א. הנה ידוע הפלוגתא בין כ"ק אדמו"ר ואביו הרה"ג המקובל וכו' מוהרלוי"צ בענין מחשבה בקדשים (ותרומה) - דאיתא בגמ' שבועות ד' כו "גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לבו"1: דלפי הרלוי"צ[2] הפי' הוא לענין חיוב על האדם שלא צריך שיאמר בפה דווקא הרי עלי עולה או הרי"ז עולה, אבל גוף הבהמה (גם באמר "הרי זו") אין בה שום קדושה עדיין במה שחשב בלבו בלבד, ורק כשאמר בפה הרי"ז עולה אז נעשית הבהמה לעולה (וכן בנוגע לתרומה - דישנם המפרשים בשיטת הרמב"ם שמחשבה מועלת רק בצירוף מעשה הפרשה, וכן הוא דיעה א' בהרשב"א בקידושין. וגם לדיעה שמחשבה לבדה מועלת אולי יש לומר שהוא רק שיהא חלק הנשאר נחשב לחולין, אבל כדי שהחלק שנתן עיניו יהא חל קדושת תרומה צריך הפרשה בפועל).

ושיטת הרבי - שהמחשבה (לא רק פועלת חיוב על האדם להביא הבהמה שהקדיש לביהמ"ק, אלא יותר מזה) פועלת שיחול קדושת הקרבן על הבהמה. (וכן בתרומה: המחשבה פועלת (בנוסף על שמוציא איסור טבל) שיחול קדושת התרומה על חלק שנתן עיניו בה).

וראיות הרלוי"צ הן ממה שנמצא במעילה ד' ח, א, וברע"ב בכ"מ ענין דקדושת פה. אמנם הרבי לומד שההדגשה בזה הוא לאפוקי דלא בעי מעשה.

ומראיות הרבי: גמ' קידושין מא, ב, ורש"י שם: "...מה להנך שכן ישנן במחשבה" (תרומה וקדשים) וברש"י שם "...גמר בלבו לומר שור זה עולה הרי הוא עולה כדתני' בשבועות...", דפשוטו מורה שחל קדושת עולה במחשבה. (וכן כ' בגליוני הש"ס קידושין שם דרש"י וכל הראשונים למדו כן בהגמ' שם). וכן כיון שבתרומה נראה פשוט יותר שחל קדושתה ע"י מחשבה (דנלמד מפסוק "ונחשב"), עד שישנם כאלו הלומדים3 שלקדשים צריך דיבור שיחול הקדושה משא"כ לתרומה, ולכן, כיון שהגמ' מדמה קדשים לתרומה (בקדושין ובשבועות) לכן נראה יותר שכמו שבתרומה המחשבה פועלת כמו"כ בקדשים4.

והנה עצם המחלוקת נמצא כבר מהראשונים והלאה (ראה באנצקלופדיה תלמודית ע' הקדש, ולדוגמא ה'גליוני הש"ס' דלעיל הביא מהרדב"ז דסובר ע"ד שיטת הגרלוי"צ), ונעיר כאן על נקודות קצרות בזה:

באג"ק רבינו ח"א ע' רלט הע' אות ח כ' אדמו"ר: "...א) למעלה מכולם ענין שהפעולה נעשית ע"י מחשבה אף שאין שם דיבור ומעשה כלל. וכמו נדבות קדשים (שבועות כו, ב. רמב"ם הל' מעה"ק פי"ד הי"ב. דמוכח שם שהבהמה נתקדשה ע"י מחשבתו, ולא רק שעל האדם חל חיוב לקדש הבהמה בפיו ולהביאה נדבה. וצע"ק מל' רש"י ותוס' וכו' רפ"ב דמעילה שכתבו "משהוקדשה בפה")...". והיינו דמהגמ' ומהרמב"ם הנ"ל מוכח שהבהמה נתקדשה ע"י מחשבתו. (ובפשטות כוונת אדמו"ר היא שההוכחה הוא גם מהרמב"ם ולא רק מהגמ').

והנה ל' הרמב"ם שם הוא: "בנדרים ונדבות אינו צריך להוציא בשפתיו אלא אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב. כיצד, גמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה הרי"ז חייב להביא שנא' כל נדיב לב יביאה, בנדיבות הלב יתחייב להביא. וכן כל כיו"ב מנדרי קדשים ונדבותן", עכ"ל.

