בשיחה היומי דפרשת פנחס, השמיעו שיחה מאור לי"ז תשרי תשמ"ז, ושם שואל כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: ידוע ההלכה "מי שראוי להורות ואינו מורה וכו'", עפי"ז בלתי מובן המסופר בפרשת בנות צלפחד. הן באו למשה רבנו עם שאלה בנוגע לנחלת אביהן, והרי משה רבנו ידע ההלכה [כך אומר הרבי בשיחה זו, הכתוב] ואעפי"כ, מבלי לחכות ולהתבונן בה, הפנה השאלה להקב"ה, היתכן? והרבי מסביר, מכיון שהן הזכירו שאביהן לא הי' בעדת קרח, חשש משה שזה ענין של שוחד, ולזה הי' אסור לו להשיב וכו'. ע"כ תוכן השיחה כפי שהושמעה.

לכאורה, רש"י עה"פ ויקרב משה את משפטן (כז, ה) כותב: נתעלמה הלכה ממנו, וכאן נפרע על שנטל עטרה לומר והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי. ד"א ראוי' היתה פרשה זו להכתב ע"י משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן. - ובאחת השיחות ק' על פרש"י זה מבאר הרבי שאעפ"י שלפני מאורע זו, משה כן ידע ההלכה, אבל בשעה זו שנשאלה על ידן, נתעלמה ממנו ההלכה ולזה הפנה השאלה להקב"ה.

עד"ז מצינו בפרשה דפסח שני, שעה"פ עמדו ואשמעה (בהעלותך ט, ח) מפרש רש"י: ראוי' היתה פרשה זו להאמר ע"י משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן וכו'. ז.א. שגם שם לא ידע משה ההלכה ולזה הפנה השאלה להקב"ה.

באתי רק להעיר.

בספר השיחות ה'תש"נ כרך ב' (עמ' 561) כותב כ"ק אדמו"ר וז"ל: "ולהעיר שמספר ימי המועדים מכוון למספר ימי בין המצרים - כ"א ימים, שבזה מודגשת עוד יותר הנתינת כח להפיכת כ"א ימי בין המצרים לימים טובים ולמועדים".

ובהערה 40 מונה הכ"א ימי המועדים וז"ל: "ז' ימי הפסח, שבועות, ב' ימי ר"ה, יוהכ"פ, ז' ימי הסוכות ושמע"צ, שבת, ראש חודש (שנזכרו בהתחלת פרשת המועדים)".

ובשוה"ג להערה הנ"ל מוסיף "וי"ל גם באופן אחר - שזה נמנה כיום אחד, ולמנין הכ"א יום ניתוסף פורים (משא"כ חנוכה שלא נזכר בכ"ד ספרי קודש, תושב"כ)1", ע"כ מהשיחה.

וצריך להבין לפי אופן הא', למה נחשב ראש השנה לשני ימים הא מדאורייתא ר"ה הוא רק יום אחד ובשאר כל המועדים החשבון הוא כמו שבת מדוארייתא.

ונראה שכ"ק אדמו"ר מונה כפי שהמועדים הם בארץ ישראל וכמו שכתב הרמב"ם בהל' קידוש החודש פ"ה ה"ח וז"ל: "והואיל והיו עושין אותו שני ימים ואפילו בזמן הראי', התקינו שיהיו עושין אפילו בני ארץ ישראל אותו תמיד שני ימים בזמן הזה שקובעין על החשבון".

ועוד יש לומר דיש חילוק בין יו"ט שני של שאר מועדות ליו"ט שני של ר"ה כדאיתא בשו"ע, אדמוה"ז הלכות ראש השנה סימן תר סעיפים ב-ג וז"ל בסעיף ב': "ואף בגולה ראש השנה הוא חלוק משאר מועדות ששאר מועדות אף אבותיהם לא היו עושין שני ימים אלא מחמת הספק שלא היו מועדים יום שהוקבע בו החודש בארץ ישראל".

ובסעיף ג' אבל בשני ימים טובים של ראש השנה אינו כן אלא הן נחשבים כיום אחד ארוך וקדושה אחת הן אף לבני ארץ ישראל".

והטעם הוא כדאיתא בסעיף ד' "משום דאף הבית דין עצמן שהיו מקדשין על פי הראי' היו עושין לפעמים שני ימים אם באו העדים לאחר המנחה לכן מונה כ"ק אדמו"ר ר"ה לשתי ימים היות ששתיהם הם קדושה אחת.

אמנם באופן הב' ר"ה נמנה כיום אחד2 מפני שבתורה שבכתב נזכר בה יום אחד.

ב. והנה לפי שיטת הרמב"ם צריך לפרש כאופן הב' דהא כתב הרמב"ם בהל' קידוש החודש פ"ג הלכות ה-ו וז"ל: "עמדו בית דין והתקינו שלא יהיו מקבלים עדות החודש אלא עד המנחה כדי שיהא שהות ביום להקריב מוספין ותמיד של בין הערבים ונסכיהם ואם הגיע מנחה ולא באו עדים עושין תמיד של בין הערבים ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש".

ובפירוש כתב שכוונת הרמב"ם הוא לראש השנה דהא כתב על זה "ומונין מיום שני עשרה ועושין הצום" (של יום כיפור).

אמנם מסתימת לשון הרמב"ם משמע שקאי אכל ראש חודש ורק בפ"ה ה"ח כתב להדיא ראש השנה וז"ל שם: "ולא עוד אלא אפילו בירושלים עצמה שהוא מקום בית דין פעמים רבות היו עושין יו"ט של ר"ה שני ימים, שאם לא באו העדים כל יום שלשים נוהגין היו באותו היום שמצפין לעדים קודש ולמחר קודש" עכ"ל.

נמצא דלפי הרמב"ם כמו שבר"ה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש כך בראש חודש נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש וא"כ כמו שר"ה נחשב לשני ימים כך הי' ראש חודש צריך להיות נחשב לשני ימים אם נאמר כאופן הא' לכן לפי הרמב"ם יש לפרש כאופן הב' דר"ה נמנה כיום אחד.