באגרות קודש חי"ג עמ' רצב במכתב להרב זוין ע"ה כותב רבינו אודות נסיעת השלוחים הידועה בקיץ תשט"ז, ובתוך דבריו כותב: "מובן שנסיעתם נסתדרה שבכל מקום האפשרי יסעו דוקא באל על וכדרז"ל עה"פ קנה מיד עמיתך".

אף שממבט שטחי הדברים נראים כחלק מההודעה אודות הנסיעה לאה"ק, [ועובדה שלא מצאתיו מצויין במפתחות לאגרות קודש, וגם בלקו"ש שהודפס בו רק חלק זה מהמכתב (חלק כב עמ' 332), בכ"ז לא מצאתיו במפתח מארז"ל וכו', וכן לא נדפס בס' 'שערי הלכה ומנהג'], בכ"ז בעיון קצת נראה שלכאורה "הלכתא רברבא" מלמדנו כאן, ואכתוב הנראה לענ"ד, ואבקש מקוראי הגליון לחוות דעתם בזה.

א. "כדרז"ל עה"פ קנה מיד עמיתך" - הוא דברי התורת כהנים בפר' בהר (כה, יד): "תניא, מניין כשאתה מוכר לא תהא מוכר אלא לעמיתך, ת"ל וכי תמכרו ממכר לעמיתך. מנין כשאתה קונה לא תהא קונה אלא מיד עמיתך, ת"ל או קנה מיד עמיתך", והובא גם בפירוש רש"י על התורה שם.

והנה ידוע שברמב"ם ושו"ע לא הוזכר דין זה, וכמצויין בכ"מ, (ראה שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קכט).

אבל לאידך מצינו בכמה מהפוסקים המפורסמים שהזכירו התו"כ כדבר פשוט, ומהם הרמ"א בשו"ת שלו סימן י - אודות ספר הרמב"ם שהדפיס מהר"ם מפאדוואה, וקם א' נגדו והדפיס ג"כ, וכותב הרמ"א: "מי שבשם ישראל יכונה לא יקנה שום ספר מיימוני החדשים רק מאותן היוצאים מתחת יד הגאון הנ"ל או באי כחו, והוא מארבעה טעמים".

ובתו"ד כ': "היסוד הגדול השלישי, הנה הוא במדרש תו"כ פרשת בהר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה וגו', למדה תורה דאם באת לקנות קנה מיד עמיתך וכן למכירה. הנה הוא בהדיא מפורש, שאילו לא הי' הגאון הנ"ל רק כאחד מבני עמי הארץ זכה בדין, והדין עמו, כ"ש וק"ו עתה".

וכן התשב"ץ בשו"ת חלק ג סי' קנא: "שהרי למכור שוה בשוה מן הדין להקדים ישראל לעכו"ם, מדדרשי' בספרי [ספרא] כי תמכרו ממכר לעמיתך, כשאתה מוכר מכור לישראל חבירך. וכתבו רש"י ז"ל בפירוש החומש, ושם מרבה מטלטלין עם הקרקעות מדכתיב או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד".

ואאמו"ר שיחי' העירני שכן הוא בשו"ת מהרש"ם חלק ג סי' צד, שכותב: "ובכ"ז בודאי אם אפשר לקנות משל ישראל הרי קנה מיד עמיתך כתיב", ומציין לשו"ת הנ"ל.

ומדיוק לשון רבינו: "מובן שנסיעתם נסתדרה ... דוקא באל על", נראה שרבינו נוקטו כדבר הפשוט שכ"ה להלכה. ואף שכנ"ל לא הוזכר בשו"ע.

וזהו לא כפי' ה'קרבן אהרן' על התו"כ שם שכתב שזהו רק לעצה טובה בעלמא שיסחור תמיד עם ישראל, ואינו חיוב מדינא כלל, עיי"ש. וראה ג"כ בפירוש 'תורה תמימה' על הפסוק כאן אות פג שכ' ביחס לדברי התו"כ: דבר פשוט הוא דאיירי בעובדי אלילים בימים הקדמונים שלא היו מאמינים ביחוד השם, ומרוב פראותם נדמו לפרצי חיות והיו מזיקים לחברת האדם וקניניו ולישוב העולם וסדרו. ומפרש, ש"עמיתך" הוא - שיש לו כמוך דינים ומשפטים ישרים בין אדם לחבירו, וזהו אפי' נכרי, עיי"ש עוד, [ולתו"ד יש להעיר מהמבואר בלקו"ש ח"כ עמ' 162 ובהערות, ואכ"מ].

