איתא באגרות קודש כ"ק אדמו"ר זי"ע, חלק ז (ע' קצא): "פשיטא שאלו הפונים מזמן לזמן במכתביהם אלו, אין כל מקום לתאר מצבם ששואלים אודותו באופן שאינו מתאים אל המציאות. ועוד שאזי גם המענה שלי לא תמיד יתאים אל מה שברצוני לענות, וכידוע מאמר השגור בפי החסידים: ווי מען פרעגט - אזוי ענטפערט מען [=איך ששואלים - כך עונים]". עכ"ל.

ונראה להביא מקור לזה מנגלה, מהגמ' בנדרים (ח, ב): רבינא הוה לה נדרא לדביתהו [היה לאשתו נדר, שבקשה להתירו], אתא לקמיה דרב אשי ואמר ליה, בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו [האם יכול הבעל להיות שליח להודיע חרטת אשתו לחכם או לשלשה הדיוטות, ולבקש מהם התרה לנדרה?], אמר ליה [רב אשי לרבינא, כאשר מבקש התרה משלשה הדיוטות] אי מכנפין [-אם מצאם כאשר כבר נאספו ביחד], אין [אכן יכול הבעל לבקש מהם התרה בשליחותה של אשתו], אי לא [-אבל אם לא נאספו לפני כן, וצריך הבעל לאספם במיוחד כדי להתיר את הנדר] לא" [-אין הבעל יכול להיות שליח של אשתו, אלא צריכה האשה בעצמה לבא בפניהם לבקש מהם התרה]. ע"כ.

והנה רב אשי אוסר רק לאסוף שלשה במיוחד כדי שיתירו לאשתו, אבל יכול הבעל לבקש מיחיד מומחה שיתיר לה.

והקשו התוס' שם ד"ה ויחיד מומחה: "והקשה רשב"ם דמאי דקאמר אי מכנסי אין, [דמשמע] דצריך שלשה להתיר הנדר, והלא רב אשי לבדו יכול להתירה, שהרי רב אשי היה מומחה כדמוכח פרק כלי פסולי המוקדשין (בכורות לו, ב), [שהיה] מתיר הבכור לבדו, ואמר לשם שלשה מתירין הנדר במקום שאין מומחה"?

ותרצו: "וי"ל דרבינא שאל לו סתמא מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו, ולא פירש אם להתיר ביחיד מומחה או בשלשה - הדיוטות, על כן השיב לו רב אשי דלענין שלשה אי מיכנסי כו'". עכ"ל.

- הרי דרב אשי השיב כפי שנשאל, וכיון שרבינא לא ביקש ממנו להתירה בתור מומחה, ע"כ השיב לו את עצם ההלכה בענין ששאל.

והיינו כפי פתגם החסידים: "ווי מען פרעגט -אזוי ענטפערט מען".

בכמה אגרות קודש ומענות וכו' ציין כ"ק אדמו"ר נשיא-דורנו "אשר מצוה של הכנסת אורחים סגולה מיוחדת לה לבנים" (ראה לדוג' 'אגרות-קודש' כרך ח עמ' רסב).

מקור הענין מפורט באיגרת נוספת:

"ובהנוגע לבן זכר, שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר מה שקיבל מאבותיו, הסיפור בסגנון הכתוב, במה יזכה נער - בן זכר - את ארחו, מצות הכנסת אורחים" (שם כרך יט עמ' שלג).

והוא "על-פי מאמר המגיד ממעזריטש ותלמידו [=כן הוא בנדפס וכנראה צריך להיות: לתלמידו] אדמו"ר הזקן בעל התניא והשולחן-ערוך כשביקש אצלו על בן זכר וענה לו בלשון הכתוב [=תהלים קיט] 'במה יזכה נער' (במה יזכה לנער זכר) 'את ארחו' (על ידי מצות הכנסת אורחים)".

