איתא באבות (פ"ג מ"ג): "רבי שמעון אומר, שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום, אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משלחנו של מקום, שנאמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'".

וכתב רש"י במשנה כאן: "ורגילין בני אדם לפטור עצמן בברכת המזון". עכ"ל.

וכ"כ הרע"ב כאן: "ובברכת המזון שמברכין על השלחן יוצאין ידי חובתן, וחשוב כאילו אמרו עליו דברי תורה, כך שמעתי". עכ"ל.

התוס' יום טוב שם תמה ע"ז: "לא נתיישבה דעתי בפסק הזה לצאת ידי חובתו בכך, דודאי דרבי שמעון לאו בהכי מיירי, דאטו ברשיעי עסקינן שאינן מברכין ברכת המזון שהיא מצות עשה מן התורה, ומילי דאבות מילי דחסידות נינהו כדאמרינן בפרק המניח (ל, א) מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות, ולשון רש"י ורגילין בני אדם לפטור עצמן בברכת המזון". עכ"ל.

והנה בס' 'מקדש מעט' (להגאון ר' נתן געשטטנר שליט"א) בסי' ה (ע' צג ואילך) כתב לתרץ:

"ונלע"ד ליישב, על פי המבואר במגן אברהם (סי' נ סק"ב) דבתפלה יוצא אף כשאינו מבין הכונה שהרי הקב"ה יודע כוונתו ומבין, אבל בדברי תורה כגון בלומד משנה אם אינו מבין אינו נקרא לימוד עיי"ש. ועיין פרי מגדים (או"ח סי' קצג א"א סק"ב) שאם מברך ברכת המזון בלשון הקודש יוצא אף כשאינו מבין. וכן הוא בפרמ"ג (סי' קא א"א סק"ה) ובמשנה ברורה (סי' סב סק"ג) עיי"ש. ומעתה אתיין שפיר דברי הרע"ב ז"ל, דשפיר משכחת שיברך ברכת המזון ומ"מ לא יצא ידי דברי תורה, והיינו כשמברך ברכת המזון בלשון הקודש אבל אינו מבין את הכונה, ונמצא דידי ברכת המזון יצא, אבל ידי תורה לא יצא, שהרי כשאינו מבין לא נקרא לימוד, ובהכי מיירי מתניתין, אבל אם הוא מבין את פירוש המלות של ברכת המזון ומכוין לה, יצא בה תרתי, משום ברכת המזון ומשום דברי תורה, ובכהאי גוונא מיירי הרע"ב ז"ל.

"ברם לכאורה יש לשדות בזה נרגא, ממה שכתב בשו"ע הרב ז"ל (ה' ת"ת פ"ב הי"ג), דדוקא בתורה שבעל פה אמרינן שאם אינו מבין הפירוש אינו נחשב ללימוד כלל, אבל בתורה שבכתב אם הוא מוציא בשפתיו אע"פ שאינו מבין אפילו פירוש המלות, ה"ז מקיים מצות ולמדתם, ולפיכך כל עם הארץ מברך ברכת התורה בשחר עיי"ש. ומעתה בברכת המזון שיש בה פסוקים מתורה שבכתב יוצא בה ידי תורה אף כשאינו מבין. ומכל מקום יש לקיים דברינו, שהרי הרב ז"ל דייק דהא דיוצאין ידי לימוד בתורה שבכתב אף כשאינו מבין, היינו דוקא כשמוציא בשפתיו, ומשמע שאם שומע תורה שבכתב מפי אחרים והשומע אינו מבין, בכה"ג לא נחשב ללימוד כלל, שהרי השומע לא אמר כלום וגם לא הבין כלום מפי השומע. ומעתה משכחת שפיר שיצא ידי ברכת המזון ומ"מ ידי תורה לא יצא, והיינו למאי דמבואר במג"א (סי' קצג סק"ב) בדעת רש"י ז"ל דהשומע ברכת המזון בלשון הקודש מפי אחרים יצא אף כשהשומע אינו מבין עיי"ש. והנה בכהאי גוונא ברכת המזון יצא וידי דברי תורה לא יצא, והכי מיירי מתניתין, שאם יוצא ברכת המזון מפי אחרים והוא עצמו אינו מבין כי אז צריך שילמוד דברי תורה בעצמו וא"ש. ובאמת מקור דברי הרע"ב הנ"ל הוא בפירוש רש"י למס' אבות, וכמש"כ התויו"ט שם, וא"כ רש"י לשיטתו אתי שפיר". עכ"ל.

