בכמה שיחות (אחש"פ תשל"א סעי' ב, מקץ תש"מ סעי' ח, ל"ג בעומר פאראד תש"מ סעי' יג ועוד) מקשה הרבי איך מתאים הפתגם - המובא ב'פלח הרימון' (שמות עמ' ז) בשם אדה"ז - שהרשב"י למעלה מענין החורבן, עם זה שהיה לו צער המערה וכו'. עיי"ש.

ונראה לבאר בזה שאצלו האיר הענין כפי שהוא למעלה מעלה עד העצמות, ששם זה שהוא ית' 'למעלה מעלה עד אין קץ' ו'למטה מטה עד אין תכלית' שניהם בב"א, כמבואר בארוכה בבאתי לגני תשל"א (נדפס בסה"מ מלוקט ה').

ולכן הרגיש בחורבן, שזה כמו שהוא ית' 'למעלה עד אין תכלית', וזה "אויסדריק" איך שעצמותו ית' הוא נמצא בההעלם, דלא רק שהוי' ואלקים כולא חד, אלא עוד יותר מכך, שההעלם עצמו הוא מגלה - איך שהוא ית' הוא בהעלם כמו בגילוי וזה דוקא ברשב"י. ומוכרחים לומר כך, כי אם הפירוש הוא רק שאצלו האירו הגילויים דביהמ"ק, הרי זה לכאורה הי' גם אצל שאר התנאים.

בסה"ש ה'תשנ"ב, ח"א, ע' 123 כותב כ"ק אדמו"ר, וזלה"ק: "ויש לומר שבראש חודש מתגלה בכאו"א מישראל ניצוץ משיח שבו, בחי' היחידה, שהיא ניצוץ מבחי' יחידה הכללית, נשמתו של משיח, וגילוי זה פועל חידוש בכל מציאותו ובכל עניניו שנעשים חדורים בבחינת היחידה, והעיקר, שעי"ז נעשה התגלות וביאת משיח צדקנו ועד כפשוטו ממש, נשמה בגוף, 'מלך מבית דוד כו'".

כפי הנראה משיחה זו, ענין הנ"ל "שבראש חודש מתגלה בכאו"א מישראל ניצוץ משיח שבו, בחי' היחידה", שהוא חידוש וענין נפלא, הרי"ז חידושו של כ"ק אדמו"ר. אבל עפ"י הידוע עד כמה רבנו חיפש מקור מפורש לכל דבר (ועד שאפילו ענינים בדא"ח הי' מחפש מקור גם בנגלה וכו'), אבקש מקוראי הגליון, באם יכולים למצוא מקור לזה.

לכאו' ענין הנ"ל מתבטא בר"ה ג"כ (ולא רק מצ"ז שר"ה הוא ג"כ ר"ח), שהרי הגילוי דר"ה מתגלה אח"כ בשאר חדשי השנה, ובמלים אחרות: הגילוים דשאר ראשי חדשים נובעים מהגילוים דר"ה. ועפ"י הנ"ל לכאורה צריכים לומר שגם בר"ה (מצד ענינו העצמי) "מתגלה בכאו"א מישראל ניצוץ משיח שבו, בחי' היחידה". וגם בזה אבקש מקוראי הגליון, באם יכולים למצוא מקור לענין גילוי הנ"ל בר"ה.

ואולי י"ל אשר שאלה השני' (בנוגע לר"ה) מתורצת עפ"י מה שמבאר כ"ק אדמו"ר בד"ה "והי' ביום ההוא", תשכ"ח (סהמ"מ חלק ו' ע' ג' ואילך), בנוגע לשייכות דתק"ש שבכל ר"ה, לה"יתקע בשופר גדול" שיהי' לע"ל, עיי"ש בארוכה. ועפי"ז מתורצת גם השאלה הראשונה בנוגע להגילוי שמאיר בכל הראשי חדשים, מאחר שהגילוים דראשי חדשים נמשכים מר"ה, כנ"ל. ועצ"ע.

בסה"ש שם הערה 20 על התיבות "שבראש חודש": "וכשר"ח הוא ב' ימים - מתגלה בשניהם בחי' היחידה (באופן כפול)...": ולכאורה הכוונה בההוספה "באופן כפול", היינו שאי"ז רק אותה הבחינה דיחידה, היינו שהגילוי שלה מתחלק לב' ימים, (וע"ד יו"ט שני של גליות וכו'), ואי"ז אפי' שאותו האור דיחידה המאיר ביום ראשון דר"ח (אף שכשיש ב' ימים דר"ח, יום הראשון שייך לחודש שעבר וכו', ואכמ"ל) מאיר גם ביום שני דר"ח, אלא שזהו "הכפלה" במדריגת (הגילוים דבחינת) היחידה עצמה.

ויומתק יותר (דלכאורה, מדריגת יחידה הרי"ז "יחיד ומיוחד מכל צד ופנה" ואיך שייך בזה ריבוי והתחלקות, וכו'), עפ"י המבואר שם בהשיחה (ע' 127 ואילך) ש"התקשרות להקב"ה היא מצד עצם הנשמה, למעלה מכל החמשה שמות שנקראו לה, למעלה גם מבחי' 'חלק אלקה ממעל ממש'", שהרי "לאחרי כל העילויים ה"ה רק מ'חמשה שמות שנקראו לה' (לנשמה עצמה), 'שם' שמורה על תואר וגדר מסויים, 'יחידה לייחדך'...", עיי"ש בארוכה.

ראיתי בגליון הקודם [תתל] שהאריך העורך הר' אברהם יצחק ברוך שיחי' גערליצקי בדין חיוב ברכת הנהנין, והביא דברי ה'אבני נזר' שהברכה היא חיוב גברא ולא משום מעילה. והביא ראיה מבעל קרי שאוכל בלי ברכה, ואי הוי בה משום איסור מעילה, אף מדרבנן יהא אסור לאכול עד שיטבול. א"ו מצוה בעלמא לברך, וכשאסור לברך לא רמיא חיובא עליה, עיי"ש.

ולפי דברי ה'אבני נזר' יובנו דברי הגמ' בברכות (לה, ב), "כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל". ועי' במהרש"א ולמה לא פירש דנושל ממש את המאכל, דהא קודם ברכה הוי של גבוה. ולפי הנ"ל א"ש, דאין איסור אלא על הגברא, וכשאינו מברך, גוזל רק את הברכה שמחויב בה.

ובשיעורי בכולל חב"ד באוסטרליה בשנת תשנ"ב, אמרתי בזה, דהנה איתא בברכות (לה, א) "הנהנה מעולם הזה בלא ברכה מעל . . כאילו נהנה מקדשי שמים", ולאחר הברכה נתן השי"ת הארץ לבני אדם. והקשה המהר"ל בספרו 'נתיבות עולם נתיב העבודה' פ"ד איך הברכה מוציאה הפרי לחולין ע"י פדיון, ומה פדיון הוא זה, שבכל הקדש היוצא לחולין הפדיון עושה שחלה הקדושה על דמי פדיונו, ובברכה ל"ש זה, עיי"ש.

ואפשר לומר, שהברכה אינה בגדר פדיון, דאין הברכה פועלת על המאכל להוציאו מרשות גבוה, אלא שהברכה פועלת היתר על הגברא, דהותר לו ליהנות משל הקדש. וע"ד 'כהנים משלחן גבוה קא זכו', שהברכה מתירה לאדם ליהנות משלחן גבוה, ואין הברכה פועלת על החפצא. ולכן בבעל קרי שאסור לו לברך, הפקיעו ממנו חובת ברכה והותר לו לאכול משלחן גבוה גם בלא ברכה.