בגיטין (ב, ב) מקשה הגמ' [אהא דאמר רבה שהטעם למה המביא גט ממדה"י צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם, הוא לפי שאין בני מדה"י בקיאין לשמה] וז"ל: ליבעי תרי, מידי דהוה אכל עדיות שבתורה, עד א' נאמן באיסורין. אימור דאמרי' ע"א נאמן באיסורין, כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא איתחזק איסורא, אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש, הוי דבר שבערוה ואין דשב"ע פחות משתים וכו'. עכ"ל הגמ'.

ומפרש רש"י וז"ל: מידי דהוה אכל עדיות שבתורה – קושיא הוא. ומשני ע"א נאמן באיסורין וכו'. עכ"ל. וכ' החת"ס שכוונת רש"י לשלול קס"ד שהתיבות "מידי דהוה אכל עדיות שבתורה" הוא כבר התחלת התירוץ. ז.א. שהמקשה הקשה "ליבעי תרי", וע"ז תירץ לו דאי"צ תרי "מידי דהוה אכל עדיות שבתורה עד א' נאמן באיסורין"; לכן כתב רש"י שאינו כן, כ"א שהתיבות "מידי דהוה אכל עדיות שבתורה" הן חלק מהקושיא, והתירוץ מתחיל מהתיבות "ע"א נאמן באיסורין".

וההכרח לזה הוא, כי לקמן כשמקשה עד"ז על שיטת רבא, לשון הגמ' הוא בדומה לכאן "ליבעי תרי מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא, ע"א נאמן באיסורין וכו'", ושם הרי אא"פ ללמוד שמהתיבות "מידי דהוה וכו'" מתחיל התירוץ, כ"א מוכרח שהוא חלק מהקושיא, א"כ בפשטות כ"ה גם בהקושיא על רבה.

אבל עדיין צריך ביאור קצת, מה נוגע כ"כ להדגיש שהוא חלק מהקושיא, ז.א. אף שישנו ראי' שכ"ה הפשט, אבל לכאורה אין שום שינוי בתוכן הדברים אם לומדים שמהתיבות "מידי דהוה וכו'" מתחיל התירוץ. וא"כ מה נוגע כ"כ לרש"י לפרש שזה חלק מהקושיא, לכאו' הו"ל לרש"י לשתוק, ואם מישהו יפרש שמתיבות אלו מתחיל התירוץ – ג"כ אי"ז משנה כלום לכאו'.

וי"ל שטובא אשמעינן בזה רש"י, כי עי"ז בא לתרץ קושיא המתעוררת בהמשך הסוגיא. לקמן מקשה [על התירוץ שע"א נאמן באיסורין] בזה"ל: אימר דאמרינן ע"א נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא איתחזק איסורא, אבל הכא דאיתחזק איסורא דא"א וכו'". ולכאו' עיקר חסר מן הספר, כי לפועל גם היכא דאיתחזק איסורא נאמן ע"א, אלא שצ"ל "בידו לתקן" (כמ"ש רש"י ותוס'), וא"כ מה שנוגע כאן הוא שבנדו"ד אין בידו לתקן, ולכן אאפ"ל כאן ע"א נאמן באיסורין; וא"כ הכי הו"ל להוסיף בגמ', "ואפילו היכא דאיתחזק איסורא אימר דאמרי' ע"א נאמן באיסורין היכא דבידו לתקן, אבל כאן אין בידו לתקן" (או עכ"פ‏ בקיצור "אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש ואין בידו לתקן"), כי הרי זהו עיקר הסיבה בפועל למה כאן אין לומר ע"א נאמן באיסורין.

