א. בדברי הרבי אודות "בני בית בבדיקת חמץ" כתב לי ח"א במכ' וז"ל: הנה בפשטות מדין השו"ע צריך לכתחילה לבדוק בעצמו ולא באמצעות שליח [וכ"פ בשוע"ר סי' תל"ב סעיף ח'], וכאשר בכל זאת ממנים שלוחים עליהם להיות לכתחילה גדולים וגברים, ונשים וקטנים אינו "מצווה מן המובחר" [שם סעיף י]. אמנם מלשון אדה"ז בהגדה של פסח: "ויעמיד מבני ביתו אצלו לשמוע הברכה שיבדלו איש במקומו ולא ישיחו בינתיים ויזהרו לבדוק תחילה בחדר הסמוך למקום ששמעו הברכה ולא ילכו לבדוק תיכף אחר הברכה בחדר אחר" - מוכח שאף לכתחילה ניתן להעמיד מבני ביתו. ואכן הרבי כותב (הובאו הדברים ב'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב ע' פג), שבסידור סובר אדה"ז "דמצוה לזכות את בני ביתו גם כן במצוה זו, שהרי בבדיקתם מצוה עושים... ועוד קמ"ל שכיון שגם הוא בעצמו יבדוק קצת - אין בזה הענין דמצוה בו יותר מבשלוחו [ודלא כמשמעות הלשון בשו"ע שלו]".

אלא שעדיין לא מצינו בדברי הרבי התייחסות לשאלה, הכיצד סותם רבינו "ויעמיד מבני ביתו" מבלי לסייג שצריכים להיות זכרים גדולים, ולא נקבות ולא קטנים - ואדרבה סתימת הדברים מורה שאכן הכוונה לילדים ואולי גם לנשים, וכידוע מחלוקת רש"י ותוס' [ברכות כד, א] האם "בני ביתו" כולל גם אשתו, או שהכוונה רק לילדיו, דרש"י כתב "היה ישן במטה ובני ביתו - ואשתו בכלל ביתו". ואילו בתוס' [ד"ה והתניא] הקשו עליו "ולא נהירא חדא דלא אשכחן אשתו דמקריא בני ביתו", עיי"ש. והאריך בזה בשדי חמד כללים [מערכת הב - פאת השדה סי' כח]. ועכ"פ אשכחן בגמרא ברכות שם, שגם בני ביתו הקטנים מכונים בשם זה. אלא שלאידך גיסא יתכן להוכיח ממהלך הגמרא שם, שכל שנאמר ללא שם לוואי - "הקטנים" - אין הכוונה כי אם לגדולים, עיין שם ודו"ק.

ובכלל ספק גדול האם אדמו"ר הזקן בסידורו שהוא כדברי הרבי נכתב באופן שיהיה "שווה לכל נפש", ויהיו בו הוראות ברורות לאדם מה לעשות מבלי להזדקק לעיון בשו"ע ועל אחת כו"כ בעניני "לומדות" כדלעיל - הרי שסתימת הלשון מבלי לסייג כלל לאיזו מבני ביתו מתכוון בהוראתו, פירושה שכוונתו על כל לכל בני הבית מבלי יוצא מהכלל.

אלא שמובן שעדיין כל זה צריך עיון ובירור, שהרי ברור שקשה לקבל שאדה"ז יורה לנהוג למעשה נגד המפורש בגמרא ובשולחן ערוך! אלא שאולי בכל זאת ניתן להסביר זאת, על פי הטעם הראשון שכתב הרבי לעיל - שהחשיבות הרבה "דמצוה לזכות את בני ביתו גם כן במצוה זו" מהווה סיבה שלא לנהוג ב"מצווה בו יותר מבשלוחו" - הרי שכן הוא גם בנידון דידן. שמכיון שמן הדין יכולים גם נשים וקטנים לבדוק, אלא ש"מכל מקום מצווה מן המובחר שלא לסמוך לכתחילה בבדיקתו אלא על אנשים.. שהגיעו לכלל המצוות דהיינו מי"ג שנה ואילך", אם כן עדיף שיזכה בני ביתו במצווה זו, וכדלעיל בנוגע לעצם הבדיקה באמצעות שליח ואינו בודק בעצמו. דלכאורה מאי שנא בין "מצוה בו יותר מבשלוחו" לבין "מצווה מן המובחר" שיבדקו גברים גדולים. ואדרבה, יתכן בהחלט ש"מצווה" חובה גדולה יותר להקפיד עליה, מאשר דבר שאינו כי אם "מצווה מן המובחר", ודו"ק. ואם בנוגע ל"מצווה" החליט בסידור שזיכוי בני הבית בבדיקה עדיפא, מכל שכן(?) שכן הוא בנוגע ל"מצוה מן המובחר". עכ"ל.