ולכאורה, לפום ריהטא היה נראה לומר שדברי הרמב"ם מוסבים כשיטת הגרלוי"צ שגמירות הלב מחייב רק חיוב הבאה (ולא שהבהמה נעשית קדושה). ואכן למדו כן בכוונת הרמב"ם כמה וכמה: הרוגוצ'בי (צ"פ נזירות פ"א ה"ג, תרומות 100 ד"ה ובאמת), אבנ"ז יו"ד ח"ב שו או' ה', חו"מ סי' ל, גליוני הש"ס הנ"ל, אחיעזר יו"ד סי' מט אות ה', הר צבי יו"ד סי' ר' וכן רצה ללמוד ה'זכר יצחק' סי' נא אות ג בכוונת הרמב"ם בתחילה5. וא"כ לכאו' ישלה"ב כוונת אדמו"ר בההוכחה מהרמב"ם.

ונראה שזה נלמד מדברי הרבי: "...ולא רק שעל האדם חל חיוב לקדש הבהמה בפיו ולהביאה נדבה", והיינו דאם כוונת הרמב"ם היתה שהמחשבה פועלת רק חיוב הגברא אבל אין שום קדושה על הבהמה, א"כ היה צריך לכתוב (לכה"פ כשאמר "הרי זה"6) שיש חיוב לקדש הבהמה בפיו, וכיון שהרמב"ם לא כתב מזה מוכח שאין צורך להקדיש, כיון שכבר קדוש, אלא אדרבה: כיון שכבר קדוש לכן חל חיוב על הגברא להביאה ולהקריבה כיון שגמירות הלב כשנדב "הרי זה" במחשבה כבר פעל קדושה ורק חסר הבאה7 8.

ולכשתדקדק תראה דהמהר"י קורקוס שם למד בכוונת הרמב"ם ע"ד הבנת הרבי: דקשה לו לשיטת הרמב"ם א) למה הוצרך הלמוד ד"פיו ולבו שוים" תפ"ל דבלבו סגי, ב) וקשה יותר למה הוצרכו לומר כנויי קרבן כקרבן, תפ"ל דגומר בלבו גבי. ומת' כמה תי', ולבסוף (לאחר שתי' ב' תירוצים) כ' "עי"ל דכי אמרי' דהוי הקדש במחשבה היינו לחייב אותו, אבל לאו או בל תאחר אין בו אלא בהוציא בפיו...", דבפשטות למד בתחילה בכונת הרמב"ם שהמחשבה פועלת גם הקדושה ולכן הקשה קושייותיו וכן נקט בב' תירוצים דיליה9 (ורק בתי' הג' רצה לחלק שהמחשבה רק מחייבת האדם אבל אינו גורם לו לעבור בבל תאחר. ועוד: גם בתי' הג' נראה שלומד: שהמחשבה פועל הקדושה ומחייבו להביאו אלא שאינו עובר בלאו דבל תאחר במחשבה גרידא דלאו גבי הוציא בפיו כתיב).

ב. והנה יש להעיר על הנ"ל (שחל קדושת הקרבן על הבהמה בגמירות הלב ומחשבה גרידא) מהא דהלל היה מביא בהמה חולין לעזרה ומקדישה שמה (למנוע תקלה שלא חיבואו לידי מעילה) דלכאו' כיון שכבר גמר להביאה לקרבן (עד שהביא אותה להעזרה) היה צריך להיות חל קדות הקרבן מיד בגמירות הלב:

אבל אי"ז קושיא: דגם לשיטה זו הרי, א) הרי כשמתכווין להקדישה בפה דווקא אין חל הקדושה במחשבה וגמירות הלב גרידא כמובא במהר"י קורקוס שם, ועד"ז נראה בהר"ש פ"ח תרומות (שצויין באגרות רלוי"צ) ב) גם מצד מחשבתו, היתה לקדשה רק בהבאתה להעזרה ולהשאירה בתורת חולין עד שמביאה לשם.

ג. והנה עוד יש להעיר בכללות הענין מהא דבבכור פוסק הרמב"ם כמ"ד דמצוה להקדישו (פ"א מהל' בכור הל"ד) וכותב "מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה ויאמר הרי זה קודש שנא' תקדיש לד' אלקיך", דלכאורה רואים דכשהמצוה להקדישו הרי זה מחייב אמירה דווקא; ואפשר לומר דבאמת יש לדייק מזה ההיפך, דבאמת בכל הקרבנות צריך שיקדיש לפני שמקריבו בבהמ"ק10 והא דהכתוב מצריך להקדיש בבכור הוא חיוב נוסף11: דצריך שיאמר כמו שפסק הרמב"ם משא"כ בשאר קרבנות דיכול להקדישו במחשבה גרידא, וזה יכול להיות ע"י עצם הגמירות דעת שמביאו לקרבן הרי בזה גופא מקדישו.