ובפשטות התירוץ ע"ז הוא בהקדים קושיית התוס' (ד"ה ע"א (הא')) על רש"י וז"ל: ע"א נאמן באיסורין, פי' הקונטרס שהרי האמינה תורה כאו"א על הפרשת תרומה ושחיטה וניקור הגיד וחלב, ולא הי' לו להזכיר הפרשת תרומה ושחיטה, דבהנהו נאמן אע"ג דאיתחזק איסורא משום דבידו לתקנם, כמו שפ"ה בסמוך וכו'. עכ"ל. וכתבו המפרשים לתרץ הקושיא על רש"י, ששיטת רש"י היא שהא דבידו לתקן אינה סיבה בפ"ע להאמין ע"א כשאיתחזק איסורא, כ"א ע"י שבידו לתקן הוא כלא איתחזק איסורא, ולכן שפיר אפשר ללמוד מהפרשת תרומה ושחיטה שע"א נאמן באיסורין כשלא איתחזק איסורא, כי גם שם הוה לא איתחזק איסורא.

ועפ"ז כבר מתורץ קושייתנו דלעיל (דהו"ל להגמ' להוסיף שכאן אין בידו לתקן) – כי זה כבר נכלל במ"ש "אבל הכא דאיתחזק איסורא דא"א". דהרי ע"י שאין בידו לתקן ה"ז איתחזק איסורא, א"כ כשאומרים שכאן איתחזק איסורא, אומרים כבר שאין בידו לתקן.

אבל צ"ע האם רש"י ס"ל דבידו לתקן אינה סיבה בפ"ע להאמין ע"א, כי ז"ל רש"י (ד"ה הכא): ומטבל ושחיטה לא גמרינן לה [שגם היכא דאיתחזק איסורא נאמן ע"א], כדאמרי' ביבמות (פח, א) דהתם בידו לתקנן, לפיכך נאמן להעיד עליהן. עכ"ל. שבפשטות כוונת לשונו הוא שהטעם למה נאמן ע"א בטבל ושחיטה, אף שאיתחזק איסורא, לפי שבידו לתקנן, היינו שטעם הנאמנות הוא לפי שבידו לתקנן, ולא לפי שעי"ז נעשה שוב לא איתחזק איסורא, וכן משמע גם מכללות אופן קושייתו ותירוצו, כנראה להמעיין בזה. [ואף שעי"ז נשאר קושיית התוס' הנ"ל על רש"י – הרי יש לתרץ ע"ז תירוץ אחר, ובכל אופן, אי"ז קושיא חזקה, כדיוק לשון התוס' "ולא הי' לו להזכיר הפרשת תרומה ושחיטה", ולא כתבו בלשון המורה שזה קושיא על רש"י].

אבל לפ"ז הדרה קושיא לדוכתא, למה לא הוסיפה הגמ' לפרט שכאן אין בידו לתקן – והרי זהו העיקר – לכאורה.

וי"ל הביאור בזה בהקדים מה שיש לחקור בדין ע"א נאמן באיסורין; האם זהו דין מעיקרא שבאיסורין נאמן ע"א, היינו שכל הדין של "ע"פ שנים עדים יקום דבר" לא חל מעיקרא על איסורין [ז.א. דמעיקרא ישנם ב' דינים: א) בממון וכו' צ"ל ב' עדים. ב) באיסורין מספיק ע"א], או שבעצם חל גם באיסורין הדין שצ"ל ב' עדים, אלא היכא שלא איתחזק איסורא הקילה התורה שע"א מספיק.

והנפק"מ הוא: לאופן הא' הא דהיכא דאתיחזק איסורא צ"ל ב' עדים זהו החידוש – שאף שזהו בגדר איסורין, ובזה מספיק ע"א, מ"מ אם איתחזק איסורא הוציאה התורה מגדרו וחייבה ב' עדים. אבל לאופן הב' ה"ז להיפך: כשלא איתחזק איסורא, זהו החידוש, שמספיק ע"א, אבל היכא דאיתחזק איסורא ה"ז הדין הרגיל שצ"ל ב' עדים.

והנה בפשטות לכאורה עד"ז הוא בנוגע ל"בידו לתקן" כשאיתחזק איסורא: לאופן הא' אי"ז חידוש, כי בעצם ע"א נאמן באיסורין, אלא שאיתחזק איסורא הוא חידוש שצ"ל ב' עדים, ולכן כשבידו לתקן, ה"ז חוזר שוב לעיקר דינו שמספיק ע"א. משא"כ לאופן הב' ה"ז חידוש שאם בידו לתקן נאמן ע"א.

