בשיחות קייץ תשל"ו (כ' אב ועוד) נתבאר באריכות הטעות בדברי האומרים שההצלה אז באנטבה לא היתה נס מן השמים משום שלא נעשית ע"י שומרי תורה, ואז הביא רבינו כמה הוכחות לדבר שבעניני הצלת נפשות אין צורך שהרופא וכו' יהי' ירא שמים, והביא את דברי הגרי"ז מבריסק בזה וכו'. וגם שאל אז ג' שאלות וכו'. ונקודת הדבר, שברור שהי' נס וצריכים לברך על זה וכו'.

והעירני חכם אחד מדברי האלשיך על מגילת אסתר (ב,ז), שכתב (תוכן הדברים, נעתק מקיצור אלשיך) "ואם אמרנו שלא היתה אסתר צדקת איך עשה הקב"ה נס על ידה, אמנם אין ספק כי מאשר הראנו יתברך את כל הגדולות אשר עשה על ידה כולנו חייבים להודות כי צדקת גמורה היתה". ומשמע מזה לכאורה, שהקב"ה עושה נסים ע"י צדיקים בלבד.

ולכאורה מלבד זה שאין להביא ראי' מן האלשיך להלכה (ולהלכה גם במקום שיש צורך בנס מן השמים יש ללכת לרופא או מומחה בדבר על פי טבע גם אם אין בו יראת שמים), אפשר לחלק בין נידון זה לנידון דידן בכמה פרטים, דהיינו שבאסתר הי' זה נס גדול של הצלת כלל ישראל (ולא הצלה דפרטים), ולאידך יש מקום לומר, שבנידון דידן כאשר אלה שמסרו נפשם על ההצלה העמידו את עצמם בסכנת נפשות להציל אחרים הרי בזה גופא יצאו מכלל "לא צדיקים" (על כל פנים לענין זה). [אך חילוק זה יש לדחות, כי גם אסתר העמידה את עצמה בסכנת נפשות, ואם כן כיצד למד האלשיך שהיתה צדקת גמורה]. ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה עוד.

בגליון יט (ש"פ קרח-ג' תמוז) העיר הת' ד.ה.ז. על השיחה של ג' תמוז תשי"ג, שמבאר ב' האופנים בקידושין כסף שטר וביאה, איך שהם בהקידושין בין הקב"ה וכנסת ישראל שהם תורה ומצוות שבנכסיו ומצוות שבגופו, שעל כך נפעל הקידושין בין הקב"ה וכנס"י שענינה ג"כ דאסר לה אכולי עלמא וכו' כמבואר שם בארוכה.

והנ"ל כתב שהרבי מבאר "שכמו שהאשה נקנית בקידושין בג' דרכים כך גם ברוחניות יש ג' דרכים שכנס"י קונה, כביכול, את הקב"ה". ומקשה ע"ז שהרי בקידושין בפשטות האיש קונה את האשה, ומהשיחה משמע שברוחניות זה הפוך שהאשה קונה את האיש? וע"ש מה שרצה לתרץ.

והנה מה שכותב שבהשיחה מבואר שברוחניות האשה (כנס"י) קונה את האיש (הקב"ה) - זה לא כתוב בהשיחה בשום מקום, וכנראה כוונתו דלפי תוכן הביאור בהשיחה שהקידושין נפעלים ע"י תורה ומצות, שזהו ענינים שאנחנו עושים ומקיימים, יוצא לכאורה שהאשה - כנס"י עושה הקידושין, וע"ז מקשה כנ"ל.

אבל נראה ביאור הדברים, דהנה עצם ענין הקידושין בין הקב"ה וכנס"י נפעל מיד בשעת מ"ת "ביום חתונתו, זה מ"ת" שאז הי' הענין של ובנו בחרת וכו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' (כמבואר בהשיחה בס"ד) דהיינו עוד לפני שיש הענין של לימוד התורה וקיום המצוות בפועל יש כבר ענין הקידושין ע"י עצם הענין שהקב"ה נתן לנו את התורה והמצוות, ואנא נפשי כתבית יהבית, אז ער האט זיך אריינגעגעבן אין דעם, שבזה הוא קישר את עצמו אתנו, ובפרטיות הוא הג' האופנים שמבאר בהשיחה, לימוד התורה, מצוות שבנכסי האדם ומצוות שבגופו. שעצם הקידושין נפעלו ע"י עצם הדבר שניתנו לנו הדברים האלו שהם הקשר עם הקב"ה. ואח"כ ע"י שעוסקים בפועל בלימוד התורה וקיום המצוות מתגלה ומתפתח הקשר הזה בגילוי יותר, אבל גם אז הקשר שנפעל עי"ז עם הקב"ה אינו מצדנו אלא מצד הקב"ה, שהוא הכניס את עצמו בהתומ"צ, שעי"ז התורה שאנו לומדים היא תורת ה', והמצוות שעושים הם רצונו ית'.

ובתוספת ביאור, דהקידושין ברוחניות אינם רק הסיבה שמביא את האישות הקשר, אלא שהם עצמם הם הקשר ביננו והקב"ה [ועי' ג"כ בלקו"ש חלק יא, תצא ג, לגבי קידושי כסף, שמבואר ג"כ שהכסף "אהבה" זהו הקשר בין הקב"ה וכנס"י] והרי ענין הקשר והיחוד שיש בהתומ"צ, שעל ידם מתקשרים עם הקב"ה, הוא לא מצידנו אלא מצד הקב"ה, שזהו תורתו ומצוותיו, ועי' בסה"מ מלוקט חלק ד עמ' רפה לגבי מצוות, "דזה שע"י קיום המצוות נמשך עצמות אוא"ס הוא לא מצד ענינו של האדם המקיים את המצוות אלא מפני שהמצוות הם רצון וציווי העצמות". - שם מחלק בין מצוות ותורה, אבל מובן שבכללות הענין גם בתורה זה מה שהתורה שאחנו לומדים הוא תורתו של הקב"ה, הוא מפני שהוא נתנה לנו והכניס את עצמו בזה*.

ולפ"ז מובן שגם הקידושין שבין הקב"ה וכנס"י הוא באופן שהקב"ה מקדש אותנו, כמו בקידושין בגשמיות שהאיש מקדש את האשה, ומתורצת קושיית הנ"ל.