ב. ואעתיק כאן מה שהשבתי לו בביאור מכ' כ"ק אדמו"ר לענ"ד, ואבקש מקוראי הגליון לעיין בזה.

הנה במכתב רבינו כותב "ואם תמצא לומר שדיוק בסידור נכון הוא (ולא שהועתק הל' משו"ע, ולא נחית לסידור להעתיק פרטי דינים)". כדברים אלו שבמוסגר רבינו מקדים, שיש צד להבין שכוונת דברי אדה"ז בסידורו הוא אותה הכוונה שכותב בשולחן ערוך שלו בהעתק הלשון "ויעמיד מבני ביתו אצלו". אלא רק שלא העתיק פרטי הדינים שבשו"ע, וזאת מכיון ש"לא נחית בסידור להעתיק פרטי דינים". ועל ידיעת הפרטים נסמך על עיונו של הקורא בשולחן ערוך.

[ולהעיר, שלכאורה יש בזה כלל מחודש באופן כתיבת הסידור, שבדרך כלל מקובל בל' רבינו הסגנון שהסידור נכתב באופן שיהיה שווה לכל נפש וכו' - ואכ"מ].

והיינו, שלמעשה גם הנכתב בסידור הוא כשבעל הבית "אינו יכול לטרוח בעצמו כו'" כמבואר בשו"ע.

ומוסיף רבינו "ואת"ל שהדיוק בסידור נכון הוא", "ולא שהועתק הלשון מהשו"ע" - אזי יש לומר בב' אופנים: א) "יש לומר הטעם דסבירא ליה דמצוה לזכות את בני ביתו גם כן במצוה זו, שהרי בבדיקתם מצוה עושים (ראה שו"ע שם סוס"ט), אף שאין החיוב עליהם. ז"א שלא רק את עצמו, כי אם גם אחרים מצוה לזכות גם בקיום מצוה שאינה חובת גברא". - שבזה מבאר הרבי שמצוות בדיקת חמץ אינה חובת גברא, וכמבואר ג"כ בשוע"ר סי' תל"ו (סכ"א) "שמצוות תשביתו אינה חובת הגוף שיתחייב אדם ליהות לו בית לבער החמץ בתוכו, אלא אם יש לו בית ובתוכו חמץ יש עליו מצות תשביתו ואם אין לו בית אין עליו מצוה כלל". ואף שהוא חיוב מצוה קיומית בכל זאת "מצוה לזכות" את עצמו בקיום מצוות אלו. וכמבואר הוא בכ"מ, ראה לדוגמא ברמב"ם הל' ציצית פ"ג [הי"א] "אע"פ שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית, אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחויבת ציצית". וגם כאן המובן הוא שישתדל שיהיה לו בית ולבודקו מחמץ, שבזה מזכה את עצמו במצוה זו.

ג. ומוסיף רבינו ומחדש, ש"גם אחרים מצוה לזכות" במצוה זו, אף שהם בעצם פטורים, וכמבואר בריש סעיף ח שם "חובת הבדיקה היא על בעה"ב, אבל בני ביתו האוכלים משלו אין חיוב הבדיקה חל עליהם כלל". אבל בכל זאת כיון שכשיבדקו הרי "עושים מצוה" (כמפורש בסעי' ט שם), מצוה על הבעל הבית לזכותם בזה המצוה על ידי שמשתפם בבדיקת חמץ, וזהו מה שמוסיף בסידור על השולחן ערוך, שבדיקת בני ביתו הוא לא רק בדיעבד כיו"ב, אלא מלכתחילה מצווים אנו לזכות בני הבית במצוות כגון דא, וזכות היא להם.

ומוסיף רבינו: ב) "ועוד קמ"ל שכיון שגם הוא בעצמו יבדוק קצת, אין בזה הענין שמצוה בו יותר מבשלוחו (ודלא כמשמעות הלשון בשולחן ערוך שלו)". ביאור דבריו: ד"משמעות הלשון בשו"ע שלו" היא שכאשר מקיים רק חלק מהמצוה ואת השאר משלים שלוחו, אינו מקיים בזה את ה"מצוה בו יותר מבשלוחו". ודוקא כאשר מקיים את כל המצווה בשלמותה, אזי מקיים זאת, והדברים מבוארים בשדי חמד [כללים מערכת המ"ם כלל נו] וז"ל: מתבאר מדברי הרב מגן אברהם בסי' תלב סק"ה דכל שמסייע קצת מהמצוה, וכן משמע בגמרא פסחים דף ד, ב "באתרא דיהיב אגרא כו', והא ניחא לאיניש לקיים בעצמו. שמעת מיניה כל שבדק קצת תו אין מצוה בו יותר מבשלוחו...", אך מדברי הגאון מוהרז"ש בשולחן ערוך שלו שם, שהעתיק דינו של המג"א בלשון "ואם אינו יכול לטרוח בעצמו לבדוק כל החדרים וכו'" משמע קצת, דאף כשעושה קצת מן המצוה לא מהני, ומצוה בו לעשות כל המצוה, ורק באינו יכול לטרוח וכו' - ע"כ.