אבל דברי רבינו לכאורה ברור מללו שדרשת התו"כ כן הוא למעשה.

ב. ולהוסיף שבשו"ת חתם סופר (חו"מ סי' קלד) דן בדין מומר, ובתו"ד כותב: "יש לעיין דכי תמכרו ממכר לעמיתך כר"מ, ועמיתך דרשינן עם שאתך בתורה ומצות, ומשמע וודאי דאין מומר בכלל זה. ולענין אונאה דרשינן בפרק הזהב עם שאתך בתורה ומצוות ... משמע הא ליתא בזה ובזה מותר ואינו בכלל עמיתו ... אך מ"מ י"ל היינו לענין דינא שצריך להקדים עמיתך לקנות ממנו ולא מנכרי, כפרש"י בחומש כשיש דבר ליקח או לימכר תקנה מיד עמיתך ולא מנכרי, לענין זה יש לחלק דגם במומר הדין כן; אבל דיני קנינים אין לחלק לפע"ד, ועמיתך קאי רק אהך דרשא דקדימה, ועי' תשובת רמ"א סי' י ... אבל במקום שאין טעם וסברא רק גזירת הכתוב לא נ"ל לחלק בינו לישראל לענין קנינים".

מבואר מדברי החת"ס דבאינו שומר תומ"צ אינו נכלל בכלל 'עמיתך' לענין זה. אבל מדברי רבינו הנ"ל נראה מפורש שלא חילק בהכי, דכמדומני חברת 'אל על' לא היתה שייכת לשומרי תומ"צ בזמן ההוא. ובפשטות אנן נקטינן גם בזה, דזה שאינו שומר תומ"צ - לע"ע - הוא בגדר תינוק שנשבה, (ראה שו"ת בנין ציון סי' כג ובשוע"ר סוף הל' ריבית), ודינו כישראל לענין זה דיקדים בקניה ממנו, וכן במכירה הוא קודם, וכנ"ל.

ג. בפוסקים מבואר שקו"ט אם דין הנ"ל הוא גם במקום הפסד, וכמה הוא שיעור ההפסד בזה, ועוד, (כמה מ"מ בזה מצויינים בספר 'פרדס יוסף' עה"ת שמות כא, סוף פסוק ד). והיות שאינם ידועים לי הפרטים, אם בנסיעה ההיא - בתשט"ז - נסיעה ב'אל על' היתה ביוקר יותר מחברה של גויים, או לא, וכמובן שא"א לדייק ממכ' רבינו מבלי ידיעת הפרטים בזה, - ואולי לכשיתברר המציאות נוכל ללמוד גם בקשר לזה, אי"ה.

כותב רבנו באגרת קודש (ח"ה ע' קנט):

". . מש"כ בענין ראוני נערים גו'1 - הוא רק לענין שאילה ולא בחזרה. ועייג"כ בביאוהג"ר סקל"ח יו"ד סרמ"ב. וכתובות כה: דרך אגב: מש"כ בש"ס כ"ע ידעי צ"ע ממנחות צג, ב. וי"ל דהי' זה בזמנים שונים. ועצ"ע"2.

'מברק' זה ראוי לביאור ופיענוח, וע"כ באתי בזה בנסיון לבארו:

דעת הגר"א

בביאור הגר"א שם (בדפוסים שלפנינו הוא סקל"ט), קאי עמ"ש בהגהה (הובאה בהערה 1) וכתב: "וי"א כו'. כמ"ש בירושלמי פ"ב דברכות [ה"א] ר' יוחנן הוה מסתמך על ר"י בר אידי והוי ר"א חמי לי' ומטמר מן קדמוי [תלמידו רואה אותו ומטמין עצמו מלפניו. פני משה] אמר הדין תרתין מילין הדין בבלאה עבד בי, חדא דלא שאל בשלמי, וחדא דלא אמר שמועתא מן שמי. א"ל כך אינון נהיגין גביהון זעירא לא שאיל בשלמא דרבה דאינון מקיימי ראוני נערים ונחבאו [זהו הדרך ארץ שלהם שאין הקטן שואל בשלום מי שגדול ממנו שלא יטריח אותו להשיב. פני משה].

