באג"ק (ח' יד עמ' תסד, שערי הל' ומנהג או"ח ח"א ס"ע עז) כותב כ"ק אדמו"ר:

"תמהתי במ"ש הוא שהיום, ז.א. כ"ה אד"ר, התחיל נכדו להניח תפילין, ובכ"ה אד"ש נעשה בן י"ג שנה, כי אף שכתוב בהגהות הרמ"א (או"ח סי' נה) שנעשה - בשנה מעוברת - בן י"ג שנה באדר שני, הנה לבד שהר"ש הלוי חולק ע"ז אלא שלא נפסק הלכה כמותו, שמובן שזהו לחומרא [ואפשר גם לקולא במקום שיש עכ"פ חשש איזה שהוא], משא"כ בהנוגע להנחת תפילין, שבלא"ה הובא במג"א להניח שני חדשים לפני זה, ומובא בהיום יום שמנהגנו הוא להתחיל בשני חדשים קודם. ואפילו לפ"ד הרמ"א להתחיל להניח ביום הבר מצוה (שאין אנו נוהגים בזה כלל כנ"ל) עכ":פ כדאי להתחיל להניח חודש ויום א' לפני זה וכמובא בארחות חיים להרה"צ מספינקא סי' לז" עכ"ל.

ממכתב זה ברור, אשר:

א) הרבי אינו מקבל כלל את הוודאות של הרב נאה ז"ל ב'קונטרס השלחן' (עמ' כ, הערה יד) שיש פה טעות המעתיק, בכך שבשו"ע רבינו [אף שהעתיק בסי' נה סי"ג דין מי שנולד בל' מרחשוון ובשנת הי"ג מרחשוון חסר] לא העתיק כלל את דברי השו"ע שם: א) סו"ס ט: "ושנת העיבור בת י"ג חודש". ב) סעיף י' אודות שני נערים שנולדו זה בכ"ט אד"ר וזה בב' אד"ש בשנה מעוברת. ג) את דברי הרמ"א בסוף אותו סעיף, ש"הנולד באדר ונעשה בר מצוה בשנת העיבור - אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני" (וכ' האחרונים שבזה בא לומר ששנת העיבור בת י"ג חודש גם למי שנולד באדר ולא רק בשאר החודשים).

ואדרבה לומד ומדייק ממה שאדה"ז לא כתב זאת בסי' נה (השאלה - באג"ק כד עמ' רצו. הצעות תשובה - בהתוועדויות תשמ"ו ח"ב עמ' 538 (מוגה, ואותו תוכן ב'הנחה בלתי מוגה' להלן עמ' 549), ומסקנתו שאדה"ז סמך על מה שיכתוב במהדורא בתרא.

[וזהו על-דרך דברי הרבי במענה הנדפס בשערי הל' ומנהג שם ס"ע רנא, לדייק ממה שהביא אדה"ז בסי' רסג ענינים מהמג"א שלפני ולאחרי עניין התחינות בהדלקת נרות, ודילג זאת, ע"כ. שדיוק זה אפשרי רק אם אנחנו בטוחים שבסימנים הקיימים - יש בידינו את כל מה שנכתב שם ע"י אדה"ז, ולא חסר כלום].

ב) אגב: המכתב הנ"ל נכתב לת"ח שמלמד בישיבת 'תורת אמת' של חב"ד (ראה בפנים), אבל לא מזדהה כ"חסיד", וכהאיחול של הרבי על הבן שיהיה "חסיד (בדוקא)", ולכן כנראה אין חוד הטענה של הרבי על כך שלא נהג כהוראת הריי"צ, אלא על הצד ההלכתי.