אבל באמת לאופן הב' אי"ז דומה לענין איתחזק איסורא: כשלא איתחזק איסורא זהו חידוש התורה שאי"צ ב' עדים, וכשאיתחזק איסורא לא חידשה התורה שע"א מספיק, ונשאר דינו כמקודם שצ"ל ב' עדים. משא"כ הא שבידו לתקן נאמן אף באיתחזק איסורא, ה"ז לפי שיש כאן סיבה צדדית, נאמנות צדדית, של מיגו וכיו"ב. ואי"ז שהתורה חידשה שכאן ע"א נאמן, וכנ"ל שלרש"י "בידו לתקן" הוה סיבה בפ"ע להאמין ע"א.

והנה אם נאמר כאופן הב', כבר מובן למה לא הוסיפה הגמ' שכאן אין בידו לתקן – כי כשאמרה הגמ' "אבל הכא איתחזק איסורא דא"א" הכוונה בזה שאין כאן החידוש של ע"א נאמן באיסורין, וזהו העיקר, וזהו כל קושייתו. ואף שבאם הי' כאן בידו לתקן הי' ג"כ ע"א נאמן – ה"ז דבר צדדי, ואינו מוכרח להביא כל אפשרות של נאמנות שהי' אפ"ל, ולומר שאין זה כאן, כ"א עיקר כוונתו שכאן ה"ז בגדר "ע"פ שנים עדים יקום דבר", כי הוה איתחזק איסורא, ולכן לא הוסיפה הגמ' שכאן אין בידו לתקן.

וביאור זה אפ"ל רק לאופן הב', כי לאופן הא' הוא להיפך: הא דבאיתחזק איסורא צ"ל ב' עדים, ה"ז חידוש לגבי דין ע"א נאמן באיסורין, וא"כ כשאומר "אבל הכא דאיתחזק איסורא דא"א", איו כוונתו לומר שהנדון כאן חוזר לעיקר דין עדות שצ"ל ב', כ"א שכאן הוא כעין יוצא מן הכלל, א"כ הול"ל למה הוא יוצא מן הכלל, שהרי אם בידו לתקן חוזר הוא להכלל שע"א נאמן באיסורין, והי' מוכרח להוסיף שכאן אין בידו, וא"כ נשאר הוא יוצא מן הכלל. אבל לאופן הב', אדרבה, הא דאיתחזק איסורא צריכים ב' עדים ה"ז עיקר הדין, ואם הוה בידו לתקן הוה יוצא מן הכלל, הרי פשוט שאי"צ לפרט למה אי"ז יוצא מן הכלל ( – כשסיבה זו היא סיבה צדדית, כנ"ל), ומספיק לכתוב עצם הדין שצ"ל ב' עדים.

וזהו כוונת רש"י במ"ש "מידי דהוה אכל עדיות שבתורה – קושיא הוא": אם תיבות אלו הן תחילת התירוץ, הרי אומרת הגמ' שבכל עדות שבתורה ע"א נאמן באיסורין, וכאילו שאומר שזהו דין בעצם בדיני עדות. וכפשטות הלשון "כל עדיות שבתורה ע"א נאמן באיסורין". משא"כ אם זה חלק מהקושיא ה"ז להיפך: "ליבעי תרי מידי דהוה אכל עדיות שבתורה" פירושו שבעצם – בכל עדיות שבתורה – צ"ל ב', וכשמשני ע"א נאמן באיסורין, הפי' הוא שזהו יוצא מן הכלל של כל עדיות שבתורה.

ולכן כתב רש"י שזהו חלק מהקושיא כדי להשמיענו שמה שע"א נאמן באיסורין ה"ז יוצא מן הכלל, וא"כ הא דצריכים ב' עדים היכא דאיתחזק איסורא ה"ז שחוזר לעיקר דינו, א"כ מובן למה כתבה הגמ' להלן "אבל הכא דאיתחזק איסורא דא"א", ולא הוצרכה להוסיף שאין בידו לתקן, וכנ"ל.