בגיליון האחרון - תתלג (עמ' 13), העיר הרב משה מרקוביץ על מכתב כ"ק אדמו"ר (נדפס בלקו"ש חי"ב עמ' 152) בענין ברכת תפילת הדרך בנוסע באוירון. וז"ל המכתב: "ברובא דרובא צ"ל הולך בדרך עד שמגיע לאוירון (וכן בהגיעו למחוז חפצו) - אלא שלולא הנסיעה באוירון, כ"א הי' חוזר לביתו ממקום נסיעת האוירון, דבר רגיל הוא כו', משא"כ כשנוסע אח"כ באיזה אופן שיהי', יש לברך על הדרך עד להאוירון, ואכ"מ".

ובצדק תמה הנ"ל על קושי הלשון במ"ש "דבר רגיל הוא" הרי תפילת הדרך אינה תלוי' ברגילות. ואולי חסרים שם מספר אותיות.

ואולי אפ"ל הסבר בזה ויצא מזה נפק"מ להלכה. דהנה חקרו האחרונים באחד שנוסע כל יום מירושלים לתל אביב וחזור האם צריך הוא להתפלל תפילת הדרך בכל פעם.

והדיון סובב אודות אם יש מקום לומר שמכיון שנוסע כל יום הרי לגביו יצאה נסיעה זו מגדר סכנה, כי אחרת לא הי' מסכן נפשו כל יום, והרי אדרבה אסור להכניס עצמו וכו'.

משא"כ לגבי הנוסע לעיתים רחוקות נשאר דרך זו כדרך סכנה, ונשאר עליו החיוב לברך. ועכ"פ, אם כנים הדברים יתכן ששנים יסעו יחדיו באותו מכונית והראשון יברך והשני לא!

ועד"ז באדם שמלאכתו היא בנסיעה תמידית מחוץ לעיר, האם עליו לברך וכו'. ולפי זה אפשר לומר שזה הכוונה במכתב. כי ברובא דרובא יוצאים מתוך העיר עד שמגיעים לשדה התעופה, והדרך הזאת, אפילו מבלי לעלות ולנסוע על האוירון, היא ככל הדרכים שמחוץ לעיר וחל עליה החיוב של תפילת הדרך. אבל היות שדבר רגיל הוא לנסוע ללוות את הטס ולחזור הביתה לא חל עליו החיוב, וכנ"ל.

משא"כ זה הטס, שזה - (היציאה מתוך העיר) בשבילו התחלת נסיעה ארוכה (שכוללת יציאה לשדה התעופה ואח"כ הטיסה עצמה וכן הנסיעה בהגיעו למחוז חפצו, הרי יסע במקום שהוא מחוץ לעיר עד שיגיע למקום ישוב), א"כ חל עליו חיוב תפילת הדרך מיד. ולכן- זה שרק מלווהו אינו מברך, משא"כ הטס בפועל. וק"ל.