בשיחות קודש תשל"ב ח"ב, בשיחת אור לה' סיון - ערב חג השבועות תשל"ב, עמ' 273 אמר כ"ק אדמו"ר זי"ע, וזלה"ק: בדוגמא ווי מען זאגט ביי אידן, כידוע דער ווארט פון בעש"ט, אז עס איז דא דריי ענינים וואס איז זיי איז קיין נפק"מ ניט צו לשמה אדער שלא לשמה, און איינע פון די דריי ענינים איז צדקה, ע"כ הנוגע לעניננו.

ותמוה דהנה בכל המקומות שהובא מאמר זה (ראה לקו"ש ח"ג עמ' 908, ולקו"ש ח"ב עמ' 266, ובשיחות קודש תשל"ד ח"ב עמ' 10, והתוועדויות תשמ"ג ח"ג עמ' 1453. וראה ג"כ ספר בעש"ט יתרו סעיף יד הערה יט) - הובאו רק ב' ענינים והם צדקה ומקוה.

וודאי אם מי מהקוראים הנכבדים שי', ראה או שמע ע"ד ענין השלישי בזה - ודאי יאיר בזה.

בס' "בצל החכמה", עמ' 151 ואילך, בשיחת "כ"ק אדמו"ר שליט"א בעת ביקור הרה"ג רפמנ"א שליט"א", דובר בארוכה אודות מבצע כתיבת ס"ת הכלליים.

ושם, אות טז (עמ' 163):

"הגרפ"מ שליט"א: האם החיוב דכתיבת ס"ת מוטל גם על נשים? . . האם היתה ההוראה שגם נשים ובנות ירכשו אותיות בס"ת?

"כ"ק אדמו"ר שליט"א: איתא בשו"ע "נשים מברכות ברכת התורה, שהרי חייבות ללמוד מצות שלהן לידע היאך לעשותן..."

"...ומאחר שהנשים חייבות בלימוד התורה . . ובברכת התורה - מדוע שלא יהי' להן אות בס"ת?!"

ויש לציין לשו"ת שאג"א סי' לה, דשקו"ט שם אי נשים חייבות במצות כתיבת ס"ת. דתפס בפשטות דמצות ת"ת (דנשים פטורות ממנה), ומצות כתיבת ס"ת, לאו הא בהא תליא, "ותרי מילי נינהו דלא שייכי אהדדי כלל". (ותמה על הרמב"ם, שבסה"מ כתב שנשים אינן חייבות במצות כתיבת ס"ת, עיי"ש).

ואח"ז כתב, "מ"מ הא כתבו רבוותא דנשים מברכות בה"ת הואיל וחייבות ללמוד מצות הנוהגות בהן וכמש"כ הב"י . . א"כ ה"נ אין לנו טעם לפטור את הנשים ממצוה זו".

והיא אותה סברא שאמר כ"ק אדמו"ר זי"ע, שהיות וחייבות הן בבה"ת, משום לימוד מצוותיהן, לכן חייבות גם בכתיבת ס"ת (ומכאן - לרכישת אות בס"ת כללי).

ב'הערות וביאורים' גליון תשצז (עמ' 29) הביא הת' ח.מ.ל. את דברי כ"ק אדמו"ר בקיץ תשמ"ה (מהנחה בלתי מוגה) שאפי' במקרה שאין דרך לאדם להציל ממונו כי אם ע"י אמירת שקר ג"כ אסור לאדם לומר שקר כיון שצ"ל "מדבר שקר תרחק" גם במקרה שלפועל יהא הפסק אמת.

ובהנחה שם הביאו שהרבי קישר זה עם הרמב"ם בהלכות עדות (פי"ז ה"ו) ש"אמר לו בא ועמוד עם העד ולא תעיד כדי שיראה הלוה ויפחד ויעלה על דעתו שאתם שני עדים ויודה מעצמו הרי זה אסור לעמוד ולהראות שהוא עד אע"פ שאינו מעיד ועל זה וכיו"ב נאמר מדבר שקר תרחק".

והעיר הת' הנ"ל שלכאו' בנו"כ השו"ע (חו"מ סכ"ח ס"א) פי' הלכה זו שע"י שיבוא העד הנוסף יפחד ויודה שלא כדין. אבל באם לא היינו חוששים לחיוב שלא כדין לא היינו לכאו' אוסרים לדבר שקר. ובא"כ מנ"ל שג"כ באם ודאי יצא פס"ד אמת מ"מ אסור לשקר.

ואולי י"ל שמקור דברי רבנו הם מהמבואר ברמב"ם סוף הלכות טוען ונטען שכתב "אסור לאדם לטעון טענת שקר כדי לעות הדין או כדי לעכבו כיצד ... היו שלושה נושין מנה באחד וכפר בהם לא יהי' אחד תובע ושנים מעידים וכשיוציאו ממנו יחלוקו ועל דברים אלו וכיוצ"ב הזהיר הכתוב ואמר מדבר שקר תרחק".

הרי נמצאנו למדים שלשיטת הרמב"ם ג"כ באם יצא פסק דין אמת מ"מ צריך האדם להתרחק אפי' מדבר שקר.

אלא שבזה מיושב מקור הדין שאסור לשקר אפי' שהפסק דין יצא אמת, אבל לכאו' הרמב"ם שציין אליו רבנו הרי אותו אפשר לפרש ג"כ כפירוש נו"כ השו"ע, שהרי כדברי הסמ"ע שם באם אין חשש שיודה בשקר הרי אין כלל מקום לחשש, שהרי (העד לא מעיד כלל בשקר וג"כ) לא יצא שום עיוות דין באם יעמוד ליד העד הנוסף ולא יגיד מאומה, שהרי באם באמת חייב יודה ובאם לא ישתמט העד הנוסף מלהעיד וכו', משא"כ במקרה שהיו שלושה נושין וכו' הנ"ל הרי שם יוצא עיוות מסוים בדין שהרי אמנם הפס"ד שחייב אמת הוא, אבל זהו עיוות דין שגורמים שב"ד יוציא ממון ע"פ עדים שפסולים להעיד בזה (כיון שהם עצמם הנושים).

אבל לכאו' ג"כ בעצם שייכות דין זה לנדו"ד עדיין צ"ע שהרי דין זה שאסור לשקר ג"כ במקרים כנ"ל, י"ל שנאמר רק בב"ד. שהרי טעם דין זה הוא שלא יצא עיוות בפסקי ב"ד ועיין ברמב"ם מהדורת פרנקל (במ"מ שבסוף הספר) שיש שדייקו כך מהרמב"ם הנ"ל*.