ואמרינן בפ"ט דשבת (פט, א) כלום יש עבד כו'3. והרא"ש כתב שגמ' דידן פליג כנ"ל כדי שאילת כו'4. וה"ר יונה כתב דשם בחזרת שלום5 אבל נראה דאדרבה מהירושלמי ראי' להיפך מדקפיד ר' יוחנן וכי לא ידע הברייתא (דברכות שם לפי' הר"י) וכן למה לא השיב ריב"א מהברייתא ואמר כך אינון נהיגין משמע דאינון לבד ומצד המנהג ומ"ש כלום יש עבד דוקא (וכ"כ תוס' בב"ק ע"ג ב'6)7".

הראי' מכתובות

והנה בכתובות שם איתא:

"ההוא דאתא לקמי' דריש לקיש אמר לי' מוחזקני בזה שהוא כהן א"ל מה ראית . . א"ל ראיתיו שחילק על הגרנות. אמר לו ר' אלעזר ואם אין שם גורן בטלה כהונה. זימנין הוו יתבי קמי' דר' יוחנן אתא כי הא מעשה לקמי', א"ל ריש לקיש ראיתיו שחילק על הגורן, א"ל ר' יוחנן ואם אין שם גורן בטלה כהונה. הדר חזיי' לר"א בישות8 אמר שמעת מילי דבר נפחא9 ולא אמרת לן משמי'"10.

ביאור הדברים

והנראה מדברי רבנו בפשטות הוא - דלאחר שכותב ש"ראוני נערים ונחבאו" הוא רק לענין שאילה ולא בחזרה, מציין לביאור הגר"א שלומד בירושלמי (דלא כהרא"ש ועוד) - דדוקא אינון נהיגין הכי אבל כו"ע צריכים לנהוג אחרת והיינו - לשאול בשלום רבו.

וכסניף לזה מציין רבנו לכתובות (כה, ב) דשם הקפיד ר"ל על ר"א משום שלא אמר שמועה דר"י בשמו (כתרעומת השני' דר"י בירושלמי שם) דמזה ראי' (ועכ"פ סניף) להגר"א שלא צריכים לנהוג הכי. ומתאים זה לפי הגר"א בענין הראשון שעליו הקפיד ר"י.

וא"כ אוי"ל דכשם שהבבלי ס"ל בענין השני (דלא אמר שמועתא מן שמי) כפי הגר"א י"ל דכ"ה גם בענין הראשון (דלא שאל בשלמי) וצ"ע בכל זה.

'דרך אגב'

בהמשך הסיפור בירושלמי שם מובא שר' יעקב בר אידי אומר לר' יוחנן בהמשך דרכם ('מי מהלכין'): "כ"ע ידעין דר' אליעזר תלמידי' דר' יוחנן".

ובפני משה כתב (ד"ה מי): "כ"ע ידעין דר"א תלמיד שלך (ו)אע"פ שאינו אומר השמועה בפירוש משמך".

על זה מקשה רבינו ממה שמצינו בגמ' מנחות:

"ובשתי ידים מנא הני מילי, אמר ריש לקיש דאמר קרא (אחרי טז, כא) וסמך אהרן את שתי ידו. כתיב ידו, וכתיב שתי, זה בנה אב, כל מקום שנאמר ידו הרי כאן שתים עד שיפרט לך הכתוב אחת. אזל רבי אליעזר אמרה להאי שמעתא בבי מדרשא ולא אמרה משמי' דריש לקיש שמיע ר"ל ואקפדי'".

והרי קושיא אלימתא היא, אם כ"ע ידעי שהסיבה שר"א אומר שמועות ואינו מזכיר את בעל השמועה, היא מפני היותו תלמידו של ר"י, אם כן מדוע במקרה זה, שאמר שמועה של ר"ל, לא אמרה בשמו?!

