*) כבר שקו"ט בזה בארוכה בהעו"ב גליון שדמ ע' ז, והביאו שם מ"ש בס' כף החיים (להגר"ח פאלאג'י) סי' כז אות ח מס' חסידים. עיי"ש. המערכת.

בגליון תתנ העיר הרי"ש שי' גינזבורג על סתירה לכאו' בנוגע ליחס לספר מו"נ להרמב"ם, שבאג"ק ח"ז (עמ' קלד) כותב רבינו "מי לנו גדול מהרמב"ם אשר עליו אמרו גדולי ישראל "ממשה ועד משה לא קם כמשה" הנה המעיין בספרו יד החזקה יראה עד כמה הפירושים אשר במו"נ, ובפרט טעמי המצוות, לא היו שיטתו הוא בעצמו בתורה", וממילא גם בשאר גדולי ישראל אפשר לומר על דברים מסוימים שכתבו (ע"ש הנדון) "שראו עצמם מוכרחים לכתוב ככה כדי להיטיב השקפת ויחס "העולם" לתורתנו הק' - הגם שהכירו בעצמם שאין זה הפירוש האמיתי".

אשר זה עומד בסתירה לכאורה להמבואר בשיחת כ' טבת תשמ"ה (תו"מ התוועדויות ח"ב עמ' 1028) "שלא כדעת הטועים לחלק בין אישיותו של הרמב"ם בספר הי"ד לאישיותו בספר מו"נ (אף שבעבר היו גדולי ישראל שרצו לחלק כן) - רחמנא ליצלן מהאי דעתא לתאר את הרמב"ם ז"ל בתור "אישיות מפוצלת"!"

(וכבר קדמו בהעו"ב גליון תשפה הר"מ שי' מרקוביץ ושם תמיהתו היא בעיקר ממה שבכו"כ מקומות בנגלה ובחסידות (גם בכתבי רבינו) הובא מדברי המו"נ. כגון ה"כלל גדול" ש"התורה על הרוב תדבר" וכיו"ב).

ובגליון תתנב האריך בזה הר"נ שי' גרינוואלד ובסוף דבריו מסיק "וממילא נראה שאכן חזר רבינו מדעה ההיא", והיינו שבזמן כתיבת המכתב הנ"ל הי' דעת רבינו על המו"נ באופן אחד ולאח"ז שינה דעתו בנוגע ליחס הנכון לספר המו"נ.

ובמח"כ אין כל צורך לומר כן, משום שלאורך כל השנים אפשר למצוא הן באגרות והן בשיחות ביטויים שונים אודות המו"נ ובהשקפה ראשונה יתכן שהם נראים כסותרים זל"ז, ובאמת אין כאן סתירה משום שבמקומות רבים כשרבינו רוצה לבאר משהו ע"פ המו"נ (ובפרט לבאר דבר שביד החזקה הוא בקיצור ומתוך דבריו במו"נ אפשר להבין ביתר ביאור - ראה בשיחת כ' טבת הנ"ל ועד"ז בשיחת ש"פ וארא תשמח שהביא הרנ"ג שם בהערתו), הנה כדי לשלול דעת הטועים הסוברים שזהו ספר "בעייתי" וכו', וא"א ללמוד מזה ולבאר ע"פ זה דעת הרמב"ם ביד וכו', הנה ע"ז מדגיש רבינו שח"ו לתאר את הרמב"ם כ"אישיות מפוצלת" וגם רבותינו נשיאנו הביאו בהמאמרים וכו' בהמו"נ, וכן ביארו בו כו"כ ענינים ע"פ קבלה.

אבל לאידך אין הפשט שכל דבר ודבר שבמו"נ אפשר להבינו שיתאים להלכה, משום שמלכתחילה זה לא נכתב כספר הלכה ואין זה הופך את הרמב"ם לבעל "אישיות מפוצלת", וכמו שאדה"ז יכול לבאר במאמרים ענינים אליבא דמ"ד דלא קיי"ל כוותי' להלכה, ובשו"ע שלו כמובן יהיה הפסק בהתאם למה שנפסק להלכה. וכידוע ומפורסם.

ואף שישנם ענינים הלכתיים שהפוסקים הוציאו מתוך המו"נ ובפרט הרגצ'ובי (ראה לקו"ש חכ"ו עמ' 34 ובהנסמן שם), הרי גם בדברי אדה"ז בלקו"ת מדייקים ענינים מסויימים ע"פ נגלה (ראה לדוגמא בהמבואר בלקו"ת מטות (פג, ד) שקרבן צריך להקדישו בפה וכידוע השקו"ט בין רבינו לאביו בזה) אבל זה לא הופך את הלקו"ת והמו"נ רמב"ם לספרי הלכה.