ג) [כיוון שאדה"ז לא פסק מאומה בנדון] הרבי כותב שהפסק שלא כהר"ש הלוי הוא רק "לחומרא", משא"כ בנוגע להנחת תפילין... ומסיים: "ואפילו להרמ"א [שמתחילים להניח רק ביום הגיעו למצוות] - כדאי להתחיל חודש ויום א' לפני זה וכמובא בארחות חיים". שם בסו"ס לז הביא משו"ת בית שלמה, שכדאי להחמיר כהר"ש הלוי, להניח תפילין החל מאדר-ראשון, ורק כדי שלא יורו הלכה כמותו, עושים זאת עוד יום א' קודם-לכן. האם כל הטענה של הרבי היא רק מדוע לא הניח יום אחד קודם-לכן? [לא מסתבר לומר שהרבי רומז בזה שלמנהגנו יש להתחיל חודשיים לפני כ"ה אד"ר, היינו בכ"ה טבת, כדי להחמיר שתהיה ההתחלה כדעת הר"ש הלוי, כי לכאורה אין זה שייך למכותב].

ושליח כ"ק אדמו"ר זי"ע

בודאפעסט, הונגריה

ב'אגרות קודש' (חלק יז עמ' רסב) כותב כ"ק אדמו"ר זי"ע: "במ"ש אודות הפרשת מעשר לצדקה כשמצב הפרנסה דחוק, הנה ינהג שהחצי מן הנ"ל יתן בפועל והחצי יזקוף ע"ע כחוב לקופת הצדקה ולכשירחיב יסלקו".

הנהגה זו לכאורה יש בו מן החידוש. ואין לדעת האם זו הוראה פרטית, או כללית, והאם זו היתה הנהגה נפוצה פעם. חיפשתי בספרים שמדברים על מעשר כספים, ולא מצאתי בו כהנ"ל. ויל"ע בביאור הדברים ע"פ מקורות ההלכה.

פרנסת עצמו קודם לכל אדם

פסק הרמ"א (יו"ד סי' רנא ס"ג): "פרנסת עצמו קודם לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו ואח"כ...", ומקורו בדברי הטור שם: "כתב ה"ר סעדיה חייב אדם להקדים פרנסתו לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו..." (על שינוי ודיוק הלשונות בין דברי הרס"ג להרמ"א ראה מש"כ הגר"מ פיינשטיין ב'דברות משה עמ"ס גיטין עמ' קיח מדפי הספר). וכתב ע"ז ה'בית יוסף' ב'בדק הבית': "יש לי על דברי ה"ר סעדיה גמגומי דברים", ולא פירש מה הם הגמגומים, אמנם גם לא העתיק גם את דברי הרס"ג בשו"ע. [ולהעיר דמדבריו ב'אבקת רוכל' שיובא לקמן מוכח דלמרות שלא הביאו בשולחנו עדיין ס"ל כן. ויל"ע אולי כתבו בצעירותו לפני שחיבר את ה'בדק הבית' והשו"ע.] ומהר"י קורקוס דייק בלשון הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ז ה"א): "מ"ע ליתן צדקה לעניי ישראל... אם היתה יד הנותן משגת", ומפרש המהר"י קורקוס: "פי' לחיות הוא וליתן, דחייך קודמים".

מהו השיעור של פרנסת עצמו

וב'ערוך השלחן' (סי' רמח ס"ג) מבאר: "דזה שנתבאר שם דפטור מן הצדקה עד שיהא לו כדי להתפרנס זהו בצדקה תמידיות, מעשר או חומש מפרנסתו, אבל בכאן מיירי בחובת צדקה פעם אחת בשנה לקיים מ"ע של צדקה, שעל זה אמרו בב"ב (ט, א) לעולם אל ימנע אדם עצמו מלתת פחות משליש שקל לשנה...". ועוד ביאר שם (סי' רנא ס"ה): "זה שכתב הגאון דפרנסתו קודמת היינו באיש שאינו מרויח רק לחם צר ומים לחץ... אבל האיש שמרויח פרנסתו כבעל בית חשוב שאוכל כראוי לחם ובשר ותבשילין ולובש ומכסה א"ע כראוי - וודאי דחייב בצדקה מעשר או חומש מפרנסתו... ותדע לך שכן הוא דאל"כ איזה גבול תתן לפרנסתו שהיא קודמת וכל אחד יאמר אני נצרך לפרנסתי כל מה שאני מרויח, שהרי אין גבול להוצאה כידוע, אלא וודאי כמ"ש דלא קאי רק על מי שיש לו רק לחם מצומצם להחיות נפשו ונפש אשתו ובניו ובנותיו הקטנים".

