בקובץ האחרון הביא הרב יעקבסאהן שיחת רבינו מפורים ה'תשמ"ו שמביא דברי הרמב"ם הידועים (הל' תשובה פ"ב ה"ב) שתשובה צריך להיות באופן ש"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". ורבינו תמה בזה היכן מצא הרמב"ם תנאי זה בתשובה, שאם בעתיד יעבור פעם אחת על עבירה שעשה בעבר, איגלאי מילתא למפרע שלא עשה תשובה נכונה בזמנו.

וכתב הרב הנ"ל שמצא תירוץ מהרב זוין ז"ל להראות מקורו של הרמב"ם, ודייק כן מהגמ' (יומא פו,ב) "ת"ר עבירות שהתודה עליהן יוה"כ זה לא יתודה עליהן יוה"כ אחר, ואם שנה בהן צריך להתודות יוה"כ אחר". דלכאורה מה מוסיף שאם שנה בהן צריך להתוודות שוב, פשיטא הוא. אלא ע"כ כוונת הגמ' שאם שנה בעבירה זו צריך להתוודות שוב על העבירה הראשונה שעשה, כיון שלא היתה תשובתו גמורה, כנ"ל. (והביא כן גם לגבי השבת אבידה). ע"כ. ושאל הרב הנ"ל מדוע לא ניחא לי' ברבינו בתירוץ זה.

ונראה לומר בפשטות, דכל המעיין שם בשיחה יראה שקושיית רבינו על הרמב"ם, איננה (רק) 'מה מקורו של הרמב"ם'. אלא רבינו מקשה על הרמב"ם א. מסברא ב. ממציאות ג. מדין.

א. מסברא: דלפי דברי הרמב"ם נמצא שגם אם אדם יעשה תשובה נכונה מכל הלב עם חרטה על העבר וקבלה טובה על להבא, אלא שאם לאחר רבות בשנים מצד נסיונות קשים ביותר ומצבים שונים וכו' לא יעמוד בנסיון ויכשל שוב באותו עבירה, הוברר הדבר שמעולם לא היתה תשובתו ראוי'. והוא פלא הכי גדול !! מה נוגע מה שיעשה בעתיד לגבי מצבו בהווה ?!1.

ב. ממציאות: שרואים במציאות בפועל דלא כן, שגם כאשר יהודי חטא ועשה תשובה, ועפ"ז ב"ד מקבלו ונעשה כשר לעדות, קורה לפעמים שלאחר זמן חוזר ונכשל בעבירה זו. ובלשון חז"ל2 "עבר אדם עבירה ושנה בה", אע"פ שבינתיים עשה תשובה. וכן מוצאים בתנ"ך כו"כ סיפורים שבנ"י עברו על חטאים מסויימים והנביא הוכיחם, ועשו תשובה, ונתקבלה תשובתם, והראי' שנתבטלה הגזירה, ואעפ"כ מספר הנביא בדור שלאחרי זה שבימיו חזר הדבר ונשנה. (ו"צבור לא מת"3 וא"כ הוא אותו מציאות של צבור שחטאו ועשו תשובה ושוב חטאו).

ג. מדין: מצינו ש"רשע פסול לעדות"4, ולכן "אין מוציאין ממון בעדותו . . עד שיודע שעשה תשובה"5. ובזה ישנם גדרים בהלכה איך להוכיח שעשה תשובה, ולדוגמא: "משחק בקוביא" פסול לעדות עד "שישברו פספסיהם" ("כלי השחוק הנזכר והם הקוביאות"6). ופשוט, שעובדה זו אינה מוכיחה "שלא ישוב לזה החטא לעולם", ויתירה מזו, אין שום דרך להוכיח איך תהי' הנהגתו עשרות שנים לאחרי זה.

ועד"ז בדין "המקדש את האשה על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור מקודשת מספק, שמא הרהר תשובה בלבו"7. והיינו, שאם היינו יודעים בבירור שהרהר תשובה בלבו, היתה ודאי מקודשת, כיון שע"י הרהור תשובה נהפך מ"רשע גמור" ל"צדיק גמור".

והרי זה פשוט שבזמן הרהור תשובה זה "רגע כמימרא" לא שייך (אצל רוב בנ"א עכ"פ) שינוי הפכי כזה מן הקצה אל הקצה ובאופן ש"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם"8.

ומכל זה מוכרח לומר שאין זה תנאי בתשובה רגילה, אלא ע"כ הרמב"ם מדבר בדרגא נעלית יותר בתשובה. כלומר, שאי אפשר לומר כלל שהרמב"ם מדבר על תשובה כפשוטו. וממילא צריכים לומר שהרמב"ם מדבר על דרגא נעלית יותר, אף שדוחק קצת בהלשון.

