בגל' תתט (עמ' 32) הביאו את האמור באג"ק רבינו (ז, עמ' קצא): וכידוע מאמר השגור בפי החסידים: ווי מען פרעגט – אזוי ענטפערט מען [=כפי ששואלים – כך הוא המענה], וביארו זה ע"פ הגמ' בגמ' בנדרים (דף ח, ב) ודברי התוס' שם וכו', דמוכח משם "דרב אשי השיב כפי שנשאל, וכיון שרבינא לא ביקש ממנו להתירה בתור מומחה, ע"כ השיב לו את עצם ההלכה בענין ששאל".

ואף כי לא הבנתי כיצד מוכחת משם המסקנה האמורה (יעו"ש), אבל אפילו אם אכן מוכח הדבר, מה חידוש יש בדבר זה, ומדוע נזקקים לשם כך ל"מאמר חסידים"? הרי זה דבר פשוט שהאדם משיב למה ששואלים אותו, ולא למה שאין שואלים אותו.

עד"מ, אם ישאל השואל "באיזו דרך נלך ללוד", ישיבו לו כיצד ללכת ללוד, ולא יורוהו את הדרך לצפת!

ותו, על כך לא מתאים הלשון "ווי מען פרעגט" [כפי ששואלים], אלא "וואס מען פרעגט" [מה ששואלים].

ונראה לומר שיש שלוש דרגות בתשובה מעין השאלה:

[א] התשובה ניתנת בדיוק למה ששאלו, וכפי הדוגמאות דלעיל, ולזה אין אנו זקוקים לא להוכחות ולא לביאורים.

[ב] התשובה ניתנת באותה רוח ובאותה נימה (אותו טאָן) שבהם נשאלה השאלה. וזו המשמעות של הביטוי "ווי מען פרעגט אזוי ענטעפרט מען" כפי שהוא שגור בפי העולם, ואינו מיוחד דוקא ל"מאמר החסידים".

(ובדרך צחות מביאים ראי' לזה מהטעמים הנלווים לדו-שיח שבין יהודה לתמר (פ' וישב לח, טז-יח): שכשדיבר יהודה ב"פשטא", ענתה לו תמר ב"פשטא"; כשהמשיך ודיבר ב"זקף גדול", השיבה לו גם היא ב"זקף גדול". וכשסיים יהודה את דבריו ב"רביעי", גמרה גם תמר ב"רביעי"...)

[ג] אך "מאמר החסידים" הוא עמוק יותר, ומשמעותו היא, שתשובת הרבי ניתנת בהתאם לאמיתיותה הנפשית של השאלה, שאינו דומה השואל בתמימות ובביטול, למי ששואל בהתחכמות; כך שהתשובה ניתנת לפי אופן השאלה, ואפשר שאינה משקפת את דעתו ורצונו האמיתיים של הרבי (ואף שאולי לא משמע כך בדיוק באג"ק שם, אבל ידועים דברי הריטב"א בס' הזכרון שמוטב לדחוק בלשון מאשר לדחוק בענין. ויותר דחוק לומר שהרבי מודיע לשואליו, שאם רצונם לקבל תשובות נכונות לשאלות, אזי שלא ישקרו אותו בשאלותיהם!).

ברשימותיו של אדמו"ר הריי"צ מצינו שכותב על פלוני, ששאלותיו מהרבי (הרש"ב) לא היו שאלות, אלא מעין דרישה לקבלת הסכמתו של הרבי למה שהיה מוסכם ברצונו של השואל...

באחד ממכתביו של רבינו זי"ע (משנת תשכ"ח) מצינו בזה"ל: "לא עניתי בנוגע ל.. (מקום לימודו), מפני כבוד השואל, כיון שלא הי' נראה לי המענה הנכלל בסגנון השאלה". כלומר: מסגנון השאלה היה ניכר שרצונו של השואל לקבל תשובה מסויימת, אבל מכיון שהרבי לא הסכים לספק לו אותה – ומפני כבודו של השואל גם לא רצה להשיב לו היפך רצונו – לפיכך לא השיב לו כלל...

ונאה להסמיך לזה את האמור בס' "ליקוטי הלכות" (הל' תענית ה"ד אות ז-ח): ..וע"כ נקרא משיח "פלא יועץ" .. כי עיקר התיקון היא תיקון העצה .. כשזוכין ע"י צדיק אמת לקבל משם עצות אמתיות כל אחד ואחד לפי בחינתו .. ועל זה צריכין להתפלל הרבה להש"י שיזכה לעצות אמיתיות .. כי זה כלל, שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, וכמו ששואלים את הצדיק כן הוא משיב. ומזה באים כל העצות המקולקלות, שנדמה לו שמאת ה' הם, או שהצדיק יעץ לו כך, ובאמת הכל ממנו בעצמו כמ"ש "איולת אדם תסלף דרכו [ועל ה' יזעף לבו]", שדרשו רז"ל מקרא זה על השבטים שפגמו בעצה .. ע"כ מי שרוצה לחוס על עצמו באמת, צריך לבקש מאד בתחנונים רבים את הש"י ואת הצדיקי אמת, שישימו לבם היטב על מה שנעשה עמו, באופן שיתנו לו עצה אמיתיית ונצחיית שיצליח על ידה לנצח באמת. עכ"ל.

ובזה חוזרים אנו להמובן מאגה"ק שם, שהשואלים צריכים לתאר את מצבם הרוחני כפי שהוא, ואזי יקבלו את התשובה ההוגנת להם. וד"ל.