התירוץ

-

'2 תקופות'

ומתרץ רבנו:

דהי' זה בזמנים שונים, היינו דבתחלה כך הי' נוהג בכלל11 (אולי ע"ד הירושלמי - "כך אינון נהיגין"), ואח"כ הי' עושה זאת רק בתורת רבו - ר' יוחנן.

[ושמא י"ל דלאחר שהקפידו עליו, הי' אומר שמועות בשם אומרם חוץ מתורת רבו כיון ש'כ"ע ידעין'].

ועצ"ע כי: א) בפשטות אין ראי' לכך שהי' זה בזמנים שונים ובמילא חידוש לומר הכי ב) ו(אולי) עיקר: בפשטות הרי מקורו של ר"א לומר שמועה ללא הזכרת שם רבו הי' מפני ש"כו"ע ידעי", ואילו לפי תירוץ זה צריך לחדש שהי' זמן שהי' נוהג לומר שלא בשם רבו (ולא מצד זה שכו"ע ידעי אלא כך הי' מנהגו).

עוללות

הגאון ר' ראובן מרגליות בספרו 'מחקרים בדרכי התלמוד וחידותיו (עוללות)' ע' סח ואילך, דן אף הוא למרבה הפלא בענין זה, אלא שדרך אחרת עימו.

את ה"צ"ע" ממנחות מפרש הוא כך: "ולההבנה השטחית הרי זה מפליא אחרי שריש לקיש לא הי' רבו המובהק של ר' אלעזר הלא צריך הי' להזכיר שמו בתור מחדש הלימוד ההוא.

אולם המעיין בתורת כהנים פרשת אחרי שם ט"ז כ"א יווכח כי לא ריש לקיש הוא שחידש לימוד זה, כי אם כבר הי' ערוך בפי רבותינו התנאים, ששנינו שם: וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר מלמד שהסמיכה בשתי ידים בנין אב לכל הסמיכות, שיהיו בשתי ידים, ברור איפוא כי ריש לקיש בקפדו על שלא הזכיר ר' אלעזר את שמו, היינו בתור משלשל שמועה זו, בעוד שבאמת כבר היתה שמועה זו מקובלת לר' אלעזר מרבו המובהק ר' יוחנן, ושמו של רבו זה לא הוצרך להזכיר על כל הלכה ביחוד, לאשר כולא יומא שמעתתי' בפומי'". עכ"ל.

והדברים טובים ונחמדים, אלא שלרבנו כנראה לא נראה לתרץ כך, שלכן נדחק בתירוץ הנ"ל.

שיטת ר"א מרגליות

והנראה לומר הוא - פשטות לשון הגמרא שם היא שר' אלעזר שמע שמועה זו מריש לקיש, והלך וחזרה בלא לומר את שמו. שאל"כ מדוע סומכת הגמ' מעשה זה (בר"א) לאחר שמביאה את דינו של ר"ל12? אלא מוכרחים אנו לומר שממנו שמע, ולא מר"י.

ולפ"ז צ"ב בדברי הגאון הנ"ל, כיון שפשוט שגם הוא למד והבין כך בגמ' זו, שהרי כותב בביאורו: "ריש לקיש בקפדו על שלא הזכיר ר' אלעזר את שמו . . בתור משלשל שמועה".

כלומר גם לפירושו של הר"א מרגליות ר' אלעזר שמע שמועה זו, מר"ל! אלא שלפי דבריו קפידתו של ר"ל הייתה רק לזה שר"א לא הזכירו בתור "משלשל" שמועה, ולא בתור "בעל השמועה", כלומר שר"ל ידע שר"א למד דין זה מר"י, אם כן מדוע הקפיד עליו בכלל? הרי אין חובה להזכיר את כל 'שלשלת' השמועה. ומה אם ישמע זאת לאחמ"כ מעוד כו"כ, האם יצטרך להזכיר גם אותם?!

לכן כנראה העדיף רבינו את תירוצו הדחוק, על פני תירוצו של הר"א מרגליות, אע"פ שבהשקפה ראשונה תמוה מדוע לא הביא רבנו התירוץ מתורת כהנים.