ד. וכן אין לדייק מדברי הרמב"ם בפט"ו ממעה"ק ה"א לענין שאינו חוזר גם בתוכ"ד לאחר שהקדיש "...ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהיה שלמים חזר בו ואמר ולדה עלה ... ולדה שלמים. שאין חזרה בהקדש ואפי' בתוכ"ד", דרק כ"שהוציא בשפתיו" חל הקדושה ואין לו לחזור מזה, אבל בגמירות דעת גרידא, כיון שאין חל קדושתה (ורק חיוב הבאה) לכן יכול לחזור בו תוכ"ד:

וכבר העיר בעצם הדיוק בדברי הרמב"ם השו"ת 'ושב הכהן' בסי' חי וביאר: "דדין זה שאין חזרה בהקדש ואפי' בתוכ"ד הוא משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ובזה רק אמירה ממש נחשב כמסירה להדיוט ולא מחשבה, דאע"פ שהוה הקדש, אפ"ה יכול לחזור בתוכ"ד".

והיינו דגם אם נאמר דמחשבה פועל שנעשה הקדש עדיין חסר ה"מסירה" להקדש. אבל באמירה יש בו (לא רק חלות הקדושה אלא גם מסירתה להקדש. ולכן לענין אי חזרה בתוכ"ד בהקדש הרי"ז שייך רק כשכבר נמסר להקדש ולא כשחסר ענין זה יש לו לחזור בתוכ"ד כשאר דיני התורה (שיכולים לחזור בתכ"ד)12.

ה. וכן אין להעיר מהא דבביכורים (פ"ב הי"ט) כ' הרמב"ם בהפרשת ביכורים במחובר "יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה ... קושרן בגמי ואומר הרי אלו ביכורים (ולא מספיק מה שגומר דעתו שיהיה ביכורים), משום דשם (אין זה דין בחלות הביכורים, לומר שאי"ז חל במחשבה, אלא) זה דין מיוחד בהפרשתה, "כיצד מפרישין", דיש לו להפריש ביכורים מזמן שהם מחוברים ולדין זה, אין מחשבה נחשב כ"הפרשה" אלא באמירה.

ואת"ל יש לדייק ולהסביר זה בדברי הרמב"ם: דלא הצריך אמירה בהפרשתה רק בהפרשתה במחובר, משא"כ "אם לא הפריש במחובר ולא קרא להם שם ותלש את הפירות הרי"ז מפריש אחר שנתלשו...", ולא כותב כאן שיקרא שם13. וי"ל: דהא דצריך קריאת שם הוא לשם הפרשתה ודין זה הוא רק כשהיא עדיין מחוברת בקרקע ביחד עם שאר פירות, דבלי קריאתה אינו ניכר ונחשב (גם ע"י קשירת גמי) שיש כאן הפרשה לשם ביכורים. אבל בתלוש הרי היא חשובה יותר כהפרשה (גם בלי קריאת השם).

ו. לכאו' יש להביא ראיה לחידודא בשיטת הרמב"ם; והוא ע"ד ראיית התוס' (גיטין ד' לא ועוד) לענין תרומה מהא דאיתא דאלם שתרם תרומתו תרומה שיכול להקדיש בלי אמירה (אלא שלא יתרום לכתחילה כיון שאינו מברך)14, עד"ז יש להוכיח מהא דמני במס' חגיגה הפטורים מראיה סומא, וחגר וחרש ואיתא שם שגם שומע ואינו מדבר (אלם) פטור משום דאינו ב"למען ילמדו". ולכאו' בנוגע לראיה (וחגיגה) למה צריך קרא מיוחד ("למען ידברו" "ישמעו") לפטור אלם (וחרש) מראיה וחגיגה - והרי בין כך פטור שאינו יכול "להביא" קרבנות אלו, כיון שאינו יכול להקדיש ולעשותו קודש, (אם אינו יכול מחשבה פועל הקדושה) איך יכול להביא קרבן שמחה, וא"ת דיקדיש ע"י שליח, הרי לשיטת מהרי"ט קנ"ז15 אין אדם שולח להקדיש דבר16. (וכן יש להוכיח: מעצם הדבר שלא מובא אלם בתור פסול הבאת קרבן (לכה"פ בקרבנות דנדר) מוכח דיכול להקדיש גם במחשבתו).