והנה מן הראוי להצביע על שני מקורות לענין זה [ועפ"י דברי כ"ק אדמו"ר השולל גישה האומרת "שאין ליגע כל-כך למצוא מקור או מקום מחז"ל או דין שהובא בדא"ח כי זה בעצמו המקור" וקובע "אני לא כן הוא עמדי ולא עוד, אלא כשרואי' במקור הרי כמה וכמה פעמים נתוסף הבנה גם בהענין בדא"ח", "ולכאורה הוא גם חסידישער, לומר אשר ישנו מקור ואני לא מצאתיו מלומר שאני יודע ברור שאין מקור והרבי חידש זה ע"פ הוראה וכו'" (מכ' ט' טבת תשי"א - 'אגרות קודש' כרך כא עמ' קיז)]

הראשון: 'כד הקמח' לרבינו בחיי ערך אורחים: "וכן מצינו שהמצוה הזאת של הכנסת אורחים שהפרי שלה והשכר בעולם הזה הם הבנים שכל הזהיר בה זוכה לבנים, שכן מצינו באברהם, כי מתחלה היה עץ יבש בלא בנים ואחר שנטע נטיעה זו שהמשילה הכתוב לעץ זכה לבנים ולכן נראה לו הקב"ה במקום אילנות וכו' ושם בישרו המלאך וכו' ויהיה לו בן. וכן מצינו בשונמית שקבלה את אלישע כו' וע"י מדה זו כו' היה שכרה איתה שזכתה לבן והיה הבן נביא כו'".

השני: מדרש תנחומא על הפסוק (שמות ד, יח) וילך משה וישב אל יתר חותנו [פיסקא טז]: "שני בני אדם קבלו [=בביתם] שני צדיקים ונתברכו בשבילן ולא היה להם בנים מתחילה ומשנכנסו לבתיהם נתן להם הקב"ה בנים, לבן ויתרו ... משנכנס יעקב לביתו [=של לבן] נתברך בנכסים ובבנים .. ומשנכנס משה לביתו [=של יתרו] נתברך והי' לו בנים".

והנה שני המקורות משלימים זה את זה (ולכן הובאו בסדר זה דוקא) שכן, בפשטות עדיפות יותר בדברי רבינו בחיי שמדבר על הכנסת אורחים רגילה (וגם בזמן מועט) ואין הדגש כל-כך על צדיקים דווקא (אף שנזכר אצל השונמית), בעוד שבמדרש תנחומא מדובר 1) בהכנסת אורחים ממושכת, 2) הדגש על צדקת האורחים ("שני צדיקים ונתברכו בשבילן")

אם כי מאידך יש חידוש במדרש שאפילו לבן ויתרו (שלא היו בעצמם צדיקים) נתברכו בשכר זה. ועוד - וגם זה עיקר: מאמרו של הרב המגיד ממעזריטש נאמר כלפי "בן זכר" דווקא - דבר המודגש דווקא במדרש תנחומא בו מסופר שלבן ויתרו היו להם מתחילה בנות ואח"כ בזכות הכנסת אורחים דהצדיקים נתברכו בבנים זכרים!

ולסיום יש לציין, כי משמו של הרה"צ רבי מאיר מפרימישלאן - שנזכר כו"כ פעמים ע"י רבותינו נשיאינו - מובא שהדבר רמוז בפסוק (ויגש מז, כג) "הא לכם זרע" - היינו, ראשי-תיבות הכנסת אורחים מהווה סגולה עבורכם לזרע (של חייא וקיימא) [והעירני חכם א' שמפורש כן בספרו 'דברי מאיר' עה"פ - ואין הספר תח"י].

ידועה קושיית הב"י מדוע אנו עושים חנוכה ח' ימים הרי הנס הי' רק ז' ימים כי ביום הראשון הי צריך לדלוק ע"פ טבע, וא' התירוצים שכתב הוא שמתחלה חילקו את השמן לשמונה חלקים ובכל יום אותו שמינית דלק לכל הזמן כו'.

ובאג"ק כ"ק אדמו"ר (ח"א ע' עט נדפס גם בלקו"ש ח"ל הוספות לחנוכה) כותב "וכבר הקשו המפרשים על התירוץ דחלקו השמן ביום א' לח' חלקים, ויש עוד להוסיף קושיא מהא דזבחים (פח, א) כלי שרת אין מקדשין אלא מלאין אבל אם חסר השיעור אין מקדשין דהיינו שאם חלקו את השמן איך נתקדש השמן כיון שצריך להיות כלי מלא".