והנה מה שכתב ש"אם שומע תורה שבכתב מפי אחרים והשומע אינו מבין בכה"ג לא נחשב ללימוד כלל" תמוה, שהרי מעשים בכל יום של קריאת התורה שעולים עמי הארץ ומברכים עה"ת אעפ"י שאינן קוראים בעצמם מאומה, אלא שהבעל קורא מוציא את הקריאה בשפתיו, והעולה לתורה יוצא יד"ח אפי' שאינו מבין, מפני ששומע כעונה. וגם כל אלו ששומעים קריאת התורה מבעל הקורא ואינם מבינים, הכי לא יוצאים יד"ח?

אלא שכוונת אדה"ז במה שכתב שבתורה שבכתב יוצאים מצות ולמדתם כשמוציא בשפתיו, כוונתו לשלול שאפילו שאינו מבין פירוש המלות, אפ"ה יוצא י"ח, אבל עם הארץ שאינו מבין פירוש המלות יוצא ע"י שמיעה מצד שומע כעונה וז"פ, - ולפי"ז שוב הדרא קושיית התוס' יו"ט על רש"י והרע"ב לדוכתי', דאטו רבי שמעון מיירי ברשיעי שאינן מברכין ברכת המזון שהיא מ"ע מה"ת?

והנראה בזה לתרץ קושיית התויו"ט עפמ"ש בגמ' ברכות (טז, א) וברמב"ם (הל' ברכות פ"ב ה"ב) דפועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית מקצרים בברכת המזון, כדי שלא לבטל ממלאכת בעל הבית או כדי שישכרום בעלי בתים (תוס' ר"י החסיד שם ד"ה חותם ותוס' הרא"ש שם) - ועי' טור ושו"ע (סי' קצא ס"א).

והנה בארחות חיים (הל' ברכת המזון סי' סג) ובכלבו (סי' כו) - והביאו בד"מ (סי' קצא) ובב"ח (סי' קצב) יש נוסח קצר של ברכת המזון:

"בא"י אמ"ה הזן את העולם כולו ברוב גדלו, המכין לכל הבריות מאכלו, ושלחנו ערוך לכל, בא"י הזן את הכל. נודה לא-ל גואלנו, המעדיף מטובו עלינו, לא חסר כלום ממאכלנו, שנתן לנו ברית ותורה חיים ומזון, בא"י על הארץ ועל המזון. רחם על עם עני ואביון, הנתונים ללעג ובזיון, ודוד עבדך מהרה ימלוך בציון, ותכין בתוכה עמוסי מעים, בא"י בונה ירושלים אמן. בחיי יהודה ואפרים תמלוך מלך בירושלים, ותביט עני עמך ישראל ותפן, בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן". ואין מברכים אותה אלא במקום אונס, עיי"ש.

ובכף החיים או"ח (סי' קפז ס"ד) כתב:

"וזה נוסח בהמ"ז לקטנים שלא הגיעו לחינוך או לנשים וע"ה שאין יודעים לברך סדר בהמ"ז בארוכה. בריך רחמנא מרן מלכה דעלמא מריה דהאי פיתא. בריך רחמנא דזן לכולה: נודה לך ה' אל-הינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ונתת לנו ברית ותורה לחם לשבעו. בא"י על הארץ ועל המזון: רחם ה' אל-הינו עלינו ועל כל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל מלכות בן דוד משיחך (ושמחנו ביום השבת הזה. וזכרנו לטובה ביום ר"ח הזה. או ביום חג פלוני הזה) ובנה ירושלים עה"ק במהרה בימינו. בא"י בונה ברחמיו ירושלים. אמן: בא"י אמ"ה אבינו מלכנו המלך הטוב והמטיב לכל הוא הטוב הוא מטיב הוא יטיב לנו הוא גמלנו הוא גומלינו הוא יגמלנו לעד חן וחסד ורחמים וכל טוב: הוא יזכנו לימות המשיח עושה שלום וכו', חס"ל אות א. ועיין ב"ח סימן קצב שהביא שם ג"כ נוסח בהמ"ז בקצרה יעויי"ש. ועיין לקמן אות ח. וזה שכתבנו הוא יותר מוסכם מהאחרונים. וזהו דוקא לשאינם יודעים לברך סדר בהמ"ז בארוכה ושלא יבטלו מ"ע דאורייתא אבל להיודעים צריך לברך דוקא סדר בהמ"ז בארוכה משום דיש כסדרה רמזים וסודות נפלאים כנז"ל. ועיין סימן קפה אות א". עכ"ל.

