כ"ק אדמו"ר זי"ע כותב1: "...דברתי פה בארוכה... וקוטב הדברים, אשר בזה מחולקים ליובאוויטש ואונגארן, שהאחרונים אחזו בשיטת ההתבדלות וליובאוויטש לא כן עמם. פשיטא אשר אין פירוש הנהגה זו חיבור בכל העניינים, אבל כללות התנועה היא, מיטנעמען יענעם מיט זיך, אף שעי"ז מוכרח הוא ללכת לאטו . . ופי' ל' חסיד שמעמיד עצמו בסכנה כדי להציל חברו. והרבה יש להאריך בזה..."2.

שיטת רבני הונגריה הוגדרה יפה ע"י אחד מגדולי רבניה3: "...ואף דהיו גדולים וגאונים שדעתם היה שלא להרחיקם לגמרי, אולי עי"ז יחזרו מקצתם למוטב, וע"ד שאחז"ל4 שלא לדחות אבן אחר הנופל, הנה אנחנו קבלנו מרבותינו גאוני אונגארן תלמידי החתם סופר ז"ל להתרחק מהם לגמרי כמטחוי קשת...".

והאמת שבענין זה דנו בו הרבה פוסקי ההלכה.

הרמ"א (יו"ד סי' שלד ס"א) מביא מ'פסקי מהרא"י' ש"מנדין למי שהוא חייב נידוי, ואפילו יש לחוש שעל ידי כן יצא לתרבות רעה, אין לחוש בכך". אמנם הט"ז שם סק"א חולק עליו, ובין השאר הוא מביא "ראיה איפכא מתלמוד ערוך פ"ק דקידושין" המובא בפנים. הש"ך שם ב'נקודות הכסף' דוחה דבריו5.

ה'חתם סופר' בתשובותיו דן בהלכה זו כמה פעמים, וכדאי לסכם את שיטתו, כיון שישנם בזה אי-הבנות.

באופן כללי הוא פוסק כדברי הרמ"א, אבל עם הסתייגות מסוימת. בשו"ת אה"ע ח"א סי' לה הוא מסכם את שיטתו6: "וכבר הארכתי בתשובה אחרת והכרעתי היכי דליכא בנים קטנים הלכה כחות יאיר שלא לחוש לו אם ימיר, אך היכי דאיכא בנים קטנים, אביונים נקיים שלא חטאו ולא פשעו, והאב העבריין יוציאם עמו מן הדת אז הלכה כט"ז, הארכתי שם בראיות ברורות מש"ס ופוסקים".

והכוונה לתשובתו הארוכה שבשו"ת יו"ד סי' שכב7. ושם הוא מוסיף בין השאר: "נ"ל דהכת הארורה המאמינים בש"ץ ימ"ש . . אם ח"ו לא יהפך לבבם הטוב אתם, יורדפו עם בניהם ובנותיהם, כי כולם ארורים הם לה' והמינות תקועה בלבם, ואין ע"ז בעולם שלא נכללו באמונתם המזוייפת, וטוב יותר אם יפרדו מקהל הגולה ויתערבו בעכו"ם הם ובניהם . . אבל סרבן ועבריין בעלמא מאן לימא לן שלא נחוש על בניו שיהיו צדיקים ואיך נגרשם מהסתפח בנחלת ה'...". ומסיים בסוף דבריו: "עדיין הדבר צריך עיון ומתון למעשה".

ואכן בנוגע לרפורמים, "אנשים יחידים פורשים מרוב ישראל בלי עצת חכמים לבנות במה לעצמם", הוא מחמיר8, אבל בעבריין לתיאבון הוא מיקל9.

והנה עיקר הדיון בפוסקים הנו במקרה שיש חשש שהעבריין יצא לתרבות רע, האם יש מקום להקל למרות שבהלכה נאמר להחמיר, וכגון במקרה שהובא ברמ"א האם לנדות "מי שהוא חייב נידוי", ועד"ז במעוברת ומינקת חבירו וכיו"ב, שההלכה הפשוטה היא שאסורה להינשא. ולפ"ז נראה לבאר ששיטת ה'חתם סופר' בנוגע לאלו ש"המינות תקועה בלבם", שעדיף ש"יפרדו מקהל הגולה ויתערבו בעכו"ם הם ובניהם", הנו רק במקרה שההלכה מחייבת להעניש אותם, או כפי שמדייק בלשונו כמה פעמים: "ואתי לאמשוכי ישראל בתרייהו", "כי היכי דלא ליתי לאמשוכי אבתרייהו", אבל במקרה שאין חשש שהנהגתם תשפיע לרעה על אחרים, גם לשיטת ה'חתם סופר' "ראוי להחזירן בתשובה ולמשוך אותם בדרכי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה"10.

וכך מצינו הנהגת ה'חתם סופר' בעצמו שניסה לקרב בחזרה בנים תועים לחיק היהדות, אפילו כשהגיעו לסף המינות. ומעשה רב מסופר11 שה'חתם סופר' העדיף לשוחח בארוכה עם פרופסור למתמטיקה מאשר עם תלמיד-חכם שבא לבקרו, והסביר: "כל זמן שאני חי לא ימיר דתו, לכן מוכרח אני לקרבו". וכך היה, אחרי פטירת החת"ס השתמד.

ולהעיר מדברי הרמב"ם הל' גירושין סוף פ"ב: "...זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה12 הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר 'רוצה אני' - כבר גרש לרצונו". ודנו הפוסקים13 בדין משומד שאינו רוצה להיות מישראל, האם גם עליו נאמר פסק ההלכה שרק "יצרו הוא שתקפו". ודעת ה'חתם סופר'14: "ונראה דאפילו במומר שייך הא, דמה שהוא מומר היינו אונס היצר, ואעפ"י שחטא ישראל הוא".