בשיחת ש"פ קדושים תשכ"ה מבאר במ"ש רש"י [קדושים יט, ב] ד"ה "דבר אל כל עדת בני ישראל" - "מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה", וז"ל:

"אילו היו נאמרים בפרשה זו גופי תורה חדשים - לא הי' איכפת שכל בני ישראל ישמעו ציוויים אלו לאחרי שמשה יאמרם תחילה לאהרן, לבניו ולזקני ישראל, ורק לאח"ז יאמרם לכל בני ישראל;

אבל כיון שבפרשה זו תלויין רוב גופי תורה, היינו שפרשה זו באה לבאר ולהבהיר בנוגע לציוויים שכבר נאמרו לפנ"ז שאופן קיומם יהי' כדבעי, ולולי פרשה זו עלולים לקיימם באופן שהוא היפך רצון העליון, ובפרט שהמדובר אודות ציוויים שהם עיקרים בתורה, "גופי תורה", ובזה גופא (לא רק ענינים אחדים, אלא) "רוב גופי תורה" - אזי חבל על כל רגע:

אי אפשר להמתין עד שמשה ילמד פרשה זו לאהרן, ואח"כ לבני אהרן, ואח"כ להזקנים - שהרי בינתיים עלולים בני ישראל לעשות "רוב גופי תורה" באופן שהוא היפך רצון העליון ח"ו ... ולכן, כאשר נאמר פרשה זו ע"י הקב"ה - הוצרך משה לאמרה תיכף ומיד "בהקהל", במעמד כל בני ישראל, דלא כ"סדר המשנה" שהי' נהוג בכל שאר פרשיות התורה, כי, כדי לשלול ענין של קלקול, ובפרט ב"גופי תורה", כדאי לשנות מהסדר הרגיל (וע"ד שמצינו שלאפרושי מאיסורא מותר וצריך להזכיר ענין של הלכה גם במקומות שבהם אסור להזכיר דבר תורה)...

ועפ"ז יש לתרץ גם קושיא צדדית:

מצינו במדרש [ויקרא רבה כד, ה], שלאחרי שמבאר ש"פרשה זו נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה", מוסיף: "ג' פרשיות הכתיב לנו משה רבינו בתורה וכל אחת מהן יש בה מששים ששים (ויש דעה: משבעים שבעים) מצוות, ואלו הן פרשת פסחים ופרשת נזיקין "ופרשת קדושים".

ולכאורה קשה: אם כן - היו גם שתי פרשיות הנ"ל צריכות להאמר "בהקהל"?

וע"פ האמור לעיל מובן החילוק בין ג' הפרשיות - שבשתי הפרשיות יש בכל אחת ששים (או שבעים) מצוות חדשות, משא"כ בפרשת קדושים נתבאר והובהר כיצד ובאיזה אופן יש לקיים את המצוות (שהציווי עליהם נאמר בפרשיות שלפנ"ז), ורק בענין זה יש צורך והכרח שהאמירה תהי' "בהקהל" (כנ"ל ס"ד)". עכ"ל.

והנה מ"ש ששתי הפרשיות דפסחים ונזיקין לא נאמרו בהקהל - לא זכיתי להבין, דעי' ב'יפה תואר' על ויק"ר שם שכתב בד"ה "ג' פרשיות הכתיב": "וא"ת ומאי נפקא מינה?, י"ל דיהיב טעמא למה ג' פרשיות אלו נאמרו בהקהל, דפרשת פסחים בהקהל נאמרה כדכתיב בה [שמות יב, ג] דברו אל כל עדת (בני) ישראל כדפי' לעיל.

ופרשת נזיקין נמי בהקהל נאמרה כמ"ש במכילתא ולה המשפטים, מה הראשונים מסיני, ופי' הרא"ם מה הדברות נאמרו בסיני במעמד כל ישראל. וז"ל שע"י שיש בהן מצות רבות נהג באמירתן כבוד לאמרן בהקהל". עכ"ל.

