בגליון הקודם [תתל], העיר הרב ב"צ אסטער שי' על מה שכתבתי בפי' "מבעה" לשיטת הזהר, וכתב שלדעתו הפי' מבעה לדעת הזהר הוא לא 'שן' אלא 'אש', והיינו שמבעה והבער חד הם (נגד מסקנת הגמ'). וכתב, שלפי"ז אכן לא מוזכר בפי' אדם במשנה הא', ורק בסוף פ"ב דב"ק מגיעים לביאור האדם שהוא האב הרביעי, והוא במשנה ד"אדם מועד לעולם".

והוסיף והביא ראיות נוספות מדברי האוה"ח לביאו' זה. והא דלא מפרש הרבי להדיא שמבעה הוא אש, כתב הרב אסטער: "דאז היה צריך לפרש שאינו כהגמ' דילן בדף ד' ולא רצה להאריך, וקיצר דבריו במה שמציין להאוה"ח . . וסמך על המעיין", עכת"ד.

ולפענ"ד, עדיין דוחק גדול לפרש כן בדברי הזהר לפי המבואר בהאגרות (אג"ק ח"ח ע' רמג ו'תלח), ומכמה טעמים:

א. באגרת הא' מתחיל כך: בהערתו בזח"ב . . דפי' המבעה זה אדם". ודוחק גדול שבמענה לא כותב בפי' דמבעה הוא אש (משא"כ באם מבעה הוא שן). וקשה לומר שהמ"מ להאוה"ח מספיק, דנוסף ע"ז שציין רק לאוה"ח ע"א, הנה המכ' הב' שמפרש כוונתו בהציון להזהר ואוה"ח - יוכיח.

ועוד ועיקר, כמו שכתבתי שם (בגליון תתכט) שפי' שמבעה לדעת הזהר הוא אש, נתון בויכוח שתלוי בגירסת הספרים בזהר, וברוב הספרים לא כתוב מאומה אודות מבעה, ובודאי שבאם לומד שהפי' בזהר מבעה הוא אש, צריך לכתוב זאת בפירוש.

ב. בנוגע למה שהעתיק מדברי האוה"ח. בזה נראה בפשטות עפ"י אגרת הב' שעיקר הראיה היא ממש"כ שם "והוא סיומא דילהון" שאדם הוא הסיומא גם של מבעה בנוסף לכל השאר (ולא משאר הקטעים שהעתיק, אף שלכאו' מפורשים הם).

ג. הרב הנ"ל כותב בפשטות שהרבי לומד בדעת הזהר שאדם נת' רק בסוף פ"ב: "וזוהי כוונת הרבי במכתב השני דהמשנה אדם מועד לעולם שמונה האב הרביעי הוא סיומא דלהון של המשנה הראשונה, דשם אכן מקדים דיש ד' אבות אך מפרט רק ג'".

ולדעתי כ"ז שגגה הוא, שהרי הפי' באגרת הוא, שמדחשב שם (בזהר דווקא) כ"פ שאדם הוא רביעי (לאחרי הבער) והוא סיומא דלהון . . מוכח דלא זהו מבעה. אלא דקאי על המשנה שלאחרי המשנה הנ"ל ד' אבות".

הרי שכותב בפי' שאדם שחשיב בזהר לאחרי כולם - הוא קאי על המשנה שלאחרי המשנה הא'. ולא על סוף פ"ב (כבאגרת הראשונה).

ובפרט שדבר זה נת' בגמ' דף ד' ע"א, דבין לרב ובין לשמואל כתוב אדם בסיפא רק שלא נתפרש בפירוט.

בגליון תתכח (עמ' 18) כתבתי ע"פ מ"ש באג"ק אדמוה"ז, אדמוה"א, הצ"צ, במדור 'ספק למי' עמ' שעד, דמבואר אשר על האדם להיות שמח בחלקו ברוחניות ולא לחפש אחר גדולות ונפלאות. ומצד זה שאין שמח בחלקו ברוחניות, לכן באות כל המח"ז ותאוות וכו'. וע"ז הקשתי שלכאורה ה"ה ההיפך מהמובא מרבותינו נשיאנו שבכו"כ מקומות מודגש אשר מ"ש שצריך להיות שמח בחלקו מדובר בגשמיות דוקא ולא ברוחניות. וכראי' לזה הבאתי מ"ש אדמו"ר הריי"צ באג"ק על מה שענה אדמוה"ז לא' ביחידות וכו' (והנה דייקתי להביא דוגמא זו, "הגם שהמפורסמות אינם צריכין ראי'", כי בזה מודגש אשר אדמוה"ז עצמו סבירא לי' אשר שמח בחלקו הוא דוקא בגשמיות ולא ברוחניות, וככל הנראה המכתב הנ"ל אשר במדור "ספק למי", הוא מכ"ק אדמוה"ז, עיין בהערות שם ובסוף הספר).