מבואר בזה דדעת אדה"ז בשו"ע שלו הוא דמצוה בו וכו', הוא בעשיית כל המצוה, ובזה מבאר הרבי שבסידור חזר בו רבינו הזקן "ועוד קמ"ל שכיון שגם הוא בעצמו יבדוק קצת אין בזה הענין דמצוה בו יותר מבשלוחו", שיצטרך לבדוק כולו. לפי שגם בדיקתו קצת, כבר קיים את ה"מצוה בו" - וכדעת המג"א האמורה והפמ"ג.

העולה מזה הוא, שלשון הרבי במכתבו ש"אין בזה הענין דמצוה בו" וכו' אין כוונתו לומר שבבדיקתו קצת חסר בהענין דמצוה בו וכו' - אלא שככל זאת לזכות ב"ב מוותרים על זה וכו' - רק הפירוש הוא, שאין בזה כל חסרון [וכדעת המג"א האמורה], היות ובמקצת הבדיקה כבר קיים ג"כ את ה"מצוה בו" וכו'. וראה גם לשון השד"ח לעיל, שכאשר מעתיק הדעות שאפשר לעשות גם קצת מהמצוה כותב "שמעת מינה כל שבדק קצת תו אין מצוה בו וכו'". והפירוש "תו אין" היינו שאין בו חיסרון שלא קיים המצוה "בו", כי באמת אכן קיים זאת. וכן הוא לכאורה הפירוש בדברי הרבי במכתבו ש"אין בזה הענין" - דהיינו שאין גם כן חסרון זה של מצוה בו, כי קויים בשלמותו. ולא כפי שכתב הנ"ל במכתבו, שחשיבות המצוה לזכות את בני ביתו מהוה סיבה שלא לנהוג ב"מצוה בו" כו' - ועפי"ז רצה לבאר גם מה שלא דרוש להעמיד דווקא זכרים גדולים וכו'.

ולאור הביאור האמור בשוע"ר אין הדבר כן, אלא שבזה שמעמיד מבני ביתו שממשיכים לבדוק לאחר שגם הוא החל בבדיקה [ובמפורש בסידור שם] מרויח שיוצא בזה הכל: א) מהבעה"ב לא נגרע דבר שהרי בודק קצת. ב) בני ביתו, זוכים בשיתופם גם כן במצוה זו [ואולי כדאי להקנות להם קטע מסויים בבית עם החמץ שבו שיבדקוהו. ויל"ע בזה].

ומכאן גם בנוגע לדיוק שכותב בסידור "מבני ביתו" ודייק דלכאורה זה כולל גם נשים וכו', גם בזה אין כל הכרח לומר כן - שהרי גם בשו"ע [סעיף ח-ט] כשמדבר אודות שליחות בדיקת חמץ, הלשון הוא בסתמא "בני ביתו" ורק לאחר מכן [בסעיף י] מבאר רבינו מה נחשב שליח מן המובחר ומהו בדיעבד וכו', ואם כן גם הלומד ההלכה בסידור ידאג לברר מה נכלל בגדר "בני ביתו", ובודאי ישתדל לקיימו מן המובחר, וכנ"ל.

ד. ובכללות האמור, יש להוסיף שבכללות דעת אדה"ז ב"מצוה בו יותר מבשלוחו" מבוארת יפה בהלכות שבת סי' רנ [קונטרס אחרון סק"ב] שם כותב "מצוה בו יותר מבשלוחו... ומשמע דליכא חיוב במילתא, אלא יתרון מצוה בעלמא.. דמצוה בעלמא משכחת לה אף בדבר שמותר גמור מן הדין". וראה גם להלן שם בסי' שא [קו"א סק"ב סוד"ה לרוץ] שכתב "והטור הוסיף דמצוה שלא להרהר... אעפ"י שאין איסור מן הדין", והדברים הובאו ונתבארו בספרו דמר אאמו"ר "כללי הפוסקים וההוראה" [סי' קיח], ושם הראה מקום לשדי חמד בספרו דברי חכמים שבסוף חלק הכללים [סי' מג], שלאחר שמביא את דברי שוע"ר האמורים כותב שגם "תוספת שבת בסי' רנ, דמשמע מדבריו דעיקר דבר זה הוא לזהירות בעלמא". ובהמשך דבריו הביא מפוסקים שלא סבירא להו כן.