ולפ"ז מובן בפשטות שאלת הרב הנ"ל, שאף אם נמצא איזה דיוק ע"י יתור לשון בגמ' שמשמע שצריך להיות תנאי זה 'שלא יעבור זה החטא לעולם', עדיין אין בזה לדחות את כל ההוכחות האמורות, שהוכחות הנ"ל הם מקור מפורש להיפך מזה.

ויתירה מזו: שם בשיחה גופא (סל"א) מביא ג"כ מה שהמפרשים מציינים כמקור לדברי הרמב"ם את הפסיקתא דר"כ פי"ז, שמפורש שם שתשובה צ"ל באופן שהקב"ה נעשה לו עֵד שלא יחטא עוד.9

והרבי מקשה ע"ז כנ"ל, שעדיין אינו מובן כלל למאי נפק"מ מצב העתיד לגבי מצבו בהוה ?! ואח"כ מביא קושיות הנ"ל שמפורש להיפך ונמצא שיש כו"כ ראיות (שהם כמקור) להיפך!! וא"כ מובן שאי אפשר לומר כן.

ופשוט, שפסיקתא הנ"ל הוא מקור ברור יותר מהדיוק בגמ' הנ"ל, ואעפ"כ מחמת קושיות האמורות א"א לקבלו. וא"כ מובן בפשטות שבזה שיביא עוד ראי' מבוסס על דיוק יתור לשון הגמ' עדיין לא העלה ארוכה לחוזק קושיות הנ"ל.10

ולכן עכצ"ל שהרמב"ם מדבר על דרגא נעלית בתשובה.

w

עוד הקשה הרב הנ"ל מדוע לא ניחא לי' לרבינו ללמוד הפי' ברמב"ם כפי שרבינו מפרש בתניא (פי"ב) לגבי 'בינוני' שהכוונה "ולא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם" הוא, שמצבו כעת הוא באופן שמושללת ממנו עשיית עבירה בעתיד. ומדוע א"א לומר שכך הוא גם כוונת הרמב"ם. (ומביא ביאור מעין זה ברמב"ם מהגרש"ש).

אבל כל המעיין בשיחה שם (סל"ד) יראה שרבינו מביא אפשרות כזו לפרש בדברי הרמב"ם11, אבל דוחה פי' זה ברמב"ם, דא"כ מה צריך כאן עדות של הקב"ה ("יעיד עליו יודע תעלומות. . . שנאמר ולא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו"). דבשלמא אי התשובה צריך להיות באופן שלעולם לא יחטא, מובן שרק הקב"ה שיודע עתידות צריך להעיד ע"ז, ולא די בהחלטת האדם, שהרי אין בידיעתו מה יהיה בעתיד. אבל אם הכוונה שמצבו כעת צריך להיות באופן שמופרך אצלו לחטוא בעתיד, אינו מובן מה צריך עדות הקב"ה, דצריך רק החלטת האדם ומעמדו באופן כזה. ודוק. ע"כ מהשיחה.

ולפ"ז מובן בפשטות מדוע בתניא כן לומד רבינו באופן כזה, כיון ששם לא מוזכר כלל העדאת הקב"ה, אלא מצב האדם בתשובתו "שלא יעבור לעולם". ואופן כזה בתשובה היה אפשר להבין, כיון שתשובה אמיתית היינו שחדרה לגמרי בכל כוחותיו שמופרך אצלו לגמרי לעשות עבירה כזו בעתיד, דאם אינו כן עדיין יש אצלו בדקות את העבירה בכח עכ"פ.

אבל כנ"ל ברמב"ם אי אפשר לפרש כן, ולכן עכצ"ל הפירוש שהרמב"ם מדבר על דרגא נעלית יותר בתשובה, אבל אין זה תנאי הכרחי לתשובה כפשוטה, ודוק.

ונסיים בלשון רבינו (ש"פ ויחי ה'תשנ"א) "הלימוד זכות בנוגע לקירוב וזירוז הגאולה שכיון שכבר "כלו כל הקיצין" . . ובנוגע לתשובה . . כבר עשו תשובה, שהרי אין לך אדם מישראל שלא הרהר תשובה . . כמה פעמים במשך ימי חייו, שעי"ז נעשה "בשעתא חדא וברגעא חדא" מרשע גמור צדיק גמור, כפס"ד הגמרא שהמקדש את האשה "על מנת שאני צדיק (גמור) אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה – הרי בודאי ובודאי שמשיח צדקנו צריך לבוא תכיף ומיד ממש, אשר, כדאי הוא לימוד זכות זה לגאול את ישראל, ובפרט שנוסף על הלימוד זכות, ה"ז גם פס"ד של כו"כ רבנים ומורי הוראה בישראל, וכיון שהתורה "לא בשמים היא", הרי, פס"ד זה בב"ד של מטה מחייב כביכול ומזכה גם את ב"ד של מעלה, וכן יקום !".