נחלת הר חב"ד, אה"ק
בשיחת כ"ק אדמו"ר זי"ע ש"פ קדושים תשכ"ה דן במ"ש קודם הציווי "קדושים תהיו וגו'" שבהתחלת פרשתנו, שבאה הקדמה - כמו בכו"כ פרשיות בתורה - "וידבר ה' אל משה לאמר". ולאחרי כן באה הקדמה נוספת - שבזה נבדלת פרשה זו משאר פרשיות התורה - "דבר אל כל עדת בני ישראל".
ועל זה מפרש רש"י - בהעתיקו את התיבות "דבר אל כל עדת בני ישראל" - "מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל", לכל בני ישראל, שלכן נאמר "דבר אל כל עדת בני ישראל".
כלומר: כל שאר פרשיות התורה אמרם משה רבינו לכל בני ישראל לאחרי שאמרם לאהרן ובניו והזקנים, כפי שפירש רש"י מ"ש בפ' תשא "ואחרי כן נגשו כל בני ישראל ויצום גו'", "אחר שלמד לזקנים חוזר ומלמד.. לכל ישראל", "כיצד סדר המשנה, משה הי' לומד מפי הגבורה], נכנס אהרן שנה לו משה פרקו, נכנסו בניו כו', נכנסו זקנים כו' (ורק אח"כ) נכנסו כל העם כו'"; משא"כ פרשה זו אמרה משה מלכתחילה "בהקהל", "אל כל עדת בני ישראל" יחדיו.
ומוסיף רש"י לבאר הטעם ש"נאמרה פרשה זו בהקהל", דלא ככל שאר הפרשיות - "מפני שרוב גופי תורה תלויין בה".
ומקשה על פירוש רש"י זה כמה קושיות, עיי"ש, ומבאר דהטעם שנאמרה פרשה זו במעמד כל ישראל הוא כיון שבפרשה זו תלויין כמה גופי תורה (שנאמרו כבר לפני זה), כיון שבפרשה זו נתפרש איך לקיים את רוב גופי תורה שנאמרו לפני זה.
ולדוגמא: בנוגע ל(כיבוד ו)מורא אב ואם - שהוא עיקר בתורה ("גופי תורה") כנ"ל - הרי לולי פרשה זו הי' מקום לומר שגם כאשר אביו יאמר לו חלל את השבת צריך לשמוע לו [ולכן "סמך שמירת שבת למורא אב ("איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו"), לומר אע"פ שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו'], ונמצא, שקיום הציווי של כיבוד ומורא אב ואם "תלוי" בפרשה זו, שעל ידה יתקיים ציווי זה כפי רצון העליון, ולא באופן הפכי ח"ו.
ועד"ז בנוגע להציווי דקרבן שלמים - שגם הוא עיקר בתורה כנ"ל - ש"תלוי" בפרשה זו, שבה נתבארו כו"כ פרטים באופן קיום הציווי שיהי' כפי רצון העליון, ולא באופן הפכי ח"ו. וכן הוא בנוגע לכו"כ גופי תורה שנזכרו בפרשה זו.
"וכיון ש"רוב גופי תורה תלויין בה" - לכן "נאמרה פרשה זו בהקהל": אילו היו נאמרים בפרשה זו גופי תורה חדשים - לא הי' איכפת שכל בני ישראל ישמעו ציוויים אלו לאחרי שמשה יאמרם תחילה לאהרן, לבניו ולזקני ישראל, ורק לאח"ז יאמרם לכל בני ישראל;"
אבל כיון שבפרשה זו תלויין רוב גופי תורה, היינו, שפרשה זו באה לבאר ולהבהיר בנוגע לציווים שכבר נאמרו לפנ"ז שאופן קיומם יהי' כדבעי, ולולי פרשה זו עלולים לקיימם באופן שהוא היפך רצון העליון, ובפרט שהמדובר אודות ציוויים שהם עיקרים בתורה, "גופי תורה", ובזה גופא (לא רק ענינים אחדים, אלא) "רוב גופי תורה" - אזי אי אפשר להמתין עד שמשה ילמד פרשה זו לאהרן, ואח"כ לבני אהרן, ואח"כ להזקנים - שהרי בינתיים עלולים בני ישראל לעשות "רוב גופי תורה" באופן שהוא היפך רצון העליון ח"ו. ולכן, כאשר נאמרה פרשה זו ע"י הקב"ה - הוצרך משה לאמרה תיכף ומיד "בהקהל", במעמד כל בני ישראל.