ז. עוד יש להעיר בדברי הרמב"ם מפ"ו מס' נזיר דף מה, דאיתא במשנה שם "כיצד היה מביא ג' בהמות חטאת, עולה, ושלמים ... רשב"ג אומר הביא ג' בהמות ולא פירש, הראויה לחטאת תקרב חטאת, לעולה תקרב עולה, לשלמים תקרב שלמים". ובפי' הרא"ש שם (וכן ברע"ב על המשנה) "...אע"ג דכל הקרבנות צריך שיקרא להם הבעלים שם, הכא לא צריך, אלא אחר שאמר אלו לנזירותי, הוי כאילו קרא שם לכאו"א, דכבשה אינו ראויה אלא לחטאת...". והיינו דממנו יוצא דצריך לקרא בשם בדיבור (אלא שבנזיר כשאומר "אלו לנזירותי" הוי כאילו קרא לכל א' שם קרבנו)17.

אבל ברמב"ם פ"ח מהל' נזירות ה"א מביא המשנה כמעט אות באות "תגלחת טהרה ... מביא שלש בהמות כבש לעולה ... הביא שלשתן ולא פירש, הראויה לחטאת חטאת...".

- פשטות לשונו (ולשון המשנה) נראים דאין חיוב לכתחילה מצד לקרות לו שם, דא"כ הול"ל כן (בתוך סדר הדברים ד"כיצד הוא") שלכתחילה יש לו לקרות שם. וכן נראים פשטות המשנה והרמב"ם שאין צורך לקרות שם "הרי אלו לנזירותי". והא דכתב בל' "הביא ולא פירש" אין הכוונה שהוא "בדיעבד" מצד ההלכה אלא אדרבה שאם בפועל לא אמר שום דבר אין שום צורך באמירה וחל ההקדש עליהם ומחדש שאף לגבי פרוש הקרבנות (איזה לחטאת, שלמים, עולה) הרי מובן מעצמו איזה היא חטאת ואיזה היא שלמים ואיזה היא עולה, והוי כמפורשות.

ח. והנה לפי דברי הרבי בשיטת הרמב"ם יומתק כמין חומר דיוק ברמב"ם הפלא ופלא: במשנה פ"ד יומא (ל"ט) איתא בדין דקריאת השם דשעיר דיוהכ"פ ד"אומר לד' חטאת" ולשיטת ר"י מספיק לד'. והנה ברמב"ם הפלא ופלא: בפ"ג דעביה"כ ה"ב-ג כשכותב אודות ההגרלה ונתינת הגרלות עליהם אינו אומר דבר שצריך לקרוא שם! וכן בפ"ד בסדר יה"כ. ולאידך בפ"ב ה"ז כשכתב אודות י' פעמים שמזכיר השם חשב שם "...וכשהוא נותן הגורל על שעיר החטאת אומר לד' חטאת". נמצא דמזכיר הלכה זו בדרך אגב אבל אינו מזכירו במקומו לכאו' כשמדבר אודות עצם סדר ההגרלה.

וכן הקשה הערה"ש סי' קס ואמר שסמך עצמו אמה שכתב לעיל, אבל זה דוחק כמו שסיים למה לא כתב בדיני העבודה עצמה. ובצפע"נ על הרמב"ם הל' מתנ"ע כותב שאמירה בפה קובעת איזה (ומביא ראיות לזה) וממשיך שמזה שהרמב"ם השמיט בפ"ג אלא הביא זה רק בפ"ב "משמע דס"ל דזה אינו מעכב". אבל לכאו' אינו מספיק: דלמה לא הביא בעיקר מקומו הא דלכתחילה יאמר לד' חטאת לקבוע אותו לד' (כמו שמביא שם הלכה דאינו מעכב).

ולפי שיטת הרבי בהרמב"ם מובן: הרמב"ם לומד שההלכה שיאמר לד' חטאת אינו דין בהקדש וחלותה כיון שהיא חל במחשבה גרידא (ובפרט שעושה מעשה שמניח גורלה עליה), אלא שיש דין נוסף ביה"כ להזכיר השם ביה"כ בהוידוי והוא דין בזכירת שם ד' ובקשר לדין זה יש עוד זכירה דשם ד' בשעיר החטאת (שגם זה היה עיקר מכפר היום ובמילא שייך "ביום הזה יכפר ... לפני ד'...").

ועפ"ז מבואר עוד דיוק בדבר: למה לא מובא ב(אותה) משנה והרמב"ם שיקדיש באמירה את השעיר לעזאזל, שהרי גם שעיר זה הוא "חטאת" (אחרי טז, ה) ועד ש"עיקר מעשה הכפרה שעל ידו" (שהוא הסמיכה והוידוי) נעשה "לפני ד'" בהעזרה18.

אבל ע"פ הנ"ל יובן: כל דין להקדיש ב"אמירה" החטאת לד' היתה רק בשביל הענין דהזכרת שם ד' (עשר פעמים). אבל לעצם ענין ההקדשה הרי חל ע"י מחשבה וכיון דחל הגורל עליה תו לא צריך להקדישה בפה.