ובספר 'צדקה ומשפט' (פ"א סקט"ו) העיר על דברי ה'ערוך השלחן' ד"נקט לכאורה ב' קצוות, שהתחיל בצד לחם צר ומים לחץ, וסיים במי שאוכל לחם בשר ותבשילין, והרי יש גם מדה בינונית, ומצוי הרבה בזמנינו שיש לו יותר מלחם צר וכו', ואין לו לקנות כל יום בשר ותבשילין ודוחק עצמו ומסתפק במה שיש לו, ולפעמים מוותר גם על מלבוש או חפץ אחר הצריך לו מפני שאין לו... ועל כן נלענ"ד שאדם שפרנסתו אינה מספקת להוצאות רגילות ולפעמים מוותר על דבר הצריך לו, שהוא פטור עכ"פ ממצות מעשר (וכ"ש מחומש), אלא שמ"מ לא יפטור עצמו ממצות צדקה, ועכ"פ מצוה עליו להמנע מלקבל מקופה של צדקה...".

והנה אופן הפרשת מעשר כספים כתב ה'בית יוסף' בשו"ת 'אבקת רוכל' (סי' ג): "...ומה שירויחו אין מפרישין מן הריוח רק מה שירויחו יותר על הוצאתם מאכיל' ושתיה ולבוש ושאר הדברים הצריכין לפיזור ומהמותר יפרישו... ואחר שהפריש מהקרן יסתחר במעותיו, ובכל חצי שנה יעשה חשבונו ויראה מה שהרויח יותר על כל אשר פיזר בדברים הצריכים לבית כמו שאמר[נו], ויקח מעשר כמו שאמרנו", ומזה מוכח דס"ל דלא כה'ערוך השלחן', ואפילו מי שמרוויח יותר מלחם מצומצם להחיות נפשו ונפשות בני ביתו ג"כ אינו צריך להפריש מעשר מהריוח, רק מה שנשאר לו אחרי ש"פיזר" לכל הוצאות בני ביתו.

דעת אדה"ז ב'אגרת הקודש

'

אמנם אדה"ז ב'אגרת הקודש' (סי' יז) כתב: "הנה לא נעלם ממני צוק העתים אשר נתדלדלה הפרנסה, ובפרט הידועים לי ממחניכם אשר מטה ידם בלי שום משען ומשענה, וממש לווים ואוכלים... ועם כל זה לא טוב הם עושים לפי הנשמע אשר קפצו ידם הפתוחה מעודם עד היום הזה ליתן ביד מלאה ועין יפה לכל הצטרכות ההכרחיים לדי מחסורי האביונים... ולא אמרו חייך קודמין אלא כשביד אחד קיתון של מים וכו' שהוא דבר השוה לשניהם בשוה לשתות להשיב נפשם בצמא. אבל אם העני צריך לחם לפי הטף ועצים וכסות ובקרה וכה"ג כל דברים אלו קודמין לכל מלבושי כבוד וזבח משפחה בשר ודגים וכל מטעמים של האדם וכב"ב, ולא שייך בזה חייך קודמין מאחר שאינן חיי נפש ממש כמו של העני שוה בשוה, כדאיתא בנדרים דף פ' [ע"ב]. והנה זהו עפ"י שורת הדין גמור..." - והנה מש"כ אדה"ז "ולא אמרו חייך קודמין" ברור שכוונתו להלכה הנ"ל שפסק הרמ"א "פרנסת עצמו קודם לכל אדם", ומקורו כפי שכתב בטור בשם הרס"ג: "שנאמר (ויקרא כה, לו) וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי אחיך...", וכפי שדרש ר' עקיבא (בבא מציעא סב, א; וציינו בביאור הגר"א שם סק"ו). [ויש להוסיף במראי מקומות לתניא הציון לדברי הרמ"א.]