והנה מ"ש דגבי גופי תורה חדשים לא איכפת לן שכל בני ישראל ישמעו הציוויים לאחרי שמשה אמרם תחילה לאהרן לבניו ולזקנים - צריך להבין למה לא יהי' איכפת לן? והרי זה יכול להביא לידי ענין של קלקול, כיון שברגע שמשה אמר גופי תורה "חדשים לאהרן וכו'" הרי נתחייבו בזה כל בני ישראל, ואם טרם שמעו זאת בנ"י ממשה הרי יכולים לעבור עליהם עד שילמדו אותם ממשה?
ואם תאמר שבאמת אין לחשוש ע"ז, כיון דשאר בני ישראל בעצם לא יהיו חייבים על דינים אלו עד שילמדו אח"כ ממשה [ואהרן ובניו וכו' יתחייבו בהמצות מעט זמן לפני שאר בני ישראל], אם כן קשה להיפך, דלמה אי אפשר להמתין עד שמשה ילמד פרשה זו - של אופן הקיום של רוב גופי תורה שכבר נאמרו בפרשיות שלפנ"ז - לאחרי שמשה ילמדם תחילה לאהרן לבניו ולזקנים, והרי אין לחשוש שבינתיים עלולים בני ישראל לעשות "רוב גופי תורה" באופן שהוא היפך רצון העליון ח"ו, שהרי עדיין טרם נצטוו ע"ז?
- ואם אכן נצטוו ע"ז תיכף כשלמד משה את אהרן וכו', א"כ מאי שנא ה"גופי תורה" עצמם שאין חוששים ע"ז שעלולים לעבור עליהם מחמת חסכון ידיעתם?
והנראה בזה לבאר בהקדם מ"ש באור החיים פק' [ריש פרשתנו - שציין לשם בהערה 3] להסביר התועלת שקודם לימד משה לאהרן לבניו ולזקנים ואח"כ לשאר בני ישראל וז"ל:
"הנה במה שנעמוד על עקרן של דברים למה משה נהג בכל המצות בסדר זה, ולא היה שונה לכולם יחד ד' פעמים וכו', אלא הטעם הוא לא' מב' דברים, או לעשות כבוד להדרגת ישראל כבוד לאהרן כבוד לבניו כבוד לזקנים ואחר כך לישראל, או לצד שכל אחד למד בפני עצמו מפי משה כשיחזור אהרן לבניו וכשיחזרו בניו לזקנים והזקנים לישראל מאמצעות זה יהיה ניכר ונרגש אם יש השתנות בנשמע בין הכתות כשיחזרו הדברים זה לזה, מה שלא היה הרגש זה אם היו כולם שומעים מפי משה הד' פעמים, ודבר זה יושכל בלב שומע. אם כן לב' הדרכים יותר נכון לעשות בסדר זה גם במצוה זו, בין לטעם לעשות כבוד לאהרן כו' למה יגרע כבוד אהרן וכו' כאן, בין לטעם שיכון הדברים לשומעים אדרבה כאן יצטרך להיות הדבר יותר לצד שהם גופי התורה. ואם לצד שיאמר משה המצוה בדרך כללי לכל ישראל, הלא גם בסדר הראשונות ישנה לבחינה זו שישנו לדיבורו של משה כללי לכל ישראל כשנכנסין כל ישראל ושונה להם משה במעמד גם אהרן ובניו והזקנים, ואם כן מה כיעור בסדר הרגיל שצוה ה' לשנות שאין זה אלא גרעון". עכ"ל ע"ש מה שתירץ.