ואאמו"ר העיר שם מהסיפור הנפלא המובא בסדר הדורות [ד' אלפים תתק"ל - בדפוסים המצויים עמ' 208 הטור השני] הוויכוח של משה רבינו ע"ה עם רבינו תם, ובתו"ד כותב "ענה משה ברוב ענוותנותו, אני אומר למצוה צריך קשירה בכל יום אבל לא לעכב. השיב רבינו תם, וכי איזה מצוה היא לא לעכב אלא למצוה". ונתבארו כמה אופנים בסגנון "מצוה" באנציקלופדיה תלמודית ערך "חובה מצוה רשות" - ובין הדברים כותבים שם "בכמה מקומות שאמרו בלשון מצוה ואינה מעכבת".. ואחד המקומות שנמנו שם "מצוה בו יותר מבשלוחו" ו"מצוה בזקני עירו" ועוד, עיי"ש.

ובסברא שכתב ר"ט בלוי [השואל שאליו מופנה מכתב הרבי אודותיו אנו דנים כאן] שאם יבדוק הוא רק "ייעף ויוגרע בבדיקתו", הנה אף שהרבי שוללו, מ"מ כדאי להעיר שמצינו אכן סברא כזו להיפטר מקיום ה"מצוה בו יותר מבשלוחו":

דהנה בלקו"ש חלק כ"ג חג השבועות [עמ' 17] מקשה הרבי בהא "דמצוה עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו" - מדוע אכן אין משתדלים לקיים המצוה? וכותב "און אע"פ אז עס האט אן ארט צו זאגן אז אויב עס איז פאראן א סופר מומחה וואס שרייבט שענער פון אים, דארף מען מוותר זיין אויף דעם שכר ומעלה פון "כאילו קיבלה מסיני" [וואס מען האט דורכן שרייבן אליין], נאר מ'דארף דינגען דעם סופר אויף שרייבן פאר אים, כדי עס זאל זיין א "ספר תורה נאה" [געשריבן דורך א "לבלר אומן"] כהציווי "זה א-לי ואנוהו התנאה לפניו במצוות". און נאך מער: לויטן ביאור פון תבואות שור [סי' כח סקי"ד] אין דעם ענין פון "מצוה בו יותר מבשלוחו" אז דאס איז דערפאר וואס מען מ'מאכט א שליח צו טאן א מצוה "נראה כאינו רוצה לטרוח בעצמו", ובמילא עס איז ניט קיין כבוד המצוה, משא"כ אין א פאל ווען מ'מאכט א שליח כדי צו מוסיף זיין אין כבוד המצוה, זאגט מען ניט "מצוה בו יותר מבשלוחו" - קומט אויס בנידון דידן וואס דער כבוד המצוה - "התנאה לפניו במצוות" פאדערט א "לבלר אומן" איז ניטא דער דין פון "מצוה בו יותר מבשלוחו".

- דמכל זה מבואר, דאם מסתבר שיבדוק הבית יותר טוב על ידי שליח - דהיינו בני ביתו - לא נחית ליה למצווה בו יותר, כי אדרבה, עצם מסירתו לשליח מוסיף בקיום המצוה. ואולי שבזה ניתן לבאר גם את דעת הפוסקים דמצד "מצוה בו וכו'" מספיק קיומה של חלק מהמצווה. כי כנ"ל עיקר החסרון הוא בזה שנראה כאינו רוצה לטרוח בעצמו והיינו בזיון המצוה, אבל בזה שעושה עכ"פ חלק מהמצוה הרי כבר מראה שמצוה זו חשובה בעיניו, וזהו היתרון מצוה של "מצוה כו'", ודו"ק בזה כי לכאו' מדוייק הוא ג"כ מלשון אדמוה"ז בקו"א שהועתק לעיל.

ידוע מכ' כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו (לקו"ש חי"א ע' 210) בענין אמירת תחנון בימי הילולא של צדיקים, וזלה"ק:

"… איך האב אמאל געפרעגט דעם רבי'ן דעם טעם וואס בא חסידי חב"ד איז מען זיך נוהג ביום היא"צ ופטירת צדיקים זאגט מען תחנון, האט דער רבי געענטפערט אז וואו איז נאך דא א בעסערע צייט אויף אויס בעטען". ועיי"ש בטעם החילוק בזה בין חסידי פולין לחסידי חב"ד.

ואולי יש להביא לסברא זו ("אז וואו איז נאך דא א בעסערע צייט אויף אויס בעטען") דוגמא ומעין מקור, והוא בטור הל' מגילה (סי' תרצג), לענין אמירת תחנון ביום הפורים:

"כ' ר"ע ז"ל מנהג בשתי ישיבות ליפול על פניהם כיון שהוא יום נס ונגאלו בו – צריכין אנו לבקש רחמים שיגאלנו באחרונה כבראשונה" (אלא שלענין פורים נפסק בפועל שאינו כן, אך עכ"פ יש בזה דוגמא ומקור לעניננו), וק"ל.