וגם בנוגע לענינים שאינם הלכתיים גרידא יש התייחסות שונה בין ספר היד החזקה להמו"נ, וכמבואר בשיחת חג השבועות תשכ"ח בנוגע לשי' הרמב"ם במו"נ על השגח"פ "הרמב"ם הרי חיבר את היד החזקה ואת המו"נ, והי"ד נתקבל בתור פוסק להלכה, משא"כ המו"נ, אע"פ שגם את זה כתב הרמב"ם, אבל ענינים מסוימים במורה אינם כפשוטם, ואפילו כפי שמביאים על כמה ענינים ומקורות בפנימיות התורה, אז זה הכל כפי שזה עומד בעולם יותר נעלה" (בתרגום חפשי שלי, אבל הנקודה ברורה), וממילא היות שלא כל הענינים שבמו"נ התמוהים לכאו' יש להם ביאור בחסידות, וגם אותם ענינים לא תמיד שייך לבארם באופן השוה לכל נפש ובפרט שיתיישבו בלשון המו"נ (וראה בלקו"ש ח"ח ע' 280 על איזה ענין שבדרך חיים לכ"ק אדמו"ר האמצעי רוצה ליישב דברי הרמב"ם שיתאימו להמקובל אצלנו וכותב ע"ז רבינו "וצ"ע לדכוותי איך ליישב זה בלשון המו"נ"), הנה אין זה פגיעה ח"ו בחשיבות הספר מו"נ לומר (כפי המבואר באותו מכתב) שישנם דברים מסויימים שם שכתבו בשביל "הנבוכים" בכדי שהדברים יתקבלו אצלם בהתאם למושגים שלהם.

ובאמת מצאנו כן מפורש בשיחת יום ב' דחג השבועות תשמ"ג (תו"מ הת' ח"ג עמ' 1571) בנוגע לנצחיות התורה בעניני רפואות "לכל לראש - ידוע הכלל שכאשר ישנה סתירה בין דברי הרמב"ם וספרו מו"נ לדבריו בספרי "היד החזקה", הרי מכיון שספרו "יד החזקה" הוא ספר של "הלכות הלכות", מובן, שההכרעה היא ע"פ הפס"ד להלכה בפועל.

"ובנוגע לעניננו: מכיון שבספרו "יד החזקה" פוסק הרמב"ם שכל עניני התורה (הן תושב"כ והן תושבע"פ) נאמרו למשה מסיני, הרי מובן ופשוט שכל עניני התורה נצחיים הם, כולל גם הסוגיות שבהם מדובר אודות עניני הטבע כרפואות וכיו"ב.

"ובנוגע לדברי הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" - הרי דברים אלו כתב הרמב"ם כדי להניח את דעתם של "הנבוכים", שעדיין אינם ראויים לקלוט ולהבין את אמיתית הענין בטהרתו כו', ולכן, לעת עתה אומרים להם כדברים הנ"ל, כדי שקושיותיהם לא יפריעו ויבלבלו אותם מלימוד התורה, ובמשך הזמן יגיעו להבנת אמיתית הענין דנצחיות התורה כו'". ע"כ מהשיחה.

ועכצ"ל שה"סתירות" שעליהם מדובר בשיחת וארא תשמ"ח שהביא הרנ"ג הם מסוג כזה שרוצים על פיהם להוכיח את תיאוריית ה"אישיות המפוצלת" הנ"ל, שמטעם זה א"א לבאר איזה ענין בי"ד עפ"י המו"נ, ואת זה בא רבינו לשלול שם, ע"ש היטב.

ויש להאריך בזה, אבל די בכהנ"ל להבין שלא שייך כלל לומר שיש כאן איזה ענין של "חזרה" מהמכתב הנ"ל לשיחה הנ"ל, משום שלפ"ז נצטרך לומר שיש כאן "מטוטלת" שנעה (ח"ו), לאורך כל השנים פעם לכאן ופעם לכאן, דגם בשנות היוד'ס (ובאותה שנה שנכתב המכתב) ישנם שיחות על הביאורים בחסידות שיש על המו"נ, וכן גם במכתב מי"א ניסן תש"כ לאיזה פרופ' שההדיר את המו"נ כותב "כי חיבה יתרה נודעת לרמב"ם ולספריו, בתוכם המו"נ, מנשיאי חב"ד, החל מבעל התניא והשלחן ערוך המביאו את המו"נ בכו"כ מקומות ולא עוד אלא שהצ"צ הי' לו שיעור מיוחד במו"נ עם בן זקוניו וממלא מקומו החביב עליו כנפשו, והי' מבארו - את המו"נ - עפ"י יסודות תורת החסידות והקבלה" וכו', ע"ש. ולאידך בשיחת חה"ש תשכ"ח דובר לכאו' באו"א וכנ"ל, ולאח"ז בתשל"ח ותשמ"א דובר בארוכה שוב בגדלות הספר וכו', וכפי שנדפס בלקו"ש חכ"ו ואח"כ בתשמ"ג שוב כנ"ל ובתשמ"ה ותשמ"ח להיפך?! ופשוט שתלוי מה רוצים להדגיש בהתאם לתוכן השיחה או המכתב.

ויש להוסיף עוד נקודה א' מעניינת מה שמצאתי בספר פלח הרמון (להר"ה מפאריטש ז"ל על ויקרא ע' קסא), שעל דברי הרמב"ם במו"נ אודות מצות מילה שבא להתיש כח התאוה וכו' מביא מס' פרי הארץ להרמ"מ ויטעבסק שאמר ע"ז שהרמב"ם "הוציא מפיו דברים העומדים ברומו של עולם אעפ"י שלא כיון בהם", שהכוונה בלהתיש כח המתאוה הוא לצאת מבחינת אה"ר שיש בה עדיין איזה הרגשה דקה של מציאות ולבוא לבחי' יראה עילאה ביטול במציאות, ע"ש הביאור בפרטיות. ומבואר מזה איך שמצד א' מצד גדלותו העצומה של הרמב"ם נרמזים בדבריו ענינים העומדים ברומו של עולם, אף שלאידך גיסא הוא עצמו לא נתכוין לזה (עכ"פ בענין זה, אף שענינים אחרים הנרמזים בספרו כן נתכוין להם הרמב"ם).