והנה בשיחה דילן (ע' ז) נאמר בחצ"ר:
"ואי אפשר להבהיר זאת בכך שבינתיים ישמעו כל בני ישראל מאהרן או בניו או הזקנים שכבר שמעו ממשה את הפירוש האמיתי באופן קיום ציווי פלוני - דכיון שבשמעם את הציווי ממשה הונח אצלם באופן מסויים, לא יועיל מה שישמעו מפלוני, אפילו בשמו של משה. שהפירוש האמיתי הוא באופן אחר, אלא בהכרח שישמעו זאת ממשה עצמו" עכ"ל.
ומעתה יבואר היטב ההבדל בין עצם לימוד גוף המצוה, ללימוד אופן קיום המצוה, דלימוד גוף המצוה שפיר ניתן לחלק בין אהרן וכו', ולשאר בני ישראל, וברגע שאהרן ובניו וכו' כבר שמעו ממשה את גוף המצוה, בנתיים ישמעו כל בני ישראל מהם שכתב שמעו ממשה, עד שמשה ילמד אותם בעצמם ובזה שפיר יועיל מה שישמעו מהם אפילו בשמו של משה, כיון שאין כאן שום הנחה מוקדמת, וא"כ לא יהי' שום קלקול אם ילמדו בדרך זו, ובדרך הזו הרי יש יתרונות כמ"ש האור החיים הק' כנ"ל.
משא"כ בנוגע לימוד אופן קיום המצוה אי אפשר שבינתיים ישמעו בני ישראל מאהרן ובניו וכו', כי לא יועיל מה שישמעו מפלוני אפילו בשמו של משה שהפירוש האמיתי הוא באופן אחר ממה שהונח אצלם באופן מסוים, ולפיכך בהכרח שישמעו זאת תיכף ממשה עצמו, ולכן היה צריך הלימוד להיות מיד לכולם יחדיו כדי שלא יהי' קלקול ח"ו לעשות "רוב גופי תורה" באופן שהוא היפך רצון העליון ח"ו, וא"ש מאד.
חבר 'ועד הנחות בלה"ק'
בשיחת שמחת ביה"ש תשט"ו ס"כ (שיחות קודש ע' כד): "וואס איז געווען - שטייט אז בלילה ההוא האט מען מגלה געווען פנימיות התורה - עס שטייט דער לשון שירת המלאכים, וואס איז שירת המלאכים, וואס חברים מקשיבים לקולך, צום לימוד התורה שבגן עדן, וואס תורה דארטן איז דאך פני' התורה - און דאס האט מאבד געווען מחנות אשור, און ניט נאר וואס מען איז פטור געווען פון סנחריב'ן, נאר עס האט נאך געבראכט א עילו, ביז אז ביקש הקב"ה לעשות חזקי' משיח".
- ויל"ע ולחפש היכן נאמר הלשון "שירת המלאכים" בנוגע ל"לילה ההוא" (מלכים-ב' יט, לה)?
וראה ברד"ק עה"פ: "ואותה הלילה אמרו ישראל שירה", וכ"ה באיכ"ר פ"א, כג: "אמרה כנס"י לפני הקב"ה כו' נזכרת אני שירין ששרתי לפניך בלילות כו'". ולהעיר משמו"ר פי"ח, ה. עיי"ש היטב ודו"ק.
ב) בשיחה הנ"ל סכ"א (שם ע' כה) "מען דארף זיך איינשפאנען אין די מחיצות פון קדשי-קדשים, וואס דאס איז דער ענין פון מי השילוח", ויל"ע מהו הקשר בין קד"ק למי השילוח? - ולהעיר מיומא עז, סע"ב ואילך: "מעין היוצא מבין קדה"ק כו'", אלא שלא מצאתי לע"ע שמעין זה קשור למי השילוח!
שוב העירני בזה הר"ש שי' הבר משו"ת בית רידב"ז (ירושלים תרס"ח) ס"א: "מי השילוח הי' כמין פך קטן בשעה דנכנס לעזרה כדאיתא ביומא עח (הנ"ל)", וצ"ע וחיפוש עוד בזה.
ג) בשיחה הנ"ל סכ"ב (שם): "די גמרא דערציילט אין מס' ערכין אז בימי אגריפס המלך האט מען געהייסן מען זאל מרחיב זיין דעם נהר כו'".