והנה מזה שאדה"ז דוחה את הטענה של "חייך קודמים" גם כשכותב לאלו מאנ"ש "אשר נתדלדלה הפרנסה... וממש לווים ואוכלים" יוצא מזה לכאורה שאדה"ז סובר כדברי ה'ערוך השלחן' אשר פסק הרמ"א ש"פרנסת עצמו קודם לכל אדם" אין זה קאי "רק על מי שיש לו רק לחם מצומצם להחיות נפשו ונפש אשתו ובניו ובנותיו הקטנים", אבל מי שיש לו קצת יותר לחם מצומצם כבר צריך להפריש את הכסף לעניים, למרות שהוא בעצמו לוה מאחרים בשביל ההצטרכויות הנוספות שלו עצמו. אמנם לפי זה סיפא לאו רישא, שהרי בהמשך דבריו כותב אדה"ז: "כל דברים אלו קודמין לכל מלבושי כבוד וזבח משפחה בשר ודגים וכל מטעמים של האדם וכב"ב", הרי דאינו דוחה את הטענה דחייך קודמין רק בנוגע לאלו שמפזרים להוצאות ביד רחבה מאד, ואין זה שייך לאלו "אשר נתדלדלה הפרנסה... וממש לווים ואוכלים", שהם באמת פטורים "ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו" וכפי שפסק הרמ"א.

ואולי י"ל דאכן החלק הזה של האגרת, בו הוא מביע את דעתו שגם "עפ"י שורת הדין גמור" חייב לתרום בשביל עניי א"י, נכתב לאלו מאנ"ש שהפרוטה היתה יותר מצויה מכיסם, אלא שכיון אשר נתדלדלה הפרנסה באופן כללי הורידו הם מהסכום אשר היו רגילים לתרום, ולהם כותב אדה"ז אשר ע"פ דין חייבים הם לתרום בעין יפה כמקודם. ולאלו מאנ"ש אשר "ממש לווים ואוכלים" להם נאמר המשך דברי אדה"ז: "אבל באמת גם אם הוא ענין דלא שייך כ"כ ה"ט, ראוי לכל אדם שלא לדקדק על הדין...", ולכאורה קשה לאחרי שאדה"ז קבע לעיל "עפ"י שורת הדין גמור" דלא שייך כאן ענין דחייך קודמין מה שייך לומר "דלא שייך כל כך האי טעמא", ועל כן נראה אכן דכוונתו כאן לאלו מאנ"ש אשר רחוקים הם מ"בשר ודגים וכל מטעמים" אשר ע"פ הלכה פטורים הם מלתת צדקה שהרי פרנסת עצמו קודם, אבל בכל זאת מורה להם אדה"ז שכדאי להם שיתרמו לפנים משורת הדין. ולפי זה יוצא דאדה"ז אינו מסכים להלכה עם ה'ערוך השלחן', וגם ההוצאות לעצמו ולב"ב מעבר ללחם צר ג"כ אינו חייב במעשר כספים.

דחיית הקושיות על דברי אדה"ז

דברי אדה"ז הובאו ע"י הרב יעקב אפשטיין (מהישוב עצמונה בגוש קטיף) בספרו 'חבל נחלתו' (ח"ד סי' לב), ויש להעיר בדבריו.

הוא כתב: "כעין דברי ערוה"ש ניתן להבין בדברי בעל התניא", אמנם כבר נתבאר לעיל דאדה"ז לכאורה אינו מחמיר כ"כ כמו ה'ערוך השלחן'.