ובהערת המערכת העירו ע"ז, דבפשטות י"ל שבאותה איגרת מדובר על אלו הרוצים לילך בגדולות ונפלאות מהן דוקא שאינם לפי ערכם, וע"ז כותב אדמוה"ז שצ"ל שמח בחלקו. ועד"ז כתב ר' משה מרקוביץ [גליון תתל] (עמ' 46) והוסיף אשר כל ספר התניא מיוסד על שמח בחלקו המבואר במכתב זה, שהרי בתניא מבואר איך שאין לבנוני להתעצב מזה שאין הוא במדריגת צדיק, וכמו"כ כתב התמ' יעקב זאיינץ (שם עמ' 32) והוסיף להביא לזה ראיות מתניא ומלקו"ת.

והנה, כפי הנראה, אשר הכותבים הנ"ל לא ראו את המכתב בשלימותו כפי שנדפס באג"ק שם וכפי שציטטתי, דכך הוא לשון המכתב: "כי הנה כלל גדול בתורה להיות שמח בחלקו גם בעסק התורה והעבודה אם מעט ואם הרבה ויהנה ממנה", דהנה בזה ישנם ב' דיוקים אשר הכותבים הנ"ל לא שמו לב אליהם, והם, א) אשר כתוב שזהו "כלל גדול בתורה", וא"כ א"א לומר אשר זהו רק בשביל בינונים (כפי שכתב ר' מ"מ) כ"א זהו כלל ולכאו"א, וכלשון פתיחת המכתב "תשובה כללית לידידי נפשי" וגם כפי הנראה אשר מכתב זה נכתב לכלל החסידים ולא רק ל"בינונים". ב) כמו"כ במכתב כתוב מפורש "בעסק התורה והעבודה אם מעט ואם הרבה", והיינו אשר במכתב זה מדובר גם על מעט וגם על הרבה, וא"כ א"א לומר (כמו שכתבו המערכת והתמ' הנ"ל) אשר המכתב הנ"ל מדובר רק על מדרגות אשר הן גדולות ונפלאות ואינם לפי ערכם.

והתמ' הנ"ל הוסיף להעיר ע"ז (בהיפך לגמרי ממ"ש בסוף דבריו ואכ"מ) אשר כשמעיינים באיגרת בשלימותה, הנה יווכח אשר הכוונה ב"שמח בחלקו" במכתב הנ"ל אינו כהמובן הפשוט בכ"מ, אלא במובן אחר. דהיינו שאין הפי' שיסתפק במעמדו ומצבו, כ"א הפי' הוא אשר ישמח בעבודתו. ועפ"ז מביא מ"ש אדמוה"ז בתניא פכ"ז "יש לו לשמוח בחלקו שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן", ומסכם, וכשם שלא הוקשה לו בתניא, כך אי"ז קשה באגרת הנ"ל…

והנה לא כפי שכתב, לפני כתבי הערה הנ"ל, הסתכלתי במכתב בשלימותו, וגם עלה בדעתי מ"ש ע"פ המבואר בתניא, אולם ברור אצלי אשר אינו דומה מ"ש בתניא בנידו"ד להמובא באיגרת, דהנה באיגרת כתוב מפורש "כי הנה כלל גדול בתורה להיות שמח בחלקו . . ויהנה ממנה משא"כ אם אינו נהנה ממנו והנפש רוצה להיות מתאווה תאוה".

דהנה בתניא שם מבואר, דמי שהוא בעצבות ע"ז שנופלות לו מח"ז בעת עסקו וכו', הנה ע"ז כותב אדמוה"ז, שאדרבה, מזה עצמו יהי' שמח על שמסיח דעתו מהן, והיינו, שזה שצ"ל שמח בחלקו ולא להיות עצב, הוא, מזה עצמו שבשעת מעשה הוא מקיים מצוה בזה שמסיח דעתו מהן. משא"כ במכתב הנ"ל, שמדובר בשאיפה לקיים יותר תורה ומצוות, וכפי שכותב בהמשך "ואם יאמרו אי' תורה ואי' מצוות שאין לו כלום, זה אינו, שאפי' פושעי ישראל מלאים מצוות וכו'". וע"ז כותב שצ"ל להנות מעבודתו עכשיו ולא לשאוף ליותר, והיינו שהשמח בחלקו הוא על עבודתו, ולא כמ"ש בתניא שהוא מצד שבשעת מעשה מקיים מצוה וכו'.

וגם אינו מובן מ"ש התמ' הנ"ל "אלא התביעה באיגרת זו היא . . ששאיפה זו תהי' ביחד עם השמחה ממעמדו ומצבו העכשווי". ואינני מבין, דהרי במכתב הנ"ל שולל לגמרי ענין השאיפה בכלל, ולא כמו שכתב "ששאיפה זו תהי' ביחד עם שמחה ממעמדו". ויש להאריך בכ"ז ועפי"ז מובן דמ"ש והאריך התמ' הנ"ל בטעות יסודו, וכפי שנתבאר.

וא"כ ע"פ הנ"ל הדרא קושיא לדוכתא, דמהו המבואר במכתב הנ"ל אשר על האדם להיות שמח בחלקו בתומ"צ ולא לשאוף ליותר, ההיפך משיטת רבותינו נשיאנו אשר מ"ש שצ"ל "שמח בחלקו" קאי בגשמיות דוקא ולא ברוחניות.