והנה בערכין י, סע"ב: "שילוח הי' מקלח מים בכאיסר צוה המלך והרחיבוהו כו'" - אבל לא נזכר שם אגריפס, ויל"ע ולחפש המקור ע"ז שהמלך שם הי' אגריפס, ובירושלמי סוכה פ"ה ה"ו נאמר הלשון "אמרו נרחיבנו" סתם (ולא נזכר מלך כלל).
ד) בנוגע לפי' המשנה באבות (פ"ה מי"ז) "מחלוקת קרח ועדתו" (שהובא בגליון תתטז) - העירוני לקונטרס "שלום יהי'" (להרב העלער שליט"א), ושם בע' לו ואילך, הובא מנועם אלימלך סוף קונטרס ליקוטי שושנה, ומציין ג"כ למאור ושמש פ' קרח, ואמרי פינחס ש"ב אות קיז. עיי"ש*.
ה) בנוגע לפי' הראב"ע בעניין מצה שנקראת לחם עניים, שציינו בגליון הקודם להמובא באורחות חיים - ילה"ע שענין זה מובא בלקו"ש חי"ז ע' 81 הע' 30 - מאבודרהם.
*) וראה להלן בהערת הר"ש מטוסוב שיחי'. המערכת.
שליח כ"ק אדמו"ר, ומלפנים מנהל מוסדות חב"ד - מרוקו
בגליון תזו"מ (תתטז - ע' 31) מביא הריש"ק מלקו"ש ח"ב ע' 330, "פון דעם קומט ארויס א מחלוקת ביי זיי אליין - מחלוקת שאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח ועדתו". ומעיר ע"ז - דיל"ע ולחפש מקור לפי' זה, בספרי ומפרשי גדולי ישראל בדורות שלפנ"ז. ע"כ.
והנה במפורש נמצא זה בספר 'נועם אלימלך'*, והוא בסוף הספר בחלק הנקרא 'ליקוטי שושנה', במאמר האחרון, ומסיים שם וז"ל "וזהו שמאמר התנא, ואיזה מחלוקת אינה לש"ש זו מחלוקת קרח ועדתו, ר"ל שהם היו ר"ן איש והתאוו כל אחד כהונה גדולה כפירש"י הנ"ל, ונמצא גם ביניהם היו לבם פרודות וחלוקות, רק נגד משה רבנו היו כלם כאחד בעצה רעה לחלוק עליו. וזהו קרח ועדתו רמז כנ"ל שהיו לב קרח ועדתו נפרדות זה מזה. אבל צדיקים לבביהם דבוקות זה בזה וכל מעשיהם לש"ש". ע"כ.
אבל אם תמצי לומר, הרי נראה שהמקור הראשון הוא בעל העקדה (עקדת יצחק להר"י עראמה, ממגורשי ספרד). והוא בפר' נח שער יב במחציתו השני'. ושם מאריך להסביר ההבדל בין צדיקים לרשעים, ומבאר דברשעים נאמר - אין שלום אמר ה' לרשעים, אבל תמיד הם שונאים זה לזה ומתגרים זה עם זה. אבל הצדיקים והישרים הם מתאחדים ושותפים, ואהבה ואחוה ביניהם, ואם יראה לפעמים ביניהם מחלוקת הסברות ושינוי דעות, הרי הוא ממשיל לזה משל לשני חכמים העוברים לפני המלך, שהאחד יכסה ראשו והשני יסיר מצנפתו, דהרי כוונה ומטרה אחת להם לתת למלך הכבוד הראוי, אבל מתחלפים בדעותיהם, מה הוא הכבוד הראוי ונרצה. וע"ז הביא המאמר "כל מחלוקת שהיא לש"ש סופה להתקיים", זה של ב"ש וב"ה, כי מה שירצה האחד ירצה חבירו, ולא יתחלפו כי אם בענינים החלקיים הפרטיים. וא"כ יצא לפי זה הפירוש, כי מאחר שהמטרה אחת היא - לשם שמים, הרי סופה של המטרה להתקיים, ויתרבה כבוד שם שמים בכל האופנים, ואלו ואלו דא"ח. "לא כן הרשעים, כי מטרתם ותכליתם הוא רע, ואין שום דבר שישתפם, כי גם הביצוע כל אחד נמשך אחר טבעו. זה ירדוף אחר תאוות המאכלות, וזה אחר הזמה, וזה אחר העשק וכו', לזה א"א שתמצא אהבה קיימת ביניהם, רק קצת רצון וחברה הכרחית להגיע אל מבוקשיהם הפחותים".