עוד כתב: "יש אשר רצו להוכיח מכאן שדעתו היא להקדים את צרכיו ההכרחיים של השני על מותרותיו של הנותן בצורה מוחלטת, ואפילו יותר מחומש. אולם נראה שצריך לפרש את דבריו לנתינה דוקא עד חומש אבל אין כוונתו לחיוב מן הדין, לתת אף מעבר לכך, אלא כמעשה חסידות..." - לא מצאתי מי שלמד מדברי אדה"ז כאן שיש חיוב לתת אף יותר מחומש, ולכאורה אין בדברי אדה"ז כאן רמז לנתינה של מחומש. ואולי נתחלפו לו דברי אדה"ז בין מה שכתב כאן לבין מה שכתב ב'אגרת התשובה' (ספ"ג) וב'אגרת הקודש' (סוף סי' י) ע"ד ההיתר ש"נהגו עכשיו כל החרדים לדבר ה' להרבות מאד מאד בצדקה". וראה עוד 'לקוטי שיחות' (חלק כז עמ' 217 ואילך).

עוד כתב: "אף המקור עליו הסתמך מוקשה, ואין להוכיח ממנו קדימות מוחלטת של צרכים הכרחיים של המקבל על מותרות הנותן". הרי אדה"ז מציין מקור לדבריו מהגמרא בנדרים (פ, ב) אודות מעיין של בני העיר שחייהן וחיי אחרים חייהן קודמין לחיי אחרים, אבל חיי אחרים וכביסתן חיי אחרים קודמין, "בפשטות המדובר בנתינת מי מעיין של מעיין של עיר אחת לבני עיר אחרת, וכ"נ מפירוש הר"ן. הגרש"ז מוכיח את דבריו מכך שחיי אחרים קודמים לבהמתם שצרכים הכרחיים של אחרים קודמים לצרכים שאינם הכרחיים של בני העיר וקדימתם המוחלטת. אולם הרא"ש ותוס' הסבירו שהמעיין שייך לשתי הערים, אלא שהעליונה לוקחת את צורכה לפני התחתונה וע"כ צרכיה קודמים, אולם אין להוכיח מכאן שמי שיש לו לו צריך לתת משלו למי שאין לו".

והנה בגמרא נדרים שם הלשון הוא: "מעיין של בני העיר", ובמיוחס לרש"י שם נאמר בפירוש: "לפי שהמים שלהן הם והמים ברשותן". ואינני יודע איזה משמעות מצא בר"ן שכתב רק: "מעיין של בני העיר. היוצא בעיר...". בפירוש הרא"ש (ועד"ז בתוד"ה מעיין) כתב: "מעיין של בני העיר. כגון שתי עיירות המסתפקות ממעין אחד, רשאין העליונים לעכב את המים עד שישתו...", ולא הבנתי איפה מצא כאן משמעות שהבעלות של המעיין שייך לשתי העיירות. הבעלות על המעין תלוי באחד מעשרה התנאין שהתנה יהושע המבואר בבבא קמא (פא, א), ואחד מהם הוא מעין היוצא בתחילה בני העיר מסתפקין ממנו, ותלוי איך מבארים את התקנה, ראה תוד"ה שם ומעין, ובע"ז מז, א תוד"ה לא צריכא, רמב"ם הל' נזקי ממון (פ"ה ה"ג תקנה ה) והל' גזלה ואבדה (פ"ו הי"ג), וב'העמק שאלה' (דברים שאילתא קמז אות ג) ועוד אחרונים שצויינו בספר 'המפתח' להל' נזקי ממון שם ואכמ"ל. והנה לפי הרבה ראשונים יוצא שהבעלות על המעין שייך לבני העיר, וא"כ הרי זה ראיה חזקה לדברי אדה"ז.

