאני הצמח צדק שבעצמו הי' מסוגל ללמוד כל התורה (מלבד הא"ב) ולכן עיקר דין רבו מובהק (אם שייך בכלל) ה"ז אצל אותו מלמד.

משא"כ שאר בני אדם שצריכים למלמדים (רבים) נוספים - תו לא הוי אותו המלמד (דא"ב) רבם מובהק כלל. וק"ל.