והנה באגרות קודש חלק ג (ע' קלז) כותב כ"ק אדמו"ר זי"ע בנוגע לשאלה "אם בנוסח בריך רחמנא כו' יוצאים ברהמ"ז דאורייתא?

"כל ג' הברכות הם מן התורה ובריך רחמנא אינו מחליף בדיעבד, אלא ברכת הזן (ברכות מ, ב). ופשוט ומוכרח גם מהא דאיבעי אולי נשים פטורות מבה"ז מפני שאינם בחלוקת הארץ בברית ותורה - שכולם הם בברכה שני'". עכ"ל. וכ"ה בשערי הלכה ומנהג או"ח (סי' קד).

יוצא לפי"ז שלפי הנוסח שבארחות חיים וכלבו וכף החיים הנ"ל שפיר יוצאים בברהמ"ז דאורייתא, כיון שיש שם תחליף לכל הברכות (ולא רק לברכת הזן).

ולפי"ז שפיר משכחת שמברך ברכת המזון ומ"מ לא יצא ידי דברי תורה, כיון שבנוסח הקצר לא מופיעים פסוקים מתורה שבכתב (שהיו יוצאים בה יד"ח אף כשלא מבינים), ומיירי מע"ה שאינם יודעים לברך סדר בהמ"ז בארוכה, ואפילו שאינם מבינים יוצאים יד"ח ברהמ"ז בלשון הקודש, או מפועלים אצל בעה"ב שמקצרים בברהמ"ז, וא"ש מאד.

והנה בהשקפה ראשונה נראה דמה שכתבו רש"י והרע"ב דבברהמ"ז שמברכים על השלחן יוצאין יד"ח דברי תורה, זהו חידוש דין נוסף שאינו מרומז כלל במשנה. ברם נראה שדין זה שפיר מרומז היטב במשנה, ובהקדם כמה דיוקים במשנתנו:

(א) התפארת ישראל מדייק למה אומר "שאכלו" (בל' עבר) ולא "שאוכלים" כמו ששנינו במשנה הקודמת: "שנים שיושבין". [וגם למה נאמר "ולא אמרו עליו" וכו' ולא "ולא אומרים" (בלשון הוה)?].

(ב) למה נקט דוקא שלשה שאכלו? כמ"ש במדרש שמואל.

(ג) למה נאמר שאכלו על שלחן? לכאו' זה מיותר.

(ד) למה נאמר על שלחן אחד? ה"אחד" מיותר לכאו' כמ"ש כ"ק אדמו"ר זי"ע בביאורים לפרקי אבות.

(ה) למה נאמר "ולא אמרו עליו דברי תורה", ולא כמו ששנינו במשנה הקודמת "ואין ביניהן דברי תורה", או ולא "עסקו" וכיו"ב? (והול"ל "ולא היו ביניהן דברי תורה")?

והנה הרשב"ם מבאר בדיוק ה"שלשה" על ענין הזימון שאינו כי אם בשלשה.

וזה צ"ל דוקא "על שלחן אחד" - שמבטא את הצירוף והקביעות שנצרך בזימון כידוע.

וענין הזימון; שהוא דרך אזהרה והתראה להתעורר לברכת המזון מתוך כוונה (מאירי ברכות מה, א).

ולפי"ז י"ל, דכיון שהמשנה מרמזת על ברהמ"ז כנ"ל, לכן נאמר גם "ואמרו עליו דברי תורה", ולא "והיה ביניהן דברי תורה", לאשמעינן דיוצאים יד"ח דברי תורה בברהמ"ז אפילו שאינו מבין פירוש המלות, דכיון ש"אמרו" את הפסוקים מתורה שבכתב יוצאין יד"ח אפילו שאינם מבינים כנ"ל, וזהו "אמרו עליו ד"ת" - אפילו בלי הבנה, אלא "אמירה" בפה בלבד, ["ויש ביניהן ד"ת" משמעותו יותר להבנה], וא"ש.

ולפי"ז א"ש למה במשנתנו נאמר בלשון עבר "אכלו" ו"אמרו" (ולא "אוכלים" ו"אומרים"), כדי לרמז שאפילו שכבר אכלו את הסעודה ולא אמרו ד"ת באמצע, אם אמרו ברהמ"ז שהיא לאחר הסעודה יצא יד"ח, רק אם לא אמרו פסוקי תושב"כ שבברהמ"ז, אזי לא יצא יד"ח ד"ת, והיינו בברהמ"ז המקוצר הנ"ל, וא"ש מאד.