א"כ יוצא איפוא שבעל העקדה מקביל ומתאים את זה לענין המשנה שקדמה לזה, לענין אהבה התלוי' בדבר אשר אם בטל דבר בטלה אהבה, כי מאחר שהרשע אין לו כל כוונה לש"ש, רק כל כוונתו מטרתו ושאיפתו היא אהבת עצמו, ולמלאות תאוותיו הפרטיים רק שלזה יש גם צורך לשתף חבריו שיעזרו לו. אשע"כ אם בטל דבר, הרי ניטלה החברה והשיתוף ביניהם, ושורר אצלם הפירוד הגמור, ונשאר לכל אחד להלחם על כבוד עצמו, ולכך אין סופה של המטרה להתקיים. משא"כ אהבת דוד ויהונתן, שאהבתם ומטרתם אינה תלוי' בדבר פרטי שלהם עצמם, רק במטרה לקיים רצון ה', לקיים המלוכה לדוד ולזרעו, כי רק זה לטובת עם ישראל, וא"כ המטרה סופה להתקיים (אפילו לו יצוייר שהי' אפשרי המציאות של איזה חילוקי דעות) ואינה בטלה לעולם.
והגם שהוא הביא רק תחלת המאמר - "כל מחלוקת שהיא לש"ש סופה להתקיים זה מח' ב"ש וב"ה", ולא הביא המשך המאמר "כל מחלוקת שאינה לש"ש אין סופה להתקיים זו מח' של קרח וכל עדתו", אבל נראה בעליל וברור שגם כוונתו לפרש הסיפא שהמחלוקת היא בין קרח וכל עדתו, שמטרתו וכוונתו של כל אחד מהם היתה שבסופו של דבר הוא יקבל השלטון והשררה למלוך ולמשול וכו', שכל אחד רצה הכהונה הגדולה, רק שבינתיים התאחדו והשתתפו יחד להתנגד למשה ולאהרן, וא"כ מחלוקת ומטרה כזו אין לה קיום וסופה בטלה.
גם בפירוש 'עץ יוסף' לפרקי אבות (בסידור אוצר התפילות) הביא בקיצור פירוש זה, ולא הזכיר שום מקור. ובודאי ישנו לפירוש זה בעוד ספרים, אך מספיק בזה.
*) כן העירו בענין זה עוד כו"כ מאנ"ש. המערכת.
ירושלים עיה"ק ת"ו
בגל' תתטז (עמ' 32) מלמד הרב נ"ג שי' זכות על מדפיסי הס' "נזר המגיד ממעזריטש", שהדפיסו את הדברים התמוהים על "ההתנגדות שהיתה עליו - נשארה בזעלחאוו".
ולשם כך מפרש, ש"זעלחאוו" מהווה דוגמא בעלמא על התנגדות בימי חייו של המגיד.
אבל הוא עצמו כותב שהר"ר לוי"צ מבא"ד כיהן בזעלחוב רק עד שנת תקל"א, ומכיון שלא ידוע לנו על רדיפות לפני שנת תקל"ב, הרי שלא ידוע לנו על רדיפות כלשהן בזעלחוב.
ואיך זה תיהפך "זעלחוב" למשל ולשנינה על רדיפות המתנגדים בחיי המגיד?
ואף את"ל שנפלה טעות בדברי הרב הנ"ל לענין שנת תקל"א, עכ"פ קשה לקבל את דבריו ש"ראוי[ם] הם הדברים לקובעם בדפוס בלי חשש של אי-הבנה", שהרי המציאות היא שיש כאן אי-הבנה של אחד מאתנו, וחלה על המדפיסים חובת ביאור.
Download PDF