וגוף קושיתו על דברי אדה"ז לא הבנתי כ"כ, כי כנראה לשיטתו הולך שאדה"ז דן כאן על חיוב נתינה של יותר מחומש, ואז אנו מחייבים את הנותן "לתת משלו למי שאין לו", אבל לפי מה שנתבאר לעיל שמדובר כאן בכספי צדקה ואדה"ז בא לבאר את פסק הרמ"א, אז נדמה לי שאין כל מקום לקושייתו, שהרי חיוב צדקה אינו נחשב שהאדם נותן משלו.

ביאור דברי הרבי

והנה כבר העירו בכמה מקומות שאחרי שב'אגרות קודש' מתפרסמות רק האגרות שהרבי ענה לשואלים, ואין בידינו את שאלת השואלים, על כן צריכים אנו להיות מאד זהירים לפסוק הלכה למעשה מתוך מכתב התשובה, שהרי עם השתנות הפרטים ממקרה למקרה משתנה ג"כ ההלכה.

בנוגע לעניננו בדברי הרבי הנ"ל, אין אנו יודעים עד כמה היה "מצב הפרנסה דחוק" אצל השואל, ולאחרי כל מה שנתבאר לעיל י"ל בשני אופנים:

(א) מדובר באחד שנשבר מטה לחמו, וכמעט שהגיע עד ללחם צר, והרבי כאן מביע את דעתו לחומרא וכדעת ה'ערוך השלחן', שבאם יש לו לאדם לחם צר לעצמו ולב"ב כבר חייב הוא להפריש מעשר כספים, אבל הרבי גם מקיל קצת, שרק חצי מהמעשר יתן בפועל והשאר יזקוף ע"ע במלוה לכשירחיב.

(ב) מדובר באיש שהשקיע כספו בעסק, והרוויח מספיק כדי לזון עצמו וב"ב ברמה סבירה, אלא שתזרים המזומנים (cash flow) לא היה כמו שצריך, והיה לו קשה להעביר במצב זה את כל המזומנים של כספי המעשר שלו לצדקה. וע"ז הורה לו הרבי שבכל זאת חצי מהמעשר יתרום מיד לצדקה, ורק את החצי השני יזקוף ע"ע לחוב.

ולפי שני האופנים עדיין יל"ע למה הוא יכול לזקוף חצי מהכסף כהלואה לעצמו ולא להעביר אותו לעניים. ובכל מקרה י"ל שאין כוונת הרבי לחצי ממש, אלא שחלק מהכסף יתרום וחלק ישאר לו אצלו כהלוואה.

ובכל מקרה י"ל שבזמנינו לא כ"כ שייך דברי ה'ערוך השלחן', שהרי חלק גדול מכספי הצדקה שמחלקים היום אינו הולך ל"עני [ש]צריך לחם לפי הטף ועצים וכסות ובקרה", ומצאתי שנגע בזה בשו"ת 'חיי הלוי' (ח"ב סי' סג אות ב).

ולא באתי אלא להעיר.

הזכרת שם משה בספר דברים [גליון]

ב. ב'הערות וביאורים' גליון יח (א'ב) עמ' 79-80 העתיק הריל"א מ'אגרות קודש' אדמו"ר זי"ע ח"א עמ' צז: "במש"כ בענין דלא נזכר שם מרע"ה בפ' תצוה - ובהוספה למענה הנדפס - הנני בזה להציע...", ובשוה"ג שם העיר: "למענה הנדפס. לא הגיע לידינו".

וגילה הריל"א שהמענה נדפס ב'שמועסן' לחודש אדר א' תש"ג.

ואציין בזה שכבר כתבתי כן ב'הערות וביאורים' גליון תלז עמ' ט-י.

*) לע"נ אאמו"ר הרה"ח מרדכי אהרן חיים בן הרה"ח אליעזר הכ"מ. ולזכות יבלח"ט בני הת' מנחם מענדל בן בת-שבע ראכיל לרפואה שלימה בקרוב.