בגליון הקודם [תתל], העיר הרב ב"צ אסטער שי' על מה שכתבתי בפי' "מבעה" לשיטת הזהר, וכתב שלדעתו הפי' מבעה לדעת הזהר הוא לא 'שן' אלא 'אש', והיינו שמבעה והבער חד הם (נגד מסקנת הגמ'). וכתב, שלפי"ז אכן לא מוזכר בפי' אדם במשנה הא', ורק בסוף פ"ב דב"ק מגיעים לביאור האדם שהוא האב הרביעי, והוא במשנה ד"אדם מועד לעולם".

והוסיף והביא ראיות נוספות מדברי האוה"ח לביאו' זה. והא דלא מפרש הרבי להדיא שמבעה הוא אש, כתב הרב אסטער: "דאז היה צריך לפרש שאינו כהגמ' דילן בדף ד' ולא רצה להאריך, וקיצר דבריו במה שמציין להאוה"ח . . וסמך על המעיין", עכת"ד.

ולפענ"ד, עדיין דוחק גדול לפרש כן בדברי הזהר לפי המבואר בהאגרות (אג"ק ח"ח ע' רמג ו'תלח), ומכמה טעמים:

א. באגרת הא' מתחיל כך: בהערתו בזח"ב . . דפי' המבעה זה אדם". ודוחק גדול שבמענה לא כותב בפי' דמבעה הוא אש (משא"כ באם מבעה הוא שן). וקשה לומר שהמ"מ להאוה"ח מספיק, דנוסף ע"ז שציין רק לאוה"ח ע"א, הנה המכ' הב' שמפרש כוונתו בהציון להזהר ואוה"ח - יוכיח.

ועוד ועיקר, כמו שכתבתי שם (בגליון תתכט) שפי' שמבעה לדעת הזהר הוא אש, נתון בויכוח שתלוי בגירסת הספרים בזהר, וברוב הספרים לא כתוב מאומה אודות מבעה, ובודאי שבאם לומד שהפי' בזהר מבעה הוא אש, צריך לכתוב זאת בפירוש.

ב. בנוגע למה שהעתיק מדברי האוה"ח. בזה נראה בפשטות עפ"י אגרת הב' שעיקר הראיה היא ממש"כ שם "והוא סיומא דילהון" שאדם הוא הסיומא גם של מבעה בנוסף לכל השאר (ולא משאר הקטעים שהעתיק, אף שלכאו' מפורשים הם).

ג. הרב הנ"ל כותב בפשטות שהרבי לומד בדעת הזהר שאדם נת' רק בסוף פ"ב: "וזוהי כוונת הרבי במכתב השני דהמשנה אדם מועד לעולם שמונה האב הרביעי הוא סיומא דלהון של המשנה הראשונה, דשם אכן מקדים דיש ד' אבות אך מפרט רק ג'".

ולדעתי כ"ז שגגה הוא, שהרי הפי' באגרת הוא, שמדחשב שם (בזהר דווקא) כ"פ שאדם הוא רביעי (לאחרי הבער) והוא סיומא דלהון . . מוכח דלא זהו מבעה. אלא דקאי על המשנה שלאחרי המשנה הנ"ל ד' אבות".

הרי שכותב בפי' שאדם שחשיב בזהר לאחרי כולם - הוא קאי על המשנה שלאחרי המשנה הא'. ולא על סוף פ"ב (כבאגרת הראשונה).

ובפרט שדבר זה נת' בגמ' דף ד' ע"א, דבין לרב ובין לשמואל כתוב אדם בסיפא רק שלא נתפרש בפירוט.