ובמכתב אחר בהמשך לזה (ע' קלה) כותב "מש"כ אני במכתבי הקודם בתי' הב"י דחלקו השמן שבפך לח' חלקים דצ"ע מהא דזבחים (פח, א) דכ"ש אין מקדשין, וא"כ לא היו נרות המנורה מלאין, שוב ראיתי שטעות הוא בידי כי השמן למנורה נתקדש לא ע"י נרות המנורה כ"א ע"י מדת חצי לוג שהי' במקדש וכדאי' במנחות (פח, ב)".

ואח"כ מוסיף "ועכצ"ל כן כי גם בכל יום לא היו נרות המנורה מלאים כי היו מחזיקים יותר מחצי לוג כדמוכח שם (פט, א) דאמר מלמעלה למטה שיערו".

ובגל' 'הערות וביאורים' דאשתקד (גל' תשפז-ט) הקשו דאין הפי' דאין כלי שרת מקדשין אלא מלאין שצ"ל מלא כפשוטו, אלא כמ"ש רש"י (זבחים שם ד"ה ואין) כלומר שיהא בהן שיעור שלם הצריך לדבר. וא"כ מדוע לא היו יכולים הנרות לקדש את השמן.

ויש להוסיף עוד נקודה בזה, דאיתא בזבחים (קי, ב) "תנו רבנן המנסך שלשת לוגין מים בחג בחוץ חייב [משום מעלה בחוץ] ר"א אומר והוא שמלאן לשם חג, מאי בינייהו, אמר רב נחמן בר יצחק ביש שיעור במים קמיפלגי", - "דקאמר תנא קמא המנסך שלשת לוגין חייב והוא הדין ליותר משלשת לוגין דיש בכלל מאתים מנה, ואף על גב דמלינהו בכלי גדול קדשינהו כלי דאין שיעור למי החג למעלה, ואתא רבי אלעזר למימר והוא שמילאן לשם חג כדרך מילואן דהיינו שלשת לוגין ותו לא, כדתנן צלוחית של זהב מחזקת שלשת לוגין ממלא מן השילוח, אבל אי הוי טפי לא קדשינהו כלי דלא חזו ליה דיש שיעור למים ואין כלי שרת מקדשין אלא הראוי להם" (רש"י).

ורואין כאן שאף שיש לנו כלי גדול שמחזיק יותר מהשיעור אם יש בתוכו כשיעור ה"ז נתקדש. ולא כך שנתקדש השיעור אלא כל מה שמוסיפים אח"כ לא נתקדש. וא"כ צריכים להבין עוד יותר דברי רבינו - שכיון שהכלי מחזיק יותר מהשיעור א"א להתקדש בהכלי עד שיהי' מלא (ודוחק גדול לפרש שהגם שמה שניתוסף אחר השיעור לא נתקדש אבל כשהכלי הוא מלא לגמרי אז נתקדש כל מה שבתוכו).

וצ"ע בזה וגם בשאר השאלות שנשאלו שם.

(אגב: א' השאלות הי' במה שכותב כ"ק אדמו"ר לאח"ז: ותימה לאיזה צורך היו נרות המנורה גדולים יותר מחצי לוג, וי"ל ע"פ מ"ש בירוש' הבוא בתוד"ה ושיערו (שם), שאם לא מצאו אלא פתילה גסה היו מוסיפים במדת השמן; והרי בירושלמי כתיב רק שבימות החורף היו משתמשים בפתילה דקה ובימות הקיץ הפתילה גסה אבל לא כתוב שם שפעמים היו מוסיפים שמן.

והעירו כמה בצדק שכוונת רבינו הוא שע"פ מה שכתוב בירושלמי שהיו פתילות שונות ופעמים השתמשו בפתילה גסה, א"כ יתכן שיקרה פעם שימצאו רק פתילה גסה ואז הם הוסיפו בהשמן שבנר).