והנה בתורת כהנים ריש פרק' קדושים נאמר "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדשים תהיו, מלמד שהפרשה נאמרה בהקהל ומפני מה נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלוים בה". ובפי' הראב"ד ור"ש משאנץ: "נאמר להם בהקהל פי' לא בדרך שאר פרשיות שהיה אהרן נכנס תחלה ואחר כך זקנים ואח"כ ישראל אלא כולם שמעו אותה בבת אחת מפני שרוב גופי תורה תלויים בה, וא"ת הרי פרשת החדש הזה, נאמר בו דברו אל כל עדת ופרשת ויקהל נאמר בה ג"כ אל כל עדת בני ישראל אע"פ שאין רוב גופי תורה תלוים בה. התם לפי שהדבר היה צורך לכל ישראל באותה שעה עצמה פרשת החדש דברו אל כל עדת בני ישראל ויקחו להם איש שה לבית אבות, צורך שעה היתה להם. וכן בפרשת ויקהל צורך שעה היתה להם, וכן קחו מאתכם תרומה מיד. אבל שאר המצות שלא היה בהם צורך השעה לא נאמרה בהקהל אלא זו בלבד מפני שיש בה מצות הרבה ורוב עונשין של שלשים ושש כריתות", עכ"ל.

הרי מפורש בפי' הראב"ד ור"ש משאנץ דפרשת החדש הזה נאמרה בהקהל.

ובאמת הדבר מפורש במכילתא דרשב"י ובמדרש הגדול [שמות יב, ג]: "דברו אל כל עדת ישראל, מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל", עכ"ל [הובא בתורה שלמה חלק י-יא, ע' סא]

הרי בהדיא דלא רק פרשת קדושים נאמרה בהקהל, אלא דגם הפרשיות דפסחים ונזקים נאמרו בהקהל, וצע"ג.

בשיחת ש"פ תבוא ח"י אלול תשד"מ (נדפס בלקוטי שיחות חלק כט עמ' 289) הערה 18: "ויש להוסיף - על דרך הצחות - שבנוגע להערות על ספר שנעשה ע"י אחרים, נוסף חיות מצד הרצון לנצח במלחמתה של תורה. ואפילו אם לפעמים מתערב בזה גם הרגש דנה"ב כו' - הרי אמרו חז"ל ... "לעולם יעסוק אדם בתומ"צ אפילו שלא לשמה כו'" .. ולהעיר ממאחז"ל "לעולם יהא אדם ערום ביראה", עכלה"ק.

והנה איתא בברכות כח, ב "ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי", ובהקדמת המהר"ל לתפארת ישראל כתב "שאף בת"ח גדול, לב האדם נוטה לשמוח כאשר ימצא בדברי זולתו חסרון, כי כל אדם בטבעו ששמח בשלימות אשר יש לו על זולתו, ולכך יתפלל שלא ילך אחר טבעו".

ובתשובת חת"ס או"ח סימן רח (בתחילת התשובה - סד"ה להודיע) פירש את תפילת ר' נחוניא בן הקנה "שלא אכשל בדבר הלכה ואצטרך שליח להחזירני וישמחו בי חברי שזכה להצילני, אתה ה' תזכיני שאעמוד בעצמי על האמת, וכן כל חברי לא נצטרך זה לזה ... אבל חלילה וחלילה שישמחו איש בתקלת חברו".

אמנם מובן שאין מכ"ז סתירה למ"ש בשיחה, שהרי בנדו"ד הספר הוא תועלת הרבים, ומלחמתה של תורה מצ"ע הוא דבר טוב ("את והב בסופה") ומתיר רק כש"לפעמים תתערב בזה גם הרגש דנה"ב וכו'". וע"ז מביא את "לעולם ... ערום ביראה", וק"ל.

ב'היום יום' ג'-ד' סיון איתא ש"חג השבועות הוא זמן עת רצון למעלה, והשם-יתברך מטריד את המקטרג ... כדוגמת הטרדתו בשעת התקיעות בר"ה ויום הקדוש דצום הכיפורים", ראה עוד שם. ובשיחת ש"פ במדבר תשט"ו (שיחות-קודש תשט"ו עמ רלד-רלה) מבאר הדברים כך: יו"ט של שבועות (מצד הזמן) הוא ככל הימים, ורק ע"י העבודה ד(מתן) תורה - נטרד השטן. משא"כ יוהכ"פ שעיצומו של יום מכפר.

ובשיחת חגה"ש ה'שי"ת (תורת מנחם א' עמ' 92-91) שיש הפרש בין ר"ה ליוהכ"פ - שבר"ה השי"ת רק מטריד ומבלבל השטן, משא"כ ביוהכ"פ שאין מציאות של שטן מקטרג כלל, וכדאיתא בגמרא (יומא כ, א, ועוד) "שטן ביומא דכפורי לית לי' רשותא לאסטוני". ומבאר שבחג השבועות השי"ת מטריד את השטן המקטרג באופן כזה שאין מציאות של שטן המקטרג כלל.

והנה אף שבהשקפה ראשונה יש כאן סתירה קצת - הנה כד דייקת שפיר י"ל שאין כאן סתירה והחילוק הוא כדלהלן: א) ביוהכ"פ מצ"ע אין רשות לאסטוני כלל. 2) בר"ה ע"י העבודה דתק"ש (ועד"ז העבודה ד"לא" כשאין תוקעין בער"ה וכיו"ב - עיין שערי מועדים ר"ה עמ' נב-נה) השי"ת מקטרג השטן (אף שקיימת מציאות שלו). 3) בחגה"ש ע"י העבודה דמ"ת ה"ז כמו ביוהכ"פ שאין לו רשות כלל.

ולכאורה צ"ל שיש עוד חלוקה (רביעית) - שבת ויו"ט בכלל - כפס"ד אדה"ז או"ח סו"ס קפ: "ובשבת ויו"ט אין שטן ופגע רע כו'".

בשיחת ש"פ תשא תשמ"א עורר כ"ק אדמו"ר ברבים נגד השימוש בביטוי "אירוסין" ('שיחות-קודש' תשמ"א* כרך ב' עמ' 513-512). ושנים רבות לפני-כן בשנת תשכ"ט כתב כ"ק בנידון-זה להרה"ג רב"ש שניאורסון (נעתק בשיחו"ק שם ובשידוכים ונישואים שם): "לפי-עניות דעתי אין לומר או לכתוב "אירוסין" - עד שיהיו אירוסין...".

וכוונת כ"ק למ"ש הטור (סס"ב) "והאידנא אין נוהגין ליארס אלא בשעת החופה", וכ"ה בד"מ לרו"א סל"ד ס"ק ה, וראה רמ"א לשו"ע סנ"ה ס"א [וראה בביאור הגר"א סנה' סקי"א מ"ש לבאר טעם סמיכות האירוסין לחופה].

ובאמת נשאל בזה כבר הרא"ש (שו"ת כלל לה סי"ב): ראובן ששידך רבקה ושלח לה סבלונות, שאלו בני העיר למוליכי הסבלונות, למי אתם מוליכין אלו הסבלונות, אמרו לרבקה מאורסת ראובן הנזכר, ויצא לה קול בעיר להצריכה גט, כיון שיצא הקול בעיר שהיא ארוסתו. והשיב: "יראה, שאין כאן קול להצריכה גט, דמשום סבלונות אין כאן מיקוש ... ואי משום קול שהיו הנשים שהן מוליכות הסבלונות לרבקה ששלח לה ארוסה ראובן, לאו קול הוא להצריכה גט, שכן לשון העולם לקרות למשודכת ארוסה וכו'". - מהשאלה שנשאל בה הרא"ש נמצא שאכן יש כאן מקום לחשש מסויים, אם כי למעשה זהו כבר "מנהג העולם" [ואולי י"ל שהכוונה אכן ל"מנהג העולם - מלשון העלם והסתר" (כמובא בדא"ח)] ולכן בפועל אין כאן חשש קידושין.

אבל באמת מסגנון השיחה בתשמ"א שמתחיל ב"נוהג של רבנים לפרסם שפב"פ וב"ג נתארסו" משמע שכ"ק מתריע (לא פחות) על הגושפנקא הרבנית שניתנה לדבר - שגם (כנ"ל) אם לפועל אין כאן איסור ממש, חשש יש כאן. וגם בתשכ"ט הרי נכתב להרה"ג וכו' אישיות תורנית, וק"ל.