בגיליון העבר (תתסז – עמ' 33) הקשתי על מ"ש כ"ק אדמו"ר באג"ק (חי"ד עמ' מג) דגם לולא מצות התפלה, אפי' אי תפלה הוה רשות, יש מקום לגדרים מן התורה כגון שיכור דאסור להתפלל, דשייך בזה איסור אפי' אי נאמר דתפלה אינה חובה.

והקשיתי, דלכאורה האיסור דשיכור בתפלה הוא קשור עם הענין דעומד לפני המלך, ואיסור זה הרי שייך רק כשיש מצוה להתפלל, דלולא המצוה הרי אין כל חילוק בין תפילה זו לשאר תפלות כמו ברכות ותהלים וכו'.

ובהערת המערכת שם העיר: "לכאורה נראה שזה תלוי בהאדם עצמו כיוון שהוא עושה פעולה של עמידה לפני המלך ובעת מעשה מזלזל בזה, ה"ה עובר על מצוות יראת ה'. משא"כ בשאר ברכות או אמירת תהילים שאי"ז פעולה של עמידה לפני המלך".

אך עי' בתניא אגה"ק פרק כד': "ואל יעשה אדם עצמו רשע שעה אחת לפני המקום אשר בחר בה מכל היום להקהל ולעמוד לפניו בשעה זו שהיא עת רצון לפניו . . לפקוד לשכינת כבודו . . ולהמצא לדורשיו ומבקשיו ומייחליו . . לראות בגילוי כבוד מלכותו . . להתבונן ולראות ביקר תפארת גדולתו . . הנגלות למעלה בשעה זו וגם למטה . . ומלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא שדרך המלך . . והעביר קול בכל מלכותו להקהל ולעמוד לפניו להראותם כבוד מלכותו . . וע"כ קבעו חז"ל בתפלה כאלו עומד לפני המלך עכ"פ יהיה מראה בעצמו כאלו עומד..." עיי"ש בארוכה.

ונקודת הדברים, דענין עומד לפני המלך הוא מציאות אמיתית הנוצרת ע"י ציווי מלמעלה, ודווקא בשעה שהמלך הכריז שיבואו ויעמדו לפניו, ולא כל העתים שוות. ובזה מבאר שם מדוע קבעו חז"ל בתפלה שיתנהג כאלו עומד לפני המלך, אף שאין מחשבה לכסיל וממילא לא חלי ולא מרגיש כלל במעלת זה שעומד לפניו, דמ"מ יתנהג עכ"פ לעין כל בדיבוריו ומעשיו באופן המתאים להמציאות דעומד לפני המלך (משא"כ בשאר תפלות כמו ברכות ותהילים וכו') כי המציאות היא אמתית. אך אילו לא הי' מצוה להתפלל כלל, הנה במה שונה תפלת שמו"ע משאר תפלות. אך אולי י"ל שהוא ע"ד דמצינו שתפלת ערבית רשות, ומ"מ היא עת רצון למעלה וישנה אז המציאות דעומד לפני המלך. היינו, דאע"פ שתפלת ערבית אינה חובה, מ"מ כך עלתה ברצונו שבשעה זו יתגלה כבודו וגדלו לכל